Tip:
Highlight text to annotate it
X
ריקוד סטפס:
אחת מהתרומות העיקריות של אמריקה לעולם ריקוד ההקשה,
נולד מחיבור של מסורות ריקוד אפריקאיות וארופאיות.
יש כל כך הרבה וריאציות בתוך סטפס,
גישות מרובות כמו מספר רקדני הסטפס שהיו.
והיו הרבה!
מאז לידתו, לפני יותר מ 125 שנה,
סטפס גדל
בעולם של בידור אמריקאי פופולרי.
מהופעות מיניסטרל ווודביל,
למועדוני לילה, תאטרוני מוזיקה, וסרטים מוזיקליים,
סטפס החזיק תפקיד עיקרי.
והגישה שלכם תלויה לאיפה בשרשת ההסטוריה
אתם מחליטים להתחבר.
פני שטח של הבידור האמריקאי נעו בשנות ה50 וה60.
ביג באנד הפכה ליקרה מדי,
רוק אנד רול נהפך למוזיקה פופולרית,
ותאטרונים מוזיקליים נעו
לכיוון פורמט שמשלב בלט ונרטיב
במקום שלוחה של הופעות רבגוניות
שהיו בעבר.
כל המשתנים האלה דחפו את הסטפס
לקצוות של עולם הבידור.
ריקוד סטפס עדיין היה קיים;
היו רקדנים,
אבל זה היה מחוץ לשיח הפופולרי.
היו פחות ופחות מקומות לרקוד
ומעט מאוד דרישה לרקדני סטפס חדשים,
אז לאלה שרקדו בשנות ה20, 30, ו 40,
לא היה באמת למי להעביר את האומנות.
בשנות ה70, התעוררות רבת פנים החלה.
רקדנים מודרניים התחילו להתעניין ברקדני הסטפס הוותיקים,
ומשכו אותם מגמלאות ללמד.
פסטיבלי סטפס חברתיים התחילו לצוץ,
בהם רקדני הסטפס הותיקים לימדו את הטכניקות
וההסטוריה של המקצוע.
רקדנים מבוגרים יותר שבו מגמלאות להופיע
עם קבוצות כמו הקופסטיקס והאוריג'ינל הופרס, והופיעו בעולם.
אפילו ברודווי חידשה עניין בריקוד,
עם גרגורי הינס שהפך לדמות ציבורית
לרקדני סטפס על הבמה ובסרטים.
מאז, העלייה השרישה עניין יותר פופולרי,
עם סביון גלובר בנקסוס של הקהל.
שנחשבת לרקדנית הסטפס המושלמת,
גלובר מציגה את הריקוד כמוזיקאית טהורה.
מאז שנות ה90,
ותודות במידה רבה לעבודה של סביון גלובר,
ראינו עליה באנשים צעירים שמתעניינים בריקוד סטפס.
אני חלק מהדור הזה.
היום, כשאנחנו מתחילים לגלות מחדש את האומנות,
אנחנו ממשיכים להביט אחורה
ולקחת דוגמה ממה היה ריקוד הסטפס בדורות קודמים,
ובאותו הזמן, מגלים את הגישות היחודיות שלנו.
יש כל כך הרבה חופש כיום.
אנחנו יכולים לקחת את מה שקיים
וליישם דוגמאות מהעבר בהקשר היחודי שלנו -
הפרספקטיבות של היום על ריקוד סטפס.
זה הכל מתמצה
לשתי חתיכות מתכת על נעליים עם סוליות עור,
העץ לרקוד עליו,
הקהל שצופה ומאזין,
ומשהו להגיד.
זה האיזון בין הרכיבים האלה
שהוא האומנות של רקדן הסטפס.