Tip:
Highlight text to annotate it
X
תודה רבה לכם שבאתם.
אני מתכבד מאוד ושמח לשתף אתכם בכמה סיפורים.
רציתי להתחיל בלחלוק חתיכת לחם קטנה
אבל אני לא חושב שאני הולך למצוא מישהו
שיש לו עדיין חתיכת לחם בידיים שלו נכון?
(צחוק)-- באמת? כבר היו לך 3 מהם בכל מקרה, נכון?
(צחוק) - כך, שיש כאן משהו שהוא לא בסדר .
רציתי להתחיל עם חתיכה קטנה של לחם, שאנו מכנים "מאנ'אושה"
שהיא ארוחת בוקר טיפוסית שלנו בהרי לבנון,
חתיכת לחם פשוטה עם קורנית (זעתר),
שגברים ונשים קוטפים ברחבי הרי הלבנון.
אני לא חושבת שמשהו יכול לספר טוב יותר
[על] המסורות של מקום ועל אנשיו מאשר חתיכה קטנה של לחם.
אני לא חושב שמשהו יכול לדבר טוב יותר על אנשים
מאשר המזון שהם אוכלים.
האוכל הוא הביטוי הטוב ביותר של מסורות.
זהו הביטוי הטוב ביותר, הביטוי האותנטי והכי כנה של מי שאנחנו,
מהיכן אנחנו מגיעים.
אתמול, הגעתי ללונדון, עיר שאני מאד אוהב,
והלכתי ישר לאכול בקנטינת רושל של מרגוט הנדרסון ,
ואכלנו עוף ממקום כלשהו באזור כפרי אנגלי,
תפוחי אדמה מג'רזי ושום בר שזה עתה נבט.
אנשים מביעים את המסורות שלהם בדרכים רבות-
באמצעות תלבושות, ארכיטקטורה מוסיקה, ושירה-
עדיין האוכל הוא הביטוי הטוב ביותר של המסורות שלנו.
ישנם 5 מליון לבנונים בלבנון, 15 מיליון בעולם כולו.
והם פשוט לקחו איתם את הטאבולה ואת הקובה שלהם.
איטלקים לקחו לרחבי העולם את הפיצות, והפסטות שלהם,
הסינים את הנודלס שלהם , היפנים את הסושי שלהם,
ההודים הגיעו לכאן והביאו איתם את הקארי,
והיום, זהו מאכל לאומי בריטי.
תודה על שהעברתם את המנ'אושה (פיתה לבנונית)
זוהי דרך לבנונית מאוד לעשות את זה - אנחנו פשוט מצאנו פתרון.
זהו מה שאנחנו מנסים לשבח במדינה קטנה מאוד כמו לבנון,
בעוד שאני לא יודע הרבה על גודלם של אזורים באנגליה,
היא לא גדולה יותר - מאשר אזור אנגלי קטן מאוד.
אורכה הוא 200 ק"מ, רוחבה 50 ק"מ על החוף המזרחי של הים התיכון.
ויש לה גיאוגרפיה כה מגוונת
בין מישור חוף יבשתי ועד להרים גבוהים מאוד כלפי פנים הארץ-
ישנו מגוון כזה של אנשים, מבחינה אתנית, דתית ופוליטית,
והכל מצומצם למקום כזה קטן.
במובן זה, לבנון היא חקר מקרה ממשי
שבו הרעיון של "האחר" אינו קיים.
מה זה "האחר"? מדובר במיעוט בהשוואה לרוב.
בלבנון אין לא מיעוט ולא רוב.
זוהי ארץ של 50/50, מדינה של חצי/חצי.
חצי נוצרי, חצי מוסלמי .
חצי מהאנשים צופים למזרח, וחצי מהם צופים למערב.
חצי אנשי ים, חצי אנשי הר.
אף אחד אינו ה"אחד", אף אחד אינו ה"אחר".
זהו איזון כזה שברירי שעושה את זה לאסון כזה לפעמים, ולעתים קרובות מאוד –
כפי ששמעתם לעתים קרובות מאוד של כל המלחמות השונות האלו שמתרחשות בלבנון-
וזו כזו חגיגה לעתים קרובות מאוד, איפה שאנחנו יכולים,כזה -
לא להחליט על סכסוכים, לשכוח את ההבדלים,
ולהעדיף לחגוג את הגיוון שבאנשים שונים.
האם אפשר לקבל כמה תמונות רק כמצגת שקופיות, בבקשה? באופן אקראי-
וואו, זוהי הדרך הנכונה, תודה! (צחוק)
(מוזיקה) אין מוזיקה! (צחוק)
אז, מה שניסינו לעשות-
זהו האופה שלנו יושף, מהשכונה שלי בבתרון,
כפר קטן מאוד בחוף לבנון.
מה שאנחנו מנסים לעשות מאז 2004-
אני בנם של חקלאים ויצרנים,
למדתי עיצוב גרפי,
הלכתי להיות סופר לעניני מזון ונסיעות,
וגיליתי מדינה ששמעתי עליה, אך מעולם לא ביקרתי בה.
נולדתי ב- ' 69, המלחמה התחילה בלבנון - אחת המלחמות השונות האלו - שהחלה משנת 1975,
ומעולם לא הייתי צריך לבקר באותה מדינה,
כי באותו זמן זו היתה מדינה קטנה מאוד, מאוד
לחלוטין, לחלוטין מפולגת, אזור אחד מהשני,
ולא יכולנו, – זה היה מאוד קשה ולעתים קרובות מאוד
לא יכולנו לחצות גבול אחד למשנהו.
בשנת 1991 הסתיימה המלחמה-
אנחנו לא יודעים למה היא התחילה, איננו יודעים מדוע היא הסתיימה-
וזה היה, כמו, "אוקיי, יש לכם את הכל בשבילכם", אז, מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לזה?
התחלתי לטייל בכל הארץ כולה
כדי לגלות את המקומות האחרים שמעולם לא ביקרתי,
ומי היו אלה ה"אחרים" שתמיד שמעתי עליהם כעל האויב שלי,
וכעל האחרים שרצו להרוג אותי ואת המשפחה שלי, ולחסל אותי.
אנשים לעיתים קרובות שואלים אותי איזה דברים נפלאים מצאתי כמו
-נוף, אתר ארכיאולוגי, אתר היסטורי-
ובשבילי, פשוט גיליתי אנשים נפלאים.
שם גיליתי ש"האחר" [היה] פשוט ממש כמוני.
שאם הייתי בא אליו בזרועות פתוחות, היו לנו זרועות רחבות יותר.
אם הייתי בא עם אקדח, הם היו יורים בי לפני שהייתי מגיע אליהם.
כך, שאנחנו כולנו לגמרי דומים. לא היה ה "אחר", אנחנו כל כך דומים.
אז אמרתי, למה אנחנו צריכים לחשוב על פתרון סכסוכים,
למה שלא נחשוב על מיזם משותף, מכנה משותף,
חזון משותף, חלום משותף, שאנחנו יכולים לבנות ביחד.
בשנת 2004, התחלתי לחלום.
התחלתי פרוייקט שקראתי לו "סוק אל-טייב."
"סוק" פירושו שוק, כפי שאתם יודעים,
שזה כמו השווקים המזרחיים האלה ששומעים אודותם
ומזכירים לנו את כל הריחות והטעמים שיש לנו בראש.
ו"טייב" פירושו טוב, טוב בערבית פירושו,
טוב כטעם, טוב כאדם, אבל גם טוב כמו החיים -
וניסינו להכניס את כל המשמעויות האלה במיזם הזה.
המיזם התחיל ב- 10 ביולי 2004.
זה התחיל כמו שוק האיכרים, שוק איכרים שבועי
בכל שבת בבוקר - בכל שבת בבוקר זה היה כמו שוק יום יומי.
עד היום אנשים מגיעים מכל הארץ,
יצרנים בקנה מידה קטן, אנשים שמנהלים חנויות נפלאות בכפרים שלהם,
אך מה הם יכולים לעשות מהעגבניות שלהם בכפרי העגבניות שלהם --
מי היה רוצה עגבניות בכפר העגבניות שלהם?
או דובדבן בכפרי הדובדבן שלהם ? --
זה היה על איך להביא את היצרנים מהכפרי לעירוני,
מקום בו יש דרישה וכוח קנייה.
זה היה על להפגיש את היצרנים יחד
כדי שיהיו ביחס ישיר, בקשר ישיר ביניהם,
כדי שהצרכנים יבינו שאוכל הוא לא רק מצרך,
הוא לא רק מוצר על מדפי הסופרמרקטים שרק כסף יכול לקנות-
זה משהו, זה הוא מוצר חי שמישהו שתל, קצר או בישל.
אז, כיצד לשוב ולקיים יחס ישיר בין היצרנים לצרכנים,
איך להעניק חזרה הכרה ישירה ליצרנים,
איך לחתוך את המתווך ומערכת התיווך,
ולהחזיר ליצרן את כל הרווחים של עבודתו –
הפרויקט התחיל בשנת 2004 כשוק איכרים,
שבו אנו תומכים בחקלאות אורגנית, חקלאות בת-קיימא, וכל הדרכים הטובות --
משנת 2004, מדוע זו רק תנועה של מהכפרי לעירוני?
מדוע לא נחזור לכפרים מזמן לזמן
ולחגוג התמחויות מקומיות של כפרים שונים אלה?
מקום שהיינו הולכים חזרה ל"חמנה", כפר הידוע בדובדבנים שלו,
ולחגוג "יום דובדבן " פעם בשנה.
זו תהיה חגיגה מהעיר חזרה לאזורים הכפריים.
עבור האנשים באזורים הכפריים
כדי שיבינו שהם חשובים כמו כל אחד אחר.
עבור האנשים שאחראים על פיתוח.
כדי שיבינו שהתפתחות לא קורית רק בחלק אחד.
זה לא רק על בניית גשרים, וכבישים, ובנינים בעיר.
מדובר בשיווי משקל בין-
פיתוח שווה הן באזור הכפרי, והן בעירוני,
ובשני המקומות יחד.
זו הבנה שעירוני וכפרי אינם חלקים מנוגדים,
אלא שחלק אחד מזין ומשלים את האחר.
אז, איך לחזור מפעם לפעם לאזורים כפריים
כדי לחגוג את מה שיש באזורים אלה כאוצרות?
אין לנו יהלומים, אין לנו זהב,
אבל לחמאנה יש דובדבנים, לאח'דן יש קובה, ולבטרון יש את הדגים שלה.
בכל ארץ יש אוצרות קטנים.
אז, איך לחגוג את האוצרות שיש לנו?
משם הלכנו אל החינוך בבתי ספר ובאוניברסיטאות שונות,
לאחר מכן פיתחנו פרויקטים רבים ומגוונים-
המיזם האחרון נקרא "טאולט", זה התחיל בחודש נובמבר 2009
שזה היה על - כמה זה נפלא לארגן את שוק האיכרים,
כל המיזמים השונים,
אבל היינו רוצים שהיצרנים לא יהיו רק ספקים של אנשים בודדים שיקנו תוצרת
-תוצרת טרייה או משומרת - וילכו לבשל אותה בבית,
או לא כדי לספק לשפים בעלי שם, כדי שיבשלו במסעדות שלהם.
זה כיצד יצרנים אלה , בעיקר הנשים,
איך הם מבשלים והופכים את התוצרת לבישולים.
אז, יצרנו את "טאולט", ותראו דברים רבים ושונים --
זוהי מונה, מכפר קטן מאוד על הגבול הדרומי של לבנון,
היא מכינה מנה טיפוסית,שהיא "קובה"
-זהו בשר נא, ומה שאתם רואים הוא התוכנית הראשונה-
ומונה מכינה את ה"קובה" שלה בסגנון הדרום,
שהוא שונה לחלוטין ממה שאנחנו מייצרים בצפון.
כך, [אתם יכולים לראות] כיצד בכל אזור יש ביטוי שונה לגמרי,
ואנו מביעים את עצמנו באמצעות המוצרים שבאים מהאדמה, באמצעות החקלאות,
באמצעות ייצור המזון והמטבח עצמו.
מאז נובמבר 2009 -- ובכן, זוהי סוזאן, היא מכינה קובה מהצפון --
אז אלו היו סוזאן ומונה -- אום עלי (סוג לחם) -- 2 קטבים של שתי תרבויות שונות לחלוטין,
המארונים מהצפון, והשיעים מהדרום,
כיצד לכל אחד יש ביטוי שונה,
אבל עדיין תחת כל הביטויים השונים האלה
כיצד אנו יכולים להתחבר כולנו יחד דרך מכנה משותף,
איך אנחנו יכולים ללכת מעל הדתות השונות והפוליטיקה באמצעות מיזם משותף.
הנשים הנפלאות האלה היו ב"טאולט" לפני שבוע.
הפלסטינים בלבנון נמצאים במחנות שונים רבים מדי,
שהם יותר כמו גטאות או בתי סוהר,
אז מה שניסינו לעשות הוא לפתח פרוייקט בשני מחנות פלסטינים בלבנון,
שקראנו לו "אטאייב פלסטין" - העושר או דברים טובים על פלסטין-
היכן שאנו עובדים עם נשים נפלאות אלו
דרך פיתוח קו של מוצרים פלסטינים אופייניים,
ומטבח פלסטיני טיפוסי .
וכשהתחלנו לעבוד איתם, שום דבר לא דיבר אל ליבם
יותר מאשר האוכל עצמו והזיכרונות של מזון.
"טאולט" קיימת מאז חודש נובמבר 2009, יש בה מטבח פתוח.
שבו כל יום, אישה שונה מאזור אחר
תבוא ותכין מזנון שלם אופייני לאזור שלה,
כאילו הייתם מוזמנים לביתה.
כי כל אלה הפרויקטים השונים האלה אינם על האוכל,
לא מדובר בקובה, זה לא על טאבולה,
מדובר בכיצד לתמוך באנשים הנפלאים,
גברים ונשים נפלאים שעושים עבודה נהדרת.
זה כיצד ליצור מיזמים של פיתוח אנושי.
זה איך לעשות טוב יותר את מה שאתה צריך לעשות.
האיסלאם אומר: "כל מעשה הוא מעשה פולחן".
אנחנו לא צריכים ללכת למסגד או לכנסייה להתפלל,
זה רק על-ידי ביצוע טוב שלכל מה שאנחנו עושים,
שאנחנו נשיג את התרומה הטובה ביותר לחיים.
באמצעות מיזם קטן מאוד זה, במדינה קטנה מאוד זו,
זה היה איך להביא לידי מגע ישיר את יצרנים והצרכנים,
כיצד להנציח את ההיסטוריה ובאמצעות אמצעי תיווך פשוטים מאוד, שזה אוכל,
איך לפרוץ מערכות שכבר קיימות-
של "אני מאד רווחי , אני פשוט עושה כסף, אין לי אחריות,
או אני מלכ"ר, יש לי אחריות, אבל אני חושש מכסף"
איך לעשות מיזמים ריווחיים.
זה היה על איך להביא את כל הרעיונות האלה יחד,
ותמיד לזכור את מה שאמר גנדי,
"היה השינוי שאתה רוצה לראות".
אל תנדנד על זה, פשוט עשה זאת.
תודה רבה שאתם עושים זאת, ואומרים את זה.
(מחיאות כפיים)