Tip:
Highlight text to annotate it
X
0:00:02.970,0:00:05.180 אני חושב שמה שהכי הדהים אותי
בצפייה בכל הסרטונים שקיבלנו, הוא הדמיון שאנו
חולקים בכל רחבי העולם.
אתה צופה בחומרים אישיים לא ערוכים שאנשים מאפשרים
לך לראות, שבדרך כלל לא מוצאים בסרטים תיעודיים.
הסרטונים הם על לידה, ועל אהבה,
ילדים, מחלות, מוות.
בעצם -- רוב הסרטונים בעצם משתייכים
לקטגוריה זו.
בסופו של יום, אחרי שצפית בערך ב-200 סרטונים שונים,
חמש או שש שעות של חומרים, אתה מרגיש קצת כמו שמטפל
מרגיש אחרי יום שלם של הקשבה לאנשים
שחולקים רגשות חזקים ומידע אישי,
ואתה מרגיש תשוש.
לשמוע אנשים כמוני וכמוך מבטאים רגשות ורעיונות
בסיסיים זו חוויה עוצמתית וישירה.
ואני חושב שמה שכל-כך יפה בסרט
באופן כללי, זה הכנות שמועברת בו,
הישירות שמתבטאת בו.
הדבר הקבוע שמורגש בסרט
הוא תחושת הזמן, ונראה היה שברור מאליו שבזה יש להתמקד,
אני מניח, אך גם זה עובד, ומקבלים תחושה של
תחילת היום ואיך כל האנשים מתעוררים ביחד.
עוברים מנער שנמצא בחדר השינה שלו בניו יורק ומספר
מה הדבר האהוב עליו בעולם, לאישה מדהימה משבט המסאי
עם כל השרשראות שלה, עומדת מחוץ לבקתה, ומספרת
מה היא הכי אוהבת, והניגוד הזה,
הוא פשוט מדהים.
השתמשנו בדרכים שונות ליצירת מעין רצף, כאילו מדובר
בהתרחשות אחת, אך באמצעות סרטונים שונים.
בחור בהודו מוציא עיתון
מסל העיתונים.
מחלק עיתונים עולה במדרגות בקנדה.
הוא משליך את העיתון לתיבת דואר באיטליה, ובחור
בספרד אוסף אותו, ואדם אחר בפרו פותח אותו וקורא בו.
אפשר לראות את הכל כמו סיפור אחד, אך למעשה
הוא מורכב מטלאים שונים.
זה סרט שמנסה לחקור באופן רציני את המשמעות
של לחיות בימינו, מה הייתה המשמעות של לחיות ב-24 ביולי,
עם כל הכאב, והאלימות,
והאימה, אך גם עם כל האהבה והשמחה והתקווה
והציפייה שהיו קיימים באותו יום,
וקיימים בכל יום.