Tip:
Highlight text to annotate it
X
חומר נמצא בכל מקום: אנחנו אוכלים אותו, נושמים אותו, שותים אותו; הוא מי שאנחנו. אבל מהו חומר?
ההגדרה הבסיסית ביותר של פיסיקת חלקיקים לחומר מגיעה מחוק אחד מפתיע:
עיקרון האיסור של פאולי - או, בעיקרון, אלקטרונים שונאים להיות זהים.
על מנת להבין מדוע, אנחנו צריכים לזכור את העובדה שכל אלקטרון הוא זהה בדיוק.
לא "ממש דומה"... הם כולם זהים באופן מושלם. ממש כמו שאתם יכולים בכל זמן ומקום
לכתוב בצורה ספונטנית את הספרה שלוש והיא תתכוון בדיוק לאותו השלוש...
ממש כאילו היה "שלוש" המתפרס בכל מקום שתמיד מוכן לייצר
שלוש לבקשתך. זהו המקרה עם האלקטרון: ישנו "אלקטרון" המתפרס בכל מקום
הנקרא "שדה קוונטי", ומתוך שדה זה כל אלקטרון קיים
זומן, והם כולם, בדיוק, "אלקטרון".
אז כשמישהו אומר " בכל פעם שאתם נושמים, אתם שואפים מעט אלקטרונים שהיו
בישו או במוצרט"... הדבר עמוק בערך כמו להגיד שכל פעם שאתם עושים חשבון
אתם משתמשים באותו המספר שלוש כמו ארכימדס.
מה עוד, ממש כמו שאתם יכולים להשתמש ב"שלוש" כדי לזמן "שלוש שלילי", שלו
בדיוק את אותן התכונות של שלוש חוץ מזה שהוא נגדי לו וכאשר הוא פוגש בשלוש שניהם
מתבטלים - אתם יכולים לזמן "אנטי-אלקטרון" מתוך שדה האלקטרונים והוא יבטל
את האלקטרון כאשר שניהם יפגשו.
אם נתחשב בכך שאלקטרונים הם זהים לחלוטין, הדבר יכול להיראות מפתיע שהם בפועל
שונאים להיות דומים זה לזה. אלקטרונים מתעבים זהות כל כך, למעשה, שהיקום
אסר על זימון של שניים או יותר לאותו מצב קוונטי. לכך אנו קוראים
עיקרון האיסור של פאולי", ומה שהוא אומר בפועל הוא שאתם לא יכולים לדחוס יותר מדי
חומר לאותו המקום - ממש כמו עיר היכן שבניינים הגבוהים מקומה אחת אסורים.
במקום גורדי שחקים, בתי מגורים יצוצו.
אז ברמה הבסיסית ביותר, חומר הוא פשוט כל שדה (כמו "אלקטרון", קווארק",
או "ניוטרינו") מהיכן שאתם יכולים לזמן חלקיקים ואנטי-חלקיקים, אבל רק אחד בכל
נקודה, מה שאומר, פשוטו כמשמעו, חומר הוא כל דבר שתופס מקום.
כמו וול-מארט (שופרסל בשבילכם)