Tip:
Highlight text to annotate it
X
שליטה עצמית.
אתם בטח חושבים,
"מה הקשר שלך לבעיות של שליטה עצמית?"
נערוך סקר קטן:
כמה אנשים כאן דחו בשבוע שעבר
דברים יותר מכפי שהיו רוצים?
כמה אנשים התעמלו בשבוע שעבר
פחות מכפי שהיו רוצים?
כמה אנשים אכלו יותר מכפי שהיו רוצים?
כמה אנשים התנסו במין לא בטוח יותר מכפי שהיו רוצים?
[צחוק]
אני רוצה, אם כך, לדבר קצת על שליטה עצמית.
שליטה עצמית מעורבת בכל הבעיות שמתעוררות
כשיש לנו משאלות לגבי עצמנו בטווח הארוך
אבל בטווח הקצר אנחנו מתנהגים בדרך שונה לגמרי.
ובתור התחלה, ברצוני לספר לכם
על אחד האתגרים הכי גדולים שלי בנושא השליטה העצמית.
הייתי מאושפז במשך זמן ממושך
וחטפתי בבית החולים
הפטיטיס.
קיבלתי עירוי דם נגוע
וכתוצאה מכך חטפתי מחלה שפוגעת בכבד.
מדי פעם מחלת הכבד היתה מתלקחת
וגורמת לי להיות יותר חולה מכפי שהייתי
וגורמת לי לאי נוחות רבה.
כשבע שנים לאחר שכבר השתחררתי מבית החולים
לאחר האשפוז בעקבות הפציעה שלי, התפרצה שוב התלקחות.
בבית החולים אמרו לי שאני סובל מהפטיטיס C.
החדשות הטובות היו שה-FDA ערך ניסוי קליני
כדי לבדוק האם אינטרפרון,
תרופה שאושרה במקור
לטיפול בלוקמיה של תאים שעירים, תצליח לטפל בהפטיטיס C.
שאלתי אותם, "מה יקרה אם לא אצטרף לניסוי הזה?"
והם אמרו, "יהיה לך סיכוי גבוה למות משחמת הכבד."
לא בשורה משמחת במיוחד,
אז הצטרפתי לניסוי.
הזריקות שקיבלתי היו אתגר ענק של שליטה עצמית.
הייתי צריך להזריק לעצמי שלוש זריקות בשבוע במשך שנה וחצי.
אמרו לי שאם אזריק לעצמי במשך שנה וחצי
יש סיכוי שלא אחלה בשחמת הכבד בעוד 30 שנה.
אבל אם הייתי מזריק לעצמי
הייתי חולה בוודאות במשך 16 שעות לאחר כל זריקה.
אני מדבר על דברים כמו כאבי ראש, הקאות ורעידות.
לא כל כך נורא בהשוואה לשחמת הכבד,
אבל מיידי ולא נעים בכלל.
כשאנחנו עומדים בפני החלטות כאלו
בין דבר מיידי ולא נעים
לעומת דבר טוב, מעולה, אבל בעתיד הרחוק,
לעיתים קרובות אנחנו מתמקדים יותר מדי בהווה
ומקריבים את העתיד.
זאת לא בעיה חדשה. כולנו מתמודדים איתה.
זאת בעיה שאדם וחווה התמודדו איתה.
תוכלו לשאול, "איזה אדם נורמלי
יעדיף תפוח על נצח בגן עדן?"
ויתור מטורף. אבל זאת הגירסה המודרנית לכך.
תוכלו לשאול, "איזה אדם נורמלי יעשה דברים כאלה?"
[צחוק]
כמה אנשים כאן שלחו סמסים תוך כדי נהיגה?
מדהים, לא?
ולא מדובר במקרה שבו שאלתם את עצמכם,
"כמה אני נהנה מהחיים?"
"כמה אני רוצה להימנע מלהרוג אנשים אחרים?"
[צחוק]
"כמה דחוף לשלוח את הסמס הזה עכשיו?"
ואז החלטתם, "כן, אני מחליט לשלוח עכשיו סמס."
לא. מה שקורה זה
שהדחף לענות לרטט או לצלצול הטלפון גובר עלינו
וכתוצאה מכך אנחנו עושים דברים גרועים.
חישבו על כך בדרך הבאה.
דמיינו שהייתי מציע לכם לבחור בין חצי קופסת שוקולד עכשיו
לקופסת שוקולד שלמה בעוד שבוע.
והייתי לוקח שוקולד לינדט מדהים
ומעביר ביניכם כך שתוכלו לראות ולהריח אותו
והייתם יכולים לבחור בין חצי קופסת שוקולד עכשיו
לבין קופסה שלמה של שוקולד בעוד שבוע.
כמה אנשים היו בוחרים לחכות בתנאים האלה
ואומרים, "אני אחכה שבוע בשביל לקבל עוד חצי קופסת שוקולד"?
יש כמה ידיים מורמות ואני מתערב
שאם היינו באמת מעבירים כאן שוקולד [צחוק]
פחות אנשים היו מצביעים.
רוב האנשים אומרים, "תן לי שוקולד עכשיו.
אני מעדיף פחות שוקולד עכשיו מאשר יותר שוקולד בעתיד."
דמיינו שאני דוחה את הבחירה לעתיד ואומר,
"מה הייתם מעדיפים: חצי קופסת שוקולד בעוד שנה
או קופסת שוקולד שלמה בעוד שנה ושבוע?"
שימו לב, זוהי אותה בחירה.
אני שואל האם תהיו מוכנים לחכות שבוע
בשביל חצי קופסת שוקולד.
אבל במקרה הזה, שתי האפשרויות הן בעתיד.
כמה אנשים יסכימו לחכות שבוע נוסף ולקבל קופסת שוקולד שלמה?
כולם, נכון? מכיוון שבעתיד אנחנו אנשים נפלאים!
[צחוק]
נהייה סבלניים, לא נדחה דברים,
ניקח את התרופות בזמן, נתעמל, נאכל כמו שצריך.
הבעיה היא שאנחנו לעולם לא חיים בעתיד ההוא.
אנחנו תמיד חיים בהווה,
ובהווה אנחנו לא בדיוק האנשים הנפלאים האלה.
יש אם כך בעיה בהתייחסות שלנו להווה ולעתיד.
נחזור לסיפור שלי. הזרקתי את התרופה.
הניסוי נערך כאן כשלמדתי בדיוק.
כשהניסוי הסתיים - הודיעו לי את החדשות הטובות:
נפטרתי ממחלת הכבד. אלה היו חדשות נפלאות.
החדשות הנוספות היו שהייתי האדם היחיד
בפרוטוקול הזה של ה-FDA שהתמיד להזריק את התרופה בזמן.
והשאלה היא: איך הצלחתי?
האם יש לי יותר סבלנות ושליטה עצמית?
האם אכפת לי יותר מהעתיד שלי? התשובה היא "לא".
התשובה היא שפיתחתי טריק קטן.
הטריק הוא שאני אוהב סרטים.
אם היה לי זמן פנוי, הייתי צופה בהמוני סרטים.
אבל אין לי הרבה זמן פנוי ואני לא צופה בכל כך הרבה סרטים.
אבל בימי שני, רביעי ושישי - שהיו ימי ההזרקות שלי -
הייתי עובר בספריית הוידאו בדרך ללימודים
ושואל כמה סרטים שרציתי לצפות בהם.
הייתי סוחב אותם בתרמיל שלי במשך כל היום
ומצפה בכליון עיניים לצפות בהם.
הייתי מגיע הביתה, מזריק לעצמי, ומכניס סרט למכשיר הוידיאו.
הייתי מכין דלי ושמיכה בשביל תופעות הלוואי
אבל הייתי מזריק לעצמי באופן מיידי
ולא חיכיתי שתופעות הלוואי יתחילו.
חיברתי בין משהו טוב למשהו רע
ובצירוף העובדה שהזיכרון שלי לא חזק במיוחד -
אז הייתי יכול לצפות באותו סרט שוב ושוב [צחוק],
וכך הצלחתי להחזיק מעמד בתקופה הממושכת הזאת.
נחשוב על זה.
אם היינו חושבים על הדברים החשובים בחיים,
היינו אומרים שכבד הוא דבר חשוב מאוד.
[צחוק]
אין ספק בדבר. היינו גם אומרים
שתופעות לוואי של תרופות לא כל כך חשובות באופן יחסי.
ההבדל הזה במידת החשיבות היה אמור להניע אותי
ואת כל המטופלים האחרים בניסוי הזה לקחת את התרופות בזמן.
אבל הבעיה היא שאנחנו לא מסתכלים על החיים שלנו בדרך הזאת.
קיים גם מימד הזמן.
והכבד לא משפיע עלינו עכשיו
אלא בעתיד הרחוק.
ולכן אנחנו ממעיטים מאוד בערכו.
והזריקות הן עכשיו, ולכן אנחנו מתמקדים בהן יותר
והן יותר מרכזיות ושולטות יותר בחיינו.
מה היה הטריק שלי? האם הטריק שלי
גרם לי להיות יותר אכפתי בנוגע לכבד שלי? לא.
למעשה, החלפתי את הכבד בסרטי וידיאו.
זה די מטורף, מכיוון שסרטי וידיאו אפילו פחות חשובים מתופעות הלוואי.
אנו מכנים זאת "חיזוק חילופי."
הרעיון הוא שישנם בחיים הרבה דברים,
ובפרט, חיזוקים עתידיים, שאנחנו לא מתוכננים להיות איכפתיים לגביהם.
האם נוכל לגרום לאנשים להתלהב מהם?
לא כל כך סביר.
חישבו על ההתחממות הגלובלית.
האם נוכל לגרום לאנשים לקום בבוקר
ולהתלהב מפתרון ההתחממות הגלובלית היום?
מאוד לא סביר חוץ מכמה אנשים בודדים.
זה פשוט לא יקרה.
והמצב אפילו יותר גרוע.
אם הייתם
מנסים לתכנן בעיה
שרמת האדישות כלפיה תהיה מקסימלית,
הייתם בוחרים בבעית ההתחממות הגלובלית.
[צחוק]
יש הרבה סיבות לכך: זאת בעיה לעתיד הרחוק,
אנשים אחרים יסבלו ממנה לפניכם,
אנחנו לא רואים את ההתקדמות שלה, אנחנו לא רואים אף אחד סובל,
וכל מה שביכולתנו לעשות הוא טיפה בים.
האם אנחנו יכולים להיות באמת אכפתיים? לא. אז מה אפשר לעשות?
האם אנחנו יכולים למצוא חיזוק חילופי?
האם אנחנו יכולים לגרום לאנשים לנהוג כאילו אכפת להם
מכיוון שאכפת להם ממשהו אחר?
זהו חלק מהפתרון.
מה גורם להצלחה של טויוטה פריוס?
התצפית הלא מדעית שלי היא
שכשאתם רואים אנשים שנוהגים בטויוטה פריוס
הם מחייכים יותר מאנשים אחרים. [צחוק]
ואני חושב שיש להם סיבה טובה.
הם נוהגים והם אומרים לעצמם:
"תראו אותי, אני אדם נפלא!"
[צחוק]
"ובנוסף - אנשים אחרים יכולים לראות אותי
וגם הם רואים איזה אדם נפלא אני."
האם נוכל לעשות דבר דומה עם מערכות החימום שלנו?
האם נוכל לעשות דבר דומה עם כמות הבידוד בעלית הגג שלנו
או עם גובה הטמפרטורה שבבתים שלנו בחורף ובקיץ?
אני חושב שפתרון אחד לבעית השליטה העצמית
היא חיזוק חילופי. למצוא חיזוק חילופי לסביבה
ולגרום לאנשים להתנהג בדרך הנכונה
מהסיבה הלא נכונה.
הפתרון שהשני שברצוני להציג בפניכם
נקרא "חוזה שליטה עצמית."
הפתרון חוזר לסיפור של אודיסאוס והסירנות.
אם אתם זוכרים את הסיפור,
אודיסאוס ידע שכשיגיעו הסירנות הוא לא יוכל לעמוד בפיתוי,
ולכן הוא קשר את עצמו לתורן,
וביקש מהאנשים שלו לקשור את עצמם לתורן
ולהכניס דונג לאוזניים שלהם,
כך שגם הם לא יתפתו.
במה מדובר כאן? זה אינו חיזוק חילופי.
זהו מצב שבו אנחנו יודעים שיעמוד בפנינו פיתוי,
ואנחנו עושים משהו כדי להמנע מההתמודדות איתו.
זוהי גירסה נוספת של התמודדות עם שליטה עצמית.
לפני שנדבר על אנשים,
נדבר על עכברים ויונים.
דמיינו שאתם עכבר או יונה ואני מלמד אתכם
שהכפתור הירוק פירושו כופתית אחת של מזון באופן מיידי
והכפתור הסגול פירושו שיהיה עליכם לחכות 10 שניות
ואז תקבלו 10 כופתיות מזון.
אתם לומדים זאת במשך זמן ממושך:
ירוק - 1, סגול - 10. אתם לומדים זאת ואז אני מציג בפניכם את שניהם
ושואל: "מה הייתם מעדיפים: ירוק או סגול?"
שימו לב, 10 שניות עבור עכבר הן כמו שבוע עבורנו.
זהו זמן ממושך ביותר.
מה הם בחרו לדעתכם? הם בחרו בכפתור הירוק.
בחירה לא מוצלחת. והעניינים עוד מדרדרים.
אם בתחילת הניסוי מופיע הכפתור הסגול
הם לוחצים עליו.
כעבור כמה שניות מופיע הכפתור הירוק.
אם הם יצליחו להחזיק מעמד ולא ללחוץ על אף כפתור
הם יקבלו 10 כופתיות מזון, אבל הם לא מצליחים להתאפק.
הם לוחצים על הכפתור הירוק ומקבלים כופתית אחת במקום עשר.
אך ישנה גרסה אחת מעניינת של הניסוי:
הניסוי מתחיל, מופיע כפתור סגול
הם לוחצים עליו וכעבור שניה מופיע כפתור אדום.
לכפתור האדום אין השפעה טובה.
הוא לא מקושר למזון והעכברים והיונים
לא נהנים במיוחד ללחוץ על כפתורים.
[צחוק]
אבל הכפור האדום מונע מהכפתור הירוק להופיע.
זהו חוזה אודיסאוס.
פירוש הדבר הוא שהעכבר והיונה יכולים לעשות משהו שהם לא אוהבים לעשות
כדי לוודא שהם לא יתפתו בעתיד לעשות משהו גרוע.
מה אתם חושבים? האם יש להם מספיק תובנה,
מספיק ראיית הנולד, יכולת שליטה עצמית מספקת כדי ללחוץ עליו?
נראה שלא, אבל הם לוחצים עליו.
לא כל הזמן, אבל לעיתים קרובות.
וזהו דבר אופטימי בשני מישורים.
קודם כל, אם הם יכולים, אולי גם אנחנו יכולים. [צחוק]
והדבר השני הוא
שאנחנו בסה"כ צריכים לתכנן כפתורים אדומים.
אם עומד בפנינו פיתוי ואין לנו כלים להתגבר עליו
ניכשל בדיוק כמו העכברים והיונים.
אבל אם ניצור משהו שיאפשר לנו
לעקוף את הפיתוי - כמו חוזה אודיסאוס -
אולי תהיה לנו תקווה, אולי נוכל לגבור על הפיתוי.
אציג לפניכם כמה מנגנונים שמבצעים זאת.
קלוקי הוא שעון שהמציאה אחת הסטודנטיות
במעבדת המדיה. זהו שעון עם שני גלגלים גדולים
שמתחילים להסתובב במהירויות שונות.
מה קורה?
כשאתם הולכים לישון בלילה
אתם חושבים שאתם האנשים שקמים בשש בבוקר
ויוצאים לריצה או לחדר הכושר.
וכשהשעון מצלצל בשש בבוקר
אתם כבר לא האנשים האלה. [צחוק]
אתם האנשים שישנים עד שמונה
וגוררים את עצמכם ללימודים ברגע האחרון
או אולי אפילו מאחרים.
מה קורה כשאתם משתמשים בשעון הזה?
בשש בבוקר כשקלוקי מתחיל לצלצל,
הוא גם מתחיל להתרוצץ בחדר.
ומכיוון שהגלגלים שלו לא מסונכרנים
אף פעם אי אפשר לדעת איפה הוא נמצא.
חייבים לקום ולזחול מתחת לדברים ולחפש אותו.
[צחוק]
אי אפשר להשאר במיטה עם השעון הזה.
ואתם בעצם מכריחים את האני העתידי שלכם
אתם מכריחים את האני שלכם של שש בבוקר
לעשות משהו שברצונכם שהוא יעשה.
דוגמא יותר קיצונית של העניין:
זהו שעון מעורר שמקושר לחשבון הבנק שלכם.
[צחוק]
אתם מבינים את הרעיון? הוא מקושר
לחשבון הבנק שלכם ולארגון חסד שאתם מתעבים.
[צחוק]
תחשבו על זה.
השעון מצלצל ואתם רוצים להמשיך לנמנם
אבל בכל שניה של נמנום
עובר כסף לארגון חסד שאתם מתעבים. [צחוק]
אם זה היה ארגון חסד שהייתם אוהבים - הייתם יכולים לנמנם
ולהרגיש שאתם עושים משהו טוב למען העולם.
אבל אם בחרתם נכון, הייתם כל כך מוטרדים מהעניין
שהייתם חייבים לכבות אותו במהירות ולקום.
Stickk הוא אתר אינטרנט מעניין שפותח ע"י שני כלכלנים שמנמנים
שרצו לרדת במשקל.
הם מהמרים על עצמם על המון כסף.
האתר הזה מסייע לאנשים ליצור חוזים זה עם זה.
זהו אתר מעניין.
אם אתם מתקינים את התוכנה הזאת על המחשב שלכם,
היא מודיעה לאנשים אחרים כשאתם צופים בפורנוגרפיה.
[צחוק]
היא מודיעה להם גם אם אתם מסירים את התוכנה.
מה הנקודה?
הנקודה היא שעומדים בפנינו פיתויים רבים מסוג הפיתוי שעמד בפני אדם וחווה.
יש סביבנו הרבה דברים
הרבה מזון מהיר ופייסבוק.
הרבה דברים שמכוונים ללכוד את תשומת ליבנו, את הזמן ואת הכסף שלנו,
הרבה פיתויים של אוכל. הכל כאן ועכשיו.
כמות הפיתויים שמקיפים אותנו עצומה.
מחקר מראה שלפני 70 שנים
כעשרה אחוזים ממקרי המוות
נבעו מהחלטות שגויות.
איך אנשים היו מתים בעבר?
היו טעויות כמו תאונות תעשיתיות לדוגמא.
כיום מדובר על כ-50 אחוז: עישון, השמנת יתר, תאונות דרכים.
אנחנו יוצרים דרכים רבות להיכשל,
פיתויים רבים, דרכים רבות להיכשל.
ועם כל הפיתויים האלה וכל הבעיות האלה,
היה נחמד אם היינו יכולים ליצור חוזה אודיסאוס משלנו,
אם היינו יכולים למצוא כפתורים אדומים,
עם הפתרונות שלנו כדי לגבור על הבעיות האלה.
קשה למצוא את הפתרונות בעצמנו.
החדשות הטובות הן שיש סביבנו טכנולוגיה,
חומרה, תוכנה ודרכי חשיבה רבות שעוסקים בנושא:
אם לאנשים יש בעיה בסיסית
של שליטה עצמית. כיצד ביכולתנו לסייע להם?
איזו חומרה נוכל לבנות כדי לסייע,
איזו תוכנה נוכל לבנות?
אני חושב שזהו מפתח חשוב להצלחה ולהתקדמות.
ולסיום ברצוני לספר סיפור
שמדגים את מורכבות העניין.
בדנבר היתה תוכנית שנקראה "תוכנית הסמים של דנבר."
הרעיון היה שמכורים להרואין
היו יכולים לפנות לארגון הזה
והם היו מתבקשים לכתוב מכתב שמפליל אותם בנושא צריכת הסמים שלהם.
והנמען של המכתב
היה האדם שהם הכי חששו שידע על ההתמכרות שלהם לסמים.
הייתי, לדוגמא, כותב מכתב לאמא שלי,
"אמא יקרה, אני מאוד מצטער לספר לך
שאני מכור להרואין. באהבה, דן."
והארגון הזה היה שומר את המכתב,
מקפל אותו, מכניס אותו למעטפה,
כותב את הכתובת של אמא שלי, מדביק בול
ושומר אותו בפיקדון.
ומדי פעם הם היו באים
ולוקחים בדיקות דם. ואם הם היו מוצאים
עקבות הרואין, הם היו שולחים את המכתב.
וזה הרעיון - למצוא משהו
מספיק גדול ומפחיד
כשאנחנו רוצים לגבור על הפיתוי שלנו,
ליישם משהו
שבעתיד ישלוט על ההתנהגות שלנו.
דרך אגב, מה אתם חושבים קרה כשאנשים התחילו לסבול מקריזים?
הם היו ניגשים לארגון ומבקשים לפרוש.
ומה הארגון אמר להם?
"תוכלו לפרוש בעוד שלושה שבועות. אבל במשך שלושת השבועות הקרובים
אנחנו יודעים שאתם בקריז, ולכן נערוך לכם בדיקות דם כל יום."
ושלושה שבועות הספיקו לרוב האנשים להתנקות.
בסופו של דבר סגרו את הארגון
בגלל הפרת זכויות אדם. [צחוק]
אם חושבים על הבעיה של אודיסאוס,
הדרך היחידה להפעיל את המנגנון היא לאפשר לאנשים להצטרף אליו
אך לא לאפשר להם לעזוב אותו.
מכיוון שאם יש אפשרות לעזוב, המנגנון מפסיק לעבוד.
וזהו אתגר גדול למחשבות שלנו על חופש.
שתי מחשבות שהייתי רוצה שתמשיכו להרהר עליהן:
כיצד מתכננים עולם שיסייע לנו להתגבר על פיתויים?
וכיצד ניתן לעשות זאת בלי לפגוע
יותר מדי בחופש ובזכויות שלנו?
תודה.
[מחיאות כפיים]