Tip:
Highlight text to annotate it
X
כל יום אנחנו מופצצים בכל פלטפורמות המדיה
עם סיפורים אישיים שנפרשים על הרצף
מהמביך והטריוויאלי
ועד לעצוב והקריטי.
חובב המזון מעלה תמונות של כל צלחת לזניה שהוא מזמין,
הבלוגר האירני מתאר את הירי למוות
של נדה אגה-סולטן.
נרטיב אוטנטי הוא הדבק שמחבר את האנשים,
מספק סיבה מושכת להמשיך לקרוא.
זה הופך את האישי לכללי,
מתעלה מעל היחיד,
והופך את הסיפור לנטול זמן והומני.
איך, כעיתונאים, אתם שואלים את השאלות
שמניבות את הנרטיב מהסוג הזה?
אתם חייבים לדעת מה לשאול את מי.
ראשית אתם צריכים להבין שכל פיסת עיתונות
דורשת שלישיית מקורות.
אם אתם מדמיינים את תהליך הדיווח כמשולש,
צד אחד יהיה מקורות הרשמיים,
צד נוסף יהיה מקורות החיצוניים,
והצד השלישי יהיה מקורות לא רשמיים.
כל שלושת המקורות נחוצים בכל סיפור שמדווח היטב.
לצד הראשון יש מקורות רשמיים.
אלה האנשים עם תארים ומומחיות,
שבבעלותם החברה; הם הדוברים עבור התנועה.
הם אומרים לכם את המספרים, והתשובות
לכמה, איפה, מתי ומי.
צד שני למשולש כולל מקורות שסוקרים:
אקדמאים, יועצים, סופרים,
שאינם קשורים ישירות כבעלי עניין,
אבל יש להם ידע על התמונה הגדולה.
אבל זה הצד השלישי של המשולש - מקורות לא רשמיים -
שמחזיק בכוח נקודת המבט העצמאית של הפרט.
שם תמצאו את הלמה,
תקבלו סיבות למאורע, טרנד, שלב, או רעיון
ומה שזה אומר ברמת אדם בודד שמושפע מזה.
אז איך אתם כורים את אבני החן האלו,
מבחינים בין רלבנטי לבין פטפטת?
אתם שואלים שאלות מפתיעות.
כדי להשיג את החיבור המסובך, האנושי השביר,
אתם מתייחסים לסיפורים של כל אדם כמקודשים.
מבינים שאנקדוטה היא חמצן
שנושף חיים בסיפור אפרפר של גילוי,
עובדות ומידע.
מה שהמנתח עשה בביתו בבוקר שבו ניתח אישה עם גידול במוחה.
איך זה מרגיש לחלום ולהתאמן לאולימפיאדה במשך חיים שלמים.
יש פעמים שזה חשוב להעביר מידע במהירות,
להציג עובדות נקודתיות ועדכונים.
כשמצב הוא דחוף, כשפעולה נדרשת עכשיו,
כשאתם צריכים לדעת איפה הטורנדו יפגע,
כמה מהר האש תתפשט, והאם תגיע לביתכם היום.
אבל הנרטיב של הסיפורים האישיים
שתורמים למזנון העיתונות
הם פיסות שיש להם את הלוקסוס של ריקוד איטי של מידע.
זה השידול האומנותי של סיפור
שיעשה את העיתונות לזכירה
ויספק את הקישור הנרטיבי שיקשר אותנו זה לזה.