Tip:
Highlight text to annotate it
X
אני עומדת לקחת אתכם חזרה בזמן, ל-5 בדצמבר 1995.
זה היה אפילו לפני שסיימתי קולג'.
אבל איכשהו מצאתי את עצמי עומדת בכניסה של כנסייה,
כשזרועי שלובה בזרועו של אבי.
ולבשתי את שמלת החלומות שלי.
זו הייתה אגדה,
עם רכבת שנמתחה לאורך 1.70 מטרים מאחוריי.
ומה שהחזיק אותה היה שילוב מסקרן
של סרט הדבקה, מחוך וגרביונים, ומכנסית
שפשוט תגרום לכל מי שיתקל בה לקנא.
ובפעם הראשונה בחיי
הרגשתי כמו נסיכה.
המוסיקה החלה והתחלתי לראות את השושבינות שלי
מפזזות לאורך הדרך לחופה, אחת אחרי השניה,
וקפאתי.
פניתי לאבי ואמרתי:
"אבא, אני לא בטוחה שאני רוצה לעשות את זה".
האם אי פעם חששת מה אנשים אחרים יגידו
בנוגע להחלטה שעליך לקבל?
(צחוק)
החלטה שיש לה פוטנציאל להיות מאוד לא פופולרית.
ו"לא פופולרי", זה ביטוי מבשר רעות בפני עצמו.
אבל זה דבר נורא שבשנים המעצבות שלי
האמנתי, או שזה הדבר האחד
שיכול להסב לי יותר אושר משאי פעם דמיינתי?
ובכן, היום אני בסדר עם "לא-פופולרי",
למרות שיש אנשים שמקשרים את זה למילה אחרת שמתחילה ב"לא"
שהיא "לא-סימפטי".
אבל אני טוענת שיש הבדל.
תראו, בחיים שלי, ועם הלקוחות הממותגים שאני עובדת איתם,
להיות "לא-פופולרי" קשור בקבלת החלטות
שמקדש את שני הקהלים החשובים ביותר שיהיו לנו אי פעם:
האנשים שיאהבו אותנו בשביל כל מה שאנחנו
וכל מה שאנחנו לא, ואנחנו עצמנו.
עכשיו, האנשים ה"לא-סימפטיים", נראה שהם חושבים
שכל העניין הוא הם עצמם, והם שוכחים
שהאנשים האלה הם הסיבה לכך
שהם קמים כל בוקר ועושים את מה שהם אוהבים.
אז זו הסיבה שאני אוהדת מושבעת של "לא-פופולרי".
תאהבו אותי, תשנאו אותי, רק אל תהיו אדישים,
מפני שבשבילי אדישות היא כמו להסתכל...
על זה!
(צחוק)
זה מבלבל
(צחוק)
אתה לא ממש בטוח מה אתה רואה,
ואתה תאהב את הרעיון לשכוח שראית את זה
מהר ככל האפשר.
תודה, שרה פיילין.
(צחוק)
(מחיאות כפיים)
אתם רואים, אנחנו משקיעים את זמננו בניסיון לבנות את עצמנו
לתוך משהו שאנשים אחרים חושבים שצריך להיות,
כאשר, בעצם, אנחנו אמורים להשקיע את זמננו
בניסיון פעיל לקטב את האנשים שסביבנו.
תנו להם את הכלים שיעזרו להם להבין אם הם אמורים
לאהוב אותנו או לא, ותנו להם את זה מוקדם ובשפע.
בגלל שזה הרגע בו אנו מפסיקים לבזבז זמן,
שלנו ושל אחרים.
אז איך אנחנו מגיעים לזה?
איך אנחנו מפסיקים לבזבז זמן ומתחילים לחשוב "לא פופולרית" מחדש
לעשות את חיינו ואת חייהם של אחרים טובים יותר.
עבור החיים שלי זה הסתכם בשני דברים פשוטים:
ראשית, הייתי צריכה להפסיק להתנצל
ושנית, הייתי צריכה להתחיל להיות כנה.
בואו נתחיל עם כנות.
"הייתי רוצה שיהיו בחיי יותר אנשים שישקרו לי",
אמר אף אחד, אף פעם.
(צחוק)
עדיין, מגיל מאוד צעיר אנחנו לומדים לכבות
את כפתור הכנות, ולהדליק את כפתור הנימוסין.
וזה לא פלא שעד שאנחנו מתבגרים
אנחנו לא יכולים לספר לאנשים סביבנו בכנות
מי אנחנו, מה אנחנו אוהבים ומה אנחנו מרגישים.
כעת, מה שאני עובדת עליו הוא להחזיר את הכנות למרכז
ולרסן את הנימוסים, שאני חושבת שצריכים
להישאר מרוסנים, רוב הזמן.
אז בואו נדבר בכנות
על הפעולה של להיות כן לרגע.
בגלל שהמציאות היא שישנו קו די ברור
בין להשתוקק להיות כן,
לבין לגרום לאנשים לחשוב שאנחנו משוגעים עם תעודות.
להלן דוגמא: מוקדם יותר השנה הייתי בדייט
עם בחור ששאל אותי אם ילדים
הם משהו שהייתי צריכה בחיים, בכדי להרגיש שלמה עם עצמי,
ומה ששמעתי שיוצא לי מהפה היה:
אתה יודע, אני בת 39, אני מכירה את הסטטיסטיקה,
ואתה יודע מה - אם נולדים ילדים אז בסדר,
כאשר המונולוג הפנימי שלי אמר:
אני בת 39 והשחלות שלי צורחות,
כמו ב"שתיקת הכבשים".
ומה שהייתי מעריכה זה אם תוכל
לעבר אותי לפני חג המולד.
(צחוק)
אז, כאן היה לנו ניסיון מאוד לא מוצלח להיות כנים,
וכאן יש לנו טירוף של ממש.
אבל חייב להיות משהו באמצע.
ומה שאני מציעה זה מה שאני קוראת לו "פתרון מבצר השמיכה".
תראו, כשהייתי ילדה אחי ואני
היינו משוגעים על בניית מבצרים.
אני מתכוונת, ברגע שאמא שלי הייתה הולכת לעבודה בקיץ,
היינו בקומת הכניסה ומפרקים כל רהיט שהיה שם,
הייתי זורקת את ארון הפשתן,
ובתוך חצי שעה היה לנו מבנה ענק
שיש בו מקלט טלויזיה וקונסולת משחקים.
אבל לא פשוט נתנו לכל אחד להיכנס למבצר שלנו.
היה ילד שגר במורד הרחוב
שבכל פעם שהוא בא אלינו הביתה,
או שהוא סכסך בינינו לבין אמא שלנו, או שהוא שבר משהו.
אז, אתם יודעים מה? הפסקנו לתת לו להכנס למבצר שלנו.
"מבצר השמיכה" מתקשר לבחינה מחדש של אמון
ומה שהוא מסמל עבורנו.
ובניגוד למה שפייסבוק היה גורם לנו להאמין,
אמון, חברות ומערכות יחסים הם לא משהו
שאנחנו יכולים לזכות בו בלחיצת כפתור.
הם משהו שאנחנו צריכים להרוויח, לטפח,
לתחזק, ולאורך זמן. אז למה כמבוגרים אנחנו פשוט נותנים
לכל אחד להיכנס למבצר השמיכה שלנו?
וזה בגלל שאנחנו מנומסים.
ובכן, אני לא יודעת מה איתכם, אבל נמאס לי להיות מנומסת.
ב-39 שנים דבר אחד שגיליתי הוא
שלא כל אחד רוצה להיות חבר שלי, עובד שלי או לקוח שלי.
ולמעשה, רוב האנשים שאני נתקלת בהם בחיי
לא מתכוונים להישאר בהם לאורך זמן.
הם תחנות בדרך.
אז הם מופיעים, נותנים לי מה שהם אמורים לתת לי,
ואז הם נעלמים, עוזבים לחיים של מישהו אחר,
שזה בדיוק המקום שהם שייכים לו.
ומה שאני צריכה לעשות היה להשקיע קצת זמן בלהתרכז
ולמצוא עוד אנשים נכונים, כדי להכניס אותם למבצר השמיכה שלי.
יותר אנשים שיהיו פשוט כנים איתי,
בדיוק כפי שהתחייבתי להיות איתם,
ואני קוראת להם "אלה שדוקרים אותי בפנים".
(צחוק)
בגלל שהאנשים שילכו אל מאחורי הבניין הזה
ויהיו כנים איתי כשאני מחוץ לטווח שמיעה,
יש לי המון כאלה.
ומה שהייתי צריכה הם אנשים
שיגידו לי בפנים איך הם באמת הרגישו.
בשנת 2004 יצאתי עם בחור מקסים בשם דומיניק.
והתכוננו לצאת לאחר הצהריים,
אז נכנסתי לחדר השינה, לבשתי את החצאית הסגולה האהובה עלי,
יצאתי, לקחתי את תיק היד שלי, ואמרתי:
"טוב, בוא נלך".
הוא הביט בי ואמר: "את לא לובשת את החצאית הזו.
"את צריכה ללבוש משהו אחר".
"מה?! אני אוהבת את החצאית הזו! אתה צוחק עלי?"
והוא אמר: "מותק, הישבן שלך נראה כמו מלבן."
(צחוק)
אמרתי: "חחחררר...", הלכתי לחדר השינה, הבטתי במראה, ואמרתי לעצמי:
"הו אלוהים, הישבן שלי הוא מלבן."
והדבר המצחיק הוא שדומיניק מעולם לא התנצל בפני
על כך שהיה כן,
ואף פעם לא הרגשתי שאני צריכה לבקש ממנו להתנצל.
וזה בגלל שאתם אוהבים פלפלי חלפניו,
ואתם אוהבים לצפות ב"חוף ג'רזי",
שאני לא יכולה להבין ואני כנראה עומדת לשפוט אתכם על כך.
(צחוק)
אבל כולנו אוהבים ושונאים דברים וזה מתחיל
שאנחנו מפסיקים לינוק או לשתות מבקבוק,
ויורקים את כפית מרק האפונה הראשונה שלנו על הסינר.
אנחנו משתמשים במלים: "הו, אני מצטער!", כאילו הם תחבושת לשונית
זה מחביא את העובדה שאנחנו אנושיים
לבני אדם אחרים.
אז תגידו לי: מתי אתם מתכוונים להודות
שיש משהו מדהים בלהיות אתם,
והמיתוג שאתם בונים,
כך שלא תצטרכו לקום כל בוקר
וללכת על ביצים. ואתם יכולים להסתכל על משהו
שבניתם בגלל שאתם אוהבים את זה
וזה כן ואמיתי עבור מי שאתם.
כשהתחלתי להיות כנה והפסקתי להתנצל על כך,
ליקום הייתה דרך מאוד משונה להראות לי
שהייתי במסלול הנכון.
בשנה שעברה היה מפגש המחזור ה-20 של בית הספר התיכון שלי,
אז עליתי על מטוס ליוסטון, טקסס,
לחגוג עם מחזור 1991 של בית הספר "נימיץ".
נכנסתי פנימה, ואחד האנשים הראשונים שראיתי
היה נציג הכיתה שנאם בטקס הסיום, שנופף לי, אז ניגשתי אליו ואמרתי שלום.
והוא חיבק אותי והדבר הראשון שיצא לו מהפה היה:
"את יודעת מה? את באמת משתמשת בהרבה מלים גסות בפייסבוק.
"את צריכה להירגע עם זה קצת."
(צחוק)
וזו הסיבה שאני אוהבת להיות לא-פופולרית,
בגלל שהנואם בטקס הסיום? הוא לא מטרתי הדמוגרפית.
(צחוק)
ואני יכול להבטיח לכם לעזאזל, שכאשר ישבתי להכין מותג
שהיה כן איתי לגבי כל מה שרציתי להשיג,
לא שילבתי בחזוני להיות חברה שלו.
אבל אתם יודעים מה? אפילו לא היינו ממש חברים בבית הספר,
אבל הנה הוא, עומד כאן מולי,
מוכן לומר לי מה אני צריכה או לא צריכה לעשות.
ואז הגיעה ההארה.
כשהתחלתי לראות בקיטוב נכס, במקום אחריות,
הייתי חייבת להתעורר ולהסתכל על חיי היומיום שלי
ולהפנים שאנשים הסובבים אותי
היו האנשים הנכונים.
שאני בונה משהו שהם אהבו,
והכנסתי את האנשים הנכונים למבצר השמיכה שלי.
אז אני רוצה שתחשבו עכשיו.
תחשבו על החיים שלכם, אולי על העסק שלכם,
ותשאלו את עצמכם: מי לא שייך לכאן?
ואז אני רוצה שתתפסו את הקיטוב בביצים,
ובנועם וללא התנצלות הראו לאנשים האלה את הדרך החוצה.
עכשיו, ברוח הקיטוב, ובגלל
שאני יותר מסתם מתחכמת,
שיתפתי את תגובתו של הנואם בעמוד הפייסבוק שלי ביום למחרת,
(צחוק)
ביחד עם שרטוט קטן.
(צחוק)
ומאחר שהיינו כנים, ואנחנו לא מתנצלים על כך,
זה המקום שאני חושבת שאנחנו צריכים עוד מותגים כמו "צ'יק-פיל-אה" (רשת מזון מהיר המגישה כריכי עוף) בשוק.
עכשיו, זה לא בגלל שאני מסכימה עם מה שהם מייצגים.
זה בגלל שהם כנים ולא מתנצלים על כך.
והם אמרו לי שאם הם מעוררי-שנאה,
חסידים של ספקי טוגנים שנראים מצחיק,
אני יכולה להצביע עם הארנק שלי.
כי "צ'יק-פיל-אה", הם לא מתכוונים להתנצל.
ואני, אני גמרתי עם להתנצל על דברים שלא דורשים ממני התנצלות אמיתית.
אז זה מחזיר אותנו חזרה,
החיבור הזה של כנות והיעדר התנצלויות,
אנחנו מאחדים אותם יחדיו, וזה נותן לנו כלי קריטי
שמציג את המשוואה הלא-פופולרית כולה.
הוא מספר ל נו בדיוק מי אנחנו רוצים שיעמוד לצידנו
כאשר החלטות חשובות ולא פופולריות מופיעות.
אז בואו נחזור אחורה לאותה כנסיה ב-1995 לרגע אחד.
עומדת שם ליד אבא שלי:
"אבא, אני לא בטוחה שאני רוצה לעשות את זה."
והוא אמר: "אריקה, את לא חייבת."
אז מה שיכולתי לעשות זה לאכזב את שישים האנשים שישבו בכנסיה ההיא,
את הכומר שלי, את השושבינות ואת אמא שלי ששילמה 600 דולר
עבור החלום המתוק הזה שהוצמד לי לגוף.
הייתי יכולה לקבל החלטה לא-פופולרית ולאכזב את כל האנשים האלה.
או שיכולתי ללכת עד לחופה ולאכזב את עצמי.
אז מה בחרתי?
פניתי לאבא שלי ואמרתי:
"אבא, בחייך, השמלה עלי והאנשים כאן.
"מה אני אמורה לעשות: לאכזב אותם?"
הוא פנה אלי ולקח את שתי ידי, ופשוט אמר: "כן!"
קוראים לי אריקה נפוליטנו ולא תמיד הייתי,
אבל אני מנסה קצת יותר בכל יום להיות,
לא פופולרית.
(מחיאות כפיים).