Tip:
Highlight text to annotate it
X
את אח שלי, לורד סטארק - אנחנו רוצים אותו בחזרה.
הוא חלם חלום ישן,
על שלושה אבירים בגלימות לבנות, ומגדל שנפל מזמן,
וליאנה במיטתה האדומה מדם.
בחלום חבריו רכבו איתו, כפי שהיה במציאות.
מרטין קאסל הגאה, אביו של ג'ורי;
ת'יאו וול הנאמן;
איתן גלובר, שהיה נושא הכלים של ברנדון;
סר מארק רייסוול, בעל דיבור רך ולב עדין;
איש הביצות, האולנד ריד;
מר דסטין על הסוס המלחמה הגדול והאדום.
נד הכיר פעם את פניהם כפי שהכיר את שלו,
אבל השנים שוטפות את זכרונותיו של אדם, גם את אלה שהוא נשבע שלעולם לא ישכח.
בחלום הם היו רק צללים, רוחות רפאים אפורות על סוסים עשויים מערפל.
הם היו שבעה נגד שלושה. בחלום, כפי שהיה בחיים.
אבל אלה לא היו שלושה אנשים רגילים.
הם חיכו לפני המגדל העגול,
ההרים האדומים של דורן מאחוריהם, גלימותיהם הלבנות מתנופפות ברוח.
ואלה לא היו צללים, פניהם נצרבו בו והיו בהירים, אפילו עכשיו.
סר ארתור דיין, החרב של הבוקר, עמד עם חיוך עצוב על שפתיו.
הידית של חרבו התנשאה מעל כתפו הימנית.
סר אוסוול וונט כרע על ברך אחת, והשחיז את להב חרבו שלו עם אבן משחזת.
העטלף השחור של הבית שלו פרש את כנפיו על קסדתו מצופת האמייל.
ביניהם עמד סר ג'רולד הייטאואר,
הפר הלבן, הלורד המפקד של משמר המלך.
"חיפשתי אתכםן בקלשון", אמר נד.
"לא היינו שם", ענה סר ג'רולד.
"אוי לו לגזלן אם היינו שם" אמר סר אוסוול.
"לאחר שמעלה-מלך נפלה, סר ג'יימי הרג את המלך שלכם עם חרב זהב,
ואני תהיתי איפה הייתם."
"הרחק משם", אמר סר ג'רולד,
"אחרת אריז היה עדיין יושב על כס הברזל, ואחינו הכוזב שלנו הנה נשרף בבגיהינום".
"ירדתי לקץ-סופה להסיר את המצור", אמר להם נד ...
"והלורדים טיירל ורדויין הסירו את הדגלים שלהם,
וכל אביריהם כופפו הברך כדי להוכיח את נאמנותם לנו.
הייתי בטוח שתהיו ביניהם."
"הברכיים שלנו לא מתכופפות בקלות", אמר סר ארתור דיין.
"סר ווילם דארי נמלט לדרגונסטון עם המלכה והנסיך ויזריס.
"חשבתי שהפלגתם איתו."
"סר וויליאם הוא אדם אמיתי וטוב", אמר סר אוסוול.
"אך לא ממשמר המלך" ציין סר ג'רולד הייוואטר.
"משמר המלך אינו בורח".
"אז או עכשיו," אמר סר ארתור. הוא חבש את הקסדה שלו.
"אנחנו נשבענו שבועה", הסביר סר ג'רולד.
רוחות הרפאים של נד עברו לצדו, חרבות צל בידיהן.
הם היו שבעה נגד שלושה.
"ועכשיו זה מתחיל," אמר סר ארתור דיין,
החרב של בוקר. הוא שלף את חרבו "השחר" והחזיק אותה בשתי ידיו.
הלהב היה חיוור כמו זכוכית חלב, וזהר באור כאילו היה בחיים.
"לא," אמר נד עם עצב בקולו.
"עכשיו זה נגמר".
כאשר הם התנגשו זה בזה בפרץ של פלדה וצל, הוא יכול היה לשמוע את ליאנה צורחת:
"אדארד!" היא בכתה.
סערה של עלי כותרת של ורדים נשבה על פני שמים מוכתמים בדם,
כחולים כמו עיניו של מוות.
"לורד אדארד!" קראה ליאנה שוב.
"אני מבטיח," הוא לחש. "ליה, אני מבטיח"
"לורד אדארד," איש הדהד מן החושך.
נאנק, אדארד סטארק פקח את עיניו.
אור הירח זרם פנימה דרך החלונות הגבוהים של המגדל של היד.
"לורד אדארד?" צל שכב על המיטה.
"סלח לי, הוד מעלתך".