Tip:
Highlight text to annotate it
X
ערב טוב. כידוע לכולכם, ממתינה לנו תקופה כלכלית קשה
אני בא אליכם עם הצעה צנועה להקלה על הנטל הכספי
הרעיון עלה בדעתי כששוחחתי עם חברי, פיזיקאי בטכניון של מסצ'וסטס.
הוא התאמץ מאד להסביר לי משהו:
ניסוי יפהפה בלייזרים שנועד לקרר חומר.
הוא בילבל אותי למן ההתחלה,
כי האור לא מקרר דברים.
הוא מחמם אותם זה קורה גם עכשיו.
הסיבה שאתם רואים אותי עומד כאן
היא משום שהאולם הזה מלא ביותר מ-100 קווינטיליוני פוטונים
והם נעים בחלל באקראיות כמעט במהירות האור.
וכולם בצבעים שונים.
הם יוצרים אדוות בתדירויות שונות.
והם מוחזרים מכל משטח. גם ממני.
חלק מהם טסים היישר לתוך עיניכם,
וזו הסיבה שמוחכם יוצר דימוי שלי, עומד כאן.
אבל הלייזר שונה.
גם הוא משתמש בפוטונים,
אבל כולם מסונכרנים.
ואם ממקדים אותם לקרן,
מקבלים כלי שימושי להפליא.
השליטה בעזרת לייזר כל-כך מדויקת,
עד שניתן לבצע ניתוח בתוך העין.
ניתן לנצל אותו לאיחסון כמויות נתונים עצומות,
וגם להשתמש בו לאותו ניסוי יפהפה,
שחברי התאמץ להסבירו לי.
ראשית, לוכדים אטומים בבקבוק מיוחד שמשתמש בשדות מגנטיים
כדי לבודד את האטומים מרעש הסביבה.
והאטומים עצמם אלימים למדי,
אך אם יורים לייזרים
שמכוונים במדויק לתדר הנכון,
האטום יספוג לרגע את הפוטונים ויאט מעט.
לאט לאט הוא מתקרר ולבסוף הוא מתקרב לאפס המוחלט.
ואם משתמשים באטומים הנכונים ומקררים אותם מספיק,
קורה משהו מוזר באמת.
זה כבר לא מוצק, נוזל או גז,
זה עובר למצב צבירה הקרוי נוזל-על.
האטומים מאבדים את זהויותיהם השונות,
וחוקי עולם הקוונטים נעשים תקפים.
וזה מה שמעניק לנוזלי העל תכונות מפחידות כאלה.
לדוגמה, אם מעבירים אור דרך נוזל-על,
הוא מסוגל להאט את מהירות הפוטונים ל-60 קמ"ש.
תכונה מפחידה נוספת: הוא זורם ללא שום צמיגות או חיכוך,
כך שאם מסירים את המכסה מעל הבקבוק, הוא לא יישאר בתוכו.
פס דק יזחל ויעלה על הדופן הפנימית, יזרום מעבר לשפה
ועל פני הדופן החיצונית.
כמובן שברגע שהוא נתקל בסביבה החיצונית,
והטמפרטורה שלו עולה ולו רק בשבריר מעלה,
הוא הופך מיד לחומר רגיל.
נוזלי-על הם מהחומרים הכי שבריריים שגילינו.
וזה העונג הגדול שבמדע:
לנצח את האינטואיציה שלנו באמצעות ניסויים.
אך הניסוי איננו סוף הסיפור,
כי עדיין צריך להעביר את הידע הזה לאחרים.
יש לי תואר דוקטור בביולוגיה מולקולרית.
ואני עדיין מתקשה להבין על מה רוב המדענים מדברים.
אז כשחברי ניסה להסביר לי את הניסוי,
נראה שככל שהרבה לדבר, פחות הבנתי.
כי כשמנסים לתאר למישהו את התמונה המלאה של רעיון מורכב,
הרי שכדי שיוכל באמת לתפוס את מהותו, מוטב להשתמש במינימום מלים.
למעשה, אולי הכי טוב בכלל לא להשתמש במלים.
אני זוכר שחשבתי:
"חברי יכול היה להסביר "את הניסוי כולו באמצעות מחול."
וכמובן, לעולם אין בנמצא רקדנים בדיוק כשצריך אותם.
אבל הרעיון לא כל-כך מטורף כפי שהוא נשמע.
לפני 4 שנים ייסדתי תחרות בשם: "לרקוד לדוקטורט".
במקום להסביר את המחקר במלים, על המדענים להסבירו במחול.
ובמפתיע, נראה שזה מצליח.
המחול אכן הופך את המדע קל יותר להבנה.
אבל אל תסמכו עלי.
היכנסו לאינטרנט וחפשו: Dance Your PhD.
מחכים לכם שם מאות מדענים-רקדנים.
הדבר הכי מפתיע שגיליתי כשניהלתי את התחרות הזאת,
היה שכמה מדענים עובדים כעת באופן ישיר עם רקדנים על מחקריהם.
לדוגמה, באוניברסיטת מינסוטה, יש מהנדס ביו-רפואה
בשם דייוויד אודי, שעובד עם רקדנים על חקר תנועת התאים.
הם עושים זאת באמצעות שינוי צורה.
כשאות כימי נשטף אל אחת מדפנות התא,
הוא גורם לו להתפשט באותה דופן,
כי התא נוגע בסביבתו ומתחכך בה ללא הרף.
כך שזה מאפשר לתאים לנוע בכיוונים הנכונים.
אך מה שנראה מבחוץ כה איטי וחינני מזכיר יותר תוהו מבפנים.
כי התאים שולטים בצורתם בעזרת שלד של סיבי חלבון נוקשים.
וסיבים אלה מתפרקים ללא הרף.
אך באותה מהירות בה הם מתפוצצים, חלבונים נוספים נצמדים לקצוות ומאריכים אותם.
כך שזה כל הזמן משתנה, רק כדי להישאר בדיוק אותו דבר.
דייויד בונה מודלים מתמטיים של זה ואחר בוחן אותם במעבדה,
אך לפני כן הוא עובד עם רקדנים, כדי לדעת
אילו מודלים עליו לבנות מלכתחילה.
זהו למעשה סיעור מוחות יעיל.
וכשביקרתי את דייויד כדי ללמוד אודות המחקר שלו,
הוא הסבירו לי ע"י רקדנים במקום בשיטה המקובלת, מצגת פאוור-פוינט.
וזה מביא אותי להצעתי הצנועה.
לדעתי, מצגות פאוור-פוינט גרועות מהוות איום חמור על הכלכלה העולמית.
[צחוק]
[מחיאות כפיים]
תלוי באופן המדידה, כמובן,
אבל לפי הערכה אחת הבזבוז הוא 250 מיליון דולר ליום.
בהנחה שכל מצגת נמשכת חצי שעה מול קהל ממוצע של 4 אנשים
שמשתכרים 35,000 דולר.
והערכה צנועה זו קובעת שכרבע מהמצגות הן בזבוז זמן מוחלט.
ובהנחה שמידי יום נוצרות כנראה כ-30 מיליון מצגות פאוור-פוינט,
זה אכן מסתכם בבזבוז שנתי של 100 מיליארד דולר.
ברור שמדובר רק בזמן שאנו מפסידים מול המצגות האלה.
ישנן עלויות נוספות.
כי הפאוור-פוינט היא כלי, וככל כלי, גם אותו אפשר לנצל לרעה, וזה קורה.
אם לשאול מושג מהסי-איי-איי של ארצי,
המצגת עוזרת לרכך את הקהל,
היא מסיחה את דעתו בעזרת תמונות נחמדות, נתונים לא-שייכים.
היא מאפשרת ליצור מראית-עין של יכולת ביצוע,
אשליה של פשטות, והכי הרסני -
מראית-עין של הבנה.
אז כעת ארצי חייבת 15 טריליון דולר.
מנהיגינו עמלים בפרך על מציאת דרכים לחסוך כסף.
אחד הרעיונות: להפחית באופן דרסטי את התמיכה הציבורית באמנויות.
לדוגמה, קרן האמנויות הלאומית שלנו, שהתקציב שלה הוא 150 מיליון דולר.
חיסול התכנית הזו יפחית מיד את החוב הלאומי בערך באלפית האחוז.
ברור שאי-אפשר להתווכח עם המספרים האלה.
אך מיד כשנבטל לאמנויות את המימון הציבורי, יהיו לכך כמה חסרונות.
האמנים יצטרפו לשורות המובטלים ברחובות.
רבים יפנו לסמים ולזנות,
וזה יוביל לירידת ערך הנכסים בשכונות העירוניות.
וכל זה עלול למחוק את החסכון שקיווינו להשיג.
לכן, בשפלות-רוח אציע לכם כעת את מחשבותי,
ואני מקווה שהן לא תזכינה ולו להתנגדות הקלה ביותר.
לאחר שנבטל את המימון הציבורי לאמנים, נחזיר אותם למעגל העבודה,
בכך שנשתמש בהם במקום בפאוור-פוינט.
בתור מקרה-מבחן, אני מציע להתחיל עם הרקדנים האמריקאיים.
אחרי הכל הם הכי מתכלים מסוגם,
נוטים להיפצע ומאחרים להחלים בגלל מערכת הבריאות שלנו.
[צחוק]
במקום שירקדו למען הדוקטורנטים שלנו,
עלינו להשתמש במחול כדי להסביר את כל בעיותינו המורכבות.
תארו לעצמכם את הפוליטיקאים שלנו משתמשים במחול כדי להסביר מדוע יש לפלוש לארץ זרה,
או לחלץ בנק השקעות.
אין ספק שזה יעזור.
כמובן שיום אחד, אי-אז בעתיד,
ימציאו אולי טכנולוגיית שכנוע עוד יותר חזקה מפאוור-פוינט,
שתהפוך את הרקדנים למיותרים בתור אמצעי רטורי.
אבל אני מאמין שעד אותו יום,
כבר נעבור את השואה הפיננסית הנוכחית.
עד אז, אולי נוכל כבר ליהנות מהמותרות האלה: לשבת פשוט בקהל,
ללא שום מטרה, אלא להיות עדים לגוף האנושי בתנועה.
[מוסיקה]
[מחיאות כפיים]