Tip:
Highlight text to annotate it
X
לפני כמה שנים, ידידה עשירה ויפה מאד שלי התחתנה
לפני כמה שנים, ידידה עשירה ויפה מאד שלי התחתנה
הלכתי לחתונה, והייתי צריכה לקנות לה מתנה.
אבל מה קונים למי שיש לה הכל?
אז במקום לקנות משהו יקר מדי עבורי ושהם לא יצטרכו,
שלחתי להם כרטיס התחייבות ל-1,000 שעות התנדבות
בבית החולים לילדים לכבוד נישואיהם.
חשבתי שזה די מגניב. הרגשתי כמו אדם טוב-לב באמת.
[צחוק]
חיפשתי מדבקת פגוש עבור המכונית של אמי
"בתי היא..." [צחוק]
אז יצאתי ליום ההכשרה הראשון ואחד הדברים הראשונים שעשינו
היה סיור בבית החולים.
עלינו במעלית הזאת לקומה של מחלקת הילדים חולי הסרטן
וכשדלתות המעלית נפתחו וראיתי את הילדים,
את חולי הסרטן האלה, הגרון התחיל לכאוב לי,
כאב לי הראש וכאב לי הלב,
וקלטתי שאני לא מסוגלת לעשות זאת,
שאין לי היכולת הרגשית להתמודד עם זה
ושלא אוכל לעמוד בהתחייבות הזאת.
אז פרשתי ופשוט הסתלקתי.
ואחרי 3 שנים חזרתי הביתה מהעבודה,
והמשיבון שלנו הבהב עם המון הודעות,
שאמרו שאצל ג'ייקוב, הילד מלא-החיים בן ה-5
של חברינו היקרים, אובחן סרטן קטלני ביותר,
ושהוא אושפז באותו בית-חולים לילדים.
אז שוב חזרתי לשם ושוב עליתי באותה מעלית
והפעם, כשהדלתות נפתחו, לא ראיתי חולה סרטן,
אלא ילד קטן, ילד קטן שאני אוהבת,
וראיתי אמא, אמא אחרת, אז התיישבתי ואמרתי:
"בסדר. מה אני יכולה לעשות? איך אוכל לעזור?
"מהם הצרכים המיידיים שלכם?" והיא ענתה:
"אני לא מסוגלת לעזוב אותו, ושיעבור את כל זה לבד בביה"ח.
"אני מוכרחה להישאר כאן.
"אבל אם לא אחזור לעבודה,
"נפסיד את הביטוח שלנו ולא נוכל לשלם חשבונות.
"אז אני לא יודעת מה לעשות."
אז חשבתי והחלטתי להשתמש במיומנות היחידה
שלמדתי ממש טוב בקולג'
וארגנתי מסיבה.
[צחוק]
וכולם באו, כי החברים כולם חיפשו דרך לעזור
אבל לא ממש ידעו איך.
אז התאספנו, ותוך יום אחד
גייסנו מספיק כסף כדי שהיא תוכל להתפטר מהעבודה
ולהיות איתו במשך כל השנה של הטיפולים שלו.
אבל נשאר עוד תשלום קטן,
לחברת הביטוח "קוברה",
אז צלצלתי לחברה העשירה והיפה שלי,
והיא ובעלה הטרי שלחו המחאה אישית בעילום-שם
בכל חודש כדי לכסות את הביטוח.
באותו יום, במסיבה, אמא של ג'ייקוב נעמדה
ואמרה דברים ששינו את חיי ואת חייהם של אלפים.
לפני כולם, היא אמרה:
"כשג'ייקוב אובחן לראשונה,
"נזכרתי שמישהו אמר פעם שאלוהים מעולם
"לא נותן לך יותר מכפי כוחותיך.
"וחשבתי שלא אוכל להאמין בכך שוב.
"אבל מה שלמדתי הוא שאת יכולה להתמודד עם כל דבר
"אם את לא צריכה להתמודד עם זה לבד."
כשעזבתי את המסיבה כשהמלים שלה מהדהדות במוחי
וחשבתי על שאר הילדים ושאר ההורים באותה קומה,
ומה אם נוכל לפרוש רשת רחבה יותר
כדי לתמוך בהם.
איך זה ייראה?
אז הלכתי לפגוש מומחית למלכ"רים.
זאת היתה אישה, היו לה המון תארים
והיא לבשה חליפת עסקים עם רפידות כתפיים גדולות
וכאילו ריחפה מעלי
והיא הביטה למטה אלי ואמרה:
"מותק, אין לך סיכוי להקים מלכ"ר.
"רק הניירת תכניס אותך להלם."
מילותיה של אימו של ג'ייקוב, השליחות שלנו,
היתה חזקה מדבריה.
והיא לא הבינה את הלהט
ואת הדחיפות של הייעוד הזה.
והיא טעתה!
"ליבו של ג'ייקוב" הפך להיות
מלכ"ר זוכה פרסים
ששירת מאות משפחות של ילדים חולי סרטן מידי שנה.
ואני חייבת לומר לכם, הרופאים המומחים
טעו בקשר לג'ייקוב.
הם נתנו לו 5% סיכוי לחיות
והוא סיים את התיכון לפני שבוע.
[מחיאות כפיים וקריאות שמחה]
ודרך אגב, נתתי את 1000 השעות שלי
ויותר מזה
[צחוק]
ואני הקמתי אח"כ עוד שני מלכ"רים.
מה אומר לכם, התאהבתי
במגזר המלכ"רי.
כי למרות המגרעות שלנו - ויש הרבה כאלה -
מלכ"רים עושים הרבה יותר בעזרת הרבה פחות
מכל מה שכל יוזמה חברתית מאורגנת או תכנית ממשלתית יכולה לעשות.
למען ילדינו. למען הורי-הורינו.
למען עצמנו.
וכל אחד מ-1.6 מיליון המלכ"רים בארץ הזאת
התחיל מסיפור דומה מאד לסיפור שזה עתה סיפרתי לכם.
סיפור שהגדיר ייעוד וגייס את נדיבותה של קהילה
כדי לחולל שינוי.
"ההוספיס של הילדים" ו"קואליציית הטיפול המקל"
נוסדו משום שילד אחד בן 13
שחי במרחק של 2 רחובות בלבד מהאולם הזה
מת בכאבים מיותרים
אחרי שלא הסכימו לקבלו להוספיס
בגלל איזו תקנה מיושנת.
לכן הרמנו מלכ"ר למען הייעוד
לדבר בשמם של אלה שקטנים
או חולים מכדי לדבר בשם עצמם.
וגם שינינו את אותה תקנה.
"מכון בומרנג", השליחות שלנו היא להצית את הכוח
של הצעירים ליצור עולם רחום יותר.
והוא נוסד בהשראת קבוצת תלמידות תיכון
שהחליטו למכור מאפים מתוצרת עצמית.
כיוון שהן דאגו לשאר הילדים
ואספו את כל חברותיהן.
הנערות האלה התאספו ותרמו--
אני לא עובדת עליכם - 100,000 דולר,
כדי לעזור לילדים שלעולם לא תפגושנה אפילו.
המלכ"רים מפיקים מאיתנו את המיטב.
הם נותנים לנו מקום שבו נוכל להביע את נדיבותנו
ולבטא את החמלה שבנו.
ואני באמת מאמינה בארץ הזאת, היא מאזנת את המוסר שלנו
מול הכלכלה שלנו.
בשנה שעברה, בשנת הכספים שעברה, אנשים פרטיים -
ואני לא מדברת כרגע על תאגידים או מוסדות,
אזרחים פרטיים תרמו 227 מיליארד דולר
והתנדבו במשך 8 מיליארד שעות
למען דברים שחשובים לנו.
זאת היא חמלה.
חישבו כמה הרבה אנו יכולים ללמוד
יש כל-כך הרבה ללמוד מן הדרך
שבה מלכ"רים עממיים בקהילותינו עושים עסקים.
למשל, תארו לעצמכם שבפעם הבאה שתכתבו המחאה למס-הכנסה,
הממשל הפדרלי ישלח לכם גלויית תודה.
"תודה רבה על תרומתכם." אני יכולה לדמיין את זה.
"גברת בטרוורת' היקרה,
"תודה לך על תרומתך.
"הודות לך אנו יכולים להשיג את ייעודה של אומה זו.
"אנו יכולים לשמור על הצדק, לקדם את רווחת הכלל,
"לדאוג להגנת הציבור ולשמור על ברכת החירות.
"תודה לך, ובסוף השנה נעניק לך פירוט מלא
"כיצד הוצאנו את כספך כדי שתהיה לך מוטיבציה לשוב ולתרום."
[צחוק] [מחיאות כפיים]
אתם יודעים, אם נקום מחר,
ונצא לעניינינו וכל המלכ"רים ייעלמו,
אז באמת, בתי הספר שלנו, רחובותינו
ארצנו, עולמנו יהיו בטוחים פחות.
והכי חשוב,
להכי קטנים, הכי חולים והכי חלשים בקרבנו
אולי לא יהיה קול והם עלולים להיזנח לנפשם.
אם לצטט את אחת מחברות TED האהובות עלי, שרה קיי:
"נכון, יש יותר כאב כאן מכפי שאפשר לתקן
"בעזרת אגד מדבק ושירה."
ככל שנמתח את אצבעות המלכ"רים שלנו,
ידינו תמיד תהיינה קטנות מכדי ללכוד
את כל הרע, האי-צדק והכאב שבכוונתנו לרפא.
אנו זקוקים לכם.
אנו, עמה של ארצות הברית,
כדי ליצור באמת אומה שלמה יותר,
חייבים להתאחד כדי למלא את הרווחים
שבין אצבעות המלכ"רים העממיים
שפעילים בקהילות שלנו.
אם בכוונתנו להשקיע במשהו,
הבה נשקיע בכך.
כי זהו הייעוד שלנו.
זאת זהותנו.
ואמו של ג'ייקוב צדקה.
אנו מסוגלים להתמודד עם כל דבר אם איננו חייבים לעשות זאת לבד.
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]