Tip:
Highlight text to annotate it
X
כמה מכם שמעו על אמפיטריטה, אלת הים?
על פוסידון, בעלי, שמעתם? [צחוק]
הוא משוטט בסביבה -
לא רציתי להינשא לו, אבל הוא המשיך לשלוח אלי את הדולפינים שלו,
ולבסוף אמרתי לו: "בסדר, אינשא לך,
"בתנאי שננקה את הבית שלנו. איזה בלגן!"
כל ההריסות מדיג בדינמיט ובמכמורות,
אלמוגים שמלבינים עקב שינויי האקלים, זיהום ומחלות.
אלמוגים אינם רק יפים ומלאי הוד אלא גם מועילים להפליא,
בספקם בית ליותר מ-25% ממיני החיים בים
ובהגינם על החופים מפני סחף.
כשמעבירים זרם בעוצמה נמוכה במי-ים,
המינרלים של אבן הסיד שוקעים על גבי מתכת.
והתוצאה היא מצע טבעי
שעליו אלמוגים יכולים להתבסס ולפתח מושבות.
האדריכל פרופ' וולף הילברץ המציא את ה"ביוסלע" כחומר בניה טבעי,
והוא חבר לד"ר טום גוריו, נשיא "הברית העולמית למען שוניות האלמוגים",
כדי לפתח שיטות לשיקום אלמוגים
ומנהגי דיג ברי-קיימא בסביבה הימית.
ב-2003, אני יושבת בקהל בכנס של אדריכלות ברת-קיימא,
ואני רואה את זה -
אלוהים אדירים, כל-כך התרגשתי, היתה לי התגלות.
הבטתי למטה וראיתי שאני עונדת את שתי טבעות האוקיינוס שלי
אחת עם יציקה של בלוטי-ים ודגים,
והשניה משובצת פיסות קרמיקה שמצאתי בחוף הזכוכית.
הבנתי שכל מה שעשיתי באותה תקופה
היה איכשהו השתקפות של תהליך ה"ביוסלע".
טוויתי חוטים משיער כלבים, חתולים ואדם
ועיצבתי אותו בהדרגה על רשת תיל
לכלל המיצג הזה שעוסק ביחסי-אנוש עם משאבי הטבע.
זאת כרובית נחושת מעוצבת בשיטה חשמלית,
תרמילי זרעים מנחושת שעוצבה בחשמל עם מיכל מוגבה מנחושת מרוקעת,
אלה הן תפרחות קרנית עשויות יציקת כסף.
הקפאתי את הטבע במתכת,
וכעת ראיתי שאוכל להשתמש במתכת כדי לגדל חיים.
אלה הם אלפי ילדים שאורגים בד,
שעקרונית מסתיר מאחוריו את הפסל של קיר האריגה.
מוזיאון רנדל ביקש ממני להכין העתק
של החתול הזה, של בנימינו בופאנו,
כדי שילדים יוכלו לארוג חוטי תיל ולחשוף את צורתו, כמו העבודות הקודמות האלה.
אז נאלצתי לעשות זאת - למדתי צלילת סקובה,
נסעתי לפמוטראן שבבאלי - משכנו של קאראנג לסטרי,
חממת האלמוגים הכי גדולה בעולם.
הצטרפתי לסדנת ביוסלע עם וולף הילברנץ וטום גוריו.
זהו דגם -
זהו אחד הפסלים -
עשינו המון ריתוכים בלילה, כשקר יותר,
וביום הצמדנו שברי אלמוגים בחוטי ברזל ובעזרת צבת.
הנה ההתקדמות בליקו ליקו.
האלקטרוליזה יוצרת אזור חיץ אלקלי סביב המבנה,
וכך האלמוגים יכולים לצמוח פי 2-6 יותר מהר,
מופנית פחות אנרגיה לבניית השלד,
והם יכולים לעמוד בטמפרטורות גבוהות שבד"כ הורגות אותם.
חזרתי אחרי 6 שנים, וליקו ליקו כבר גדלה פרא.
הפסלים יכולים להיות בכל צורה וגודל,
החל מחצאית האלמוג הקטנה הזו עבור בכיפה הגדולה הזו,
ועד לשוניות באורך קילומטרים.
אם אנו מסוגלים לבנות כבישים מהירים, מדוע לא שוניות-על?
אפשר ליישם תהליך זה -
בעצם הוא מועיל ביותר לצדפות, שבלולים, עשבי ים -
ואפשר להשתמש בו לבניית מעגני סירות אמנותיים
ולהיכלים ימיים חיים,
שמושכים דגים, צוללנים וצלמים.
בקיץ האחרון עבדתי עם צוות נפלא
ויצרנו פסל עבור "מוזה", המוזיאון התת-ימי
בפארק הימי הלאומי של קנקון.
זאת עבודתו של ג'ייסון דה-קייר טיילור,
הוא הבמאי והאוצר.
הנה כמה מהעיצובים שהגשתי -
ניסיתי לשלב כמה יציקות במתכת ו...
הגענו לדנ"א -
כשעבדנו על הדגם
חשבתי על תוכן, קומפוזיציה ותפקוד,
וגם על כך שלבני-אדם ואלמוגים
יש למעשה גנטיקה חיסונית דומה מאד.
אז לפי הפרשנות שלכם,
הסלילים יכולים להתחלק או להתאחד.
הפסל במקסיקו ממתין כעת לניירת אחרונה ולמימון,
כדי שנוכל לחזור מהר ככל האפשר
להציב אותו ולשתול עליו אלמוגים.
בינתיים אני עובדת עם וודי ווד ב"אקווריום ואספקה לסוסי-ים" בפורטלנד.
אנו עורכים כמה ניסויים במערכות סגורות,
ודרך ראייתי האמנותית אני לומדת המון
על הביולוגיה של האלמוגים, ועל אלקטרוליזה וכימיה
באמצעות מישוש ומקרוב מאד.
אנו זקוקים ליצירתיות, סידן ואומץ כדי להשיב לחיים את האלמוגים,
ולמנוע מהם להלבין ולמות.
וכשאתם חושבים על תמיכה בחיים הימיים,
היא לא חייבת להיות תעשייתית וסטרילית.
היא יכולה להיות פרוקבוקטיבית, ניסויית ומזמינה,
ואם האלמוגים משתפים פעולה וממלאים את חלקם,
כמעט בלתי-נראית.
[מחיאות כפיים]