Tip:
Highlight text to annotate it
X
היי, שמי סינתיה. אני עובדת במחלקת פיתוח שותפויות אסטרטגיות
ב-Google. היי, אני אריק. אני מנהל אדמיניסטרטיבי
ב-Google. אני סקוטי. אני עובד ב-Google.
אני מפרבר בשיקגו. שמי רנדי רייס. גדלתי
כאן באזור מפרץ סן פרנסיסקו. וכעת אני עובד ב-Google.
אני זוכר שכשהייתי צעיר, היו לי ארבעה אחים, וזה לא קל
להיות הומו כשיש לך ארבעה אחים כי יש כל כך הרבה גבריות בבית.
אני זוכר שהייתי בחדר השינה שלי כשהייתי צעיר יותר, שכבתי על המיטה שלי, ופשוט הרגשתי
מועקה בחזה, בידיעה שיום אחד אני צריך לספר למשפחה שלי או שאני צריך לספר
למישהו. וזה לבדו היה מספיק כדי להפחיד אותי.
בצעירותי, ליד שולחן ארוחת הערב, שמעתי שיחות על איך הומואים
צריכים למות מאיידס, איך הומואים שווים פחות מסטרייטים. וזה באמת
גרם לי לא להרגיש מאוד בטוח בבית. ובאותו זמן, לא הרגשתי בטוח
גם בבית הספר. הלכתי לחטיבת ביניים ותיכון ציבוריים
והוא היה מלא ספורטאים. ולא היכרתי אף אחד שהוא הומו. הייתי
חנון מחשבים, והציקו לי הרבה על זה. הרבה פחות על היותי הומו
היו ימים שבהם העמדתי פני חולה רק כי פחדתי
ללכת לבית הספר.
>> אישה אני טרנסקסואלית. גדלתי
בקנדה הכפרית בסביבה שמרנית מאד, ובמשפחה יחסית שמרנית.
הלכתי לבית הספר שמרני למדי וכשגדלתי, הציפיה ממך היתה להשתלב ולהיות כמו כולם
ולעשות את מה שמצפים ממך. מעולם לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב על בעיות
כמו זהות מגדרית או על הנטייה מינית שלי, עד שבגרתי. בתיכון שלי,
זה היה: להשתלב. הלכתי לנשף הסיום שלי, כמובן,
עם בחורה - או שתי בנות בעצם. זה סיפור מסובך... ואני זוכר לאחר שהחזרתי
אותן, נסעתי משם, עצרתי בצד הכביש, והתחלתי לבכות.
רק חשבתי על כמה דפוק הכל, וניסיתי להבין מה לעזאזל אני
הולך לעשות עם החיים שלי. לא ידעתי מה לעשות או עם
מי לדבר, ופחדתי להיפגע. ואני הייתי כל כך מדוכא ואפילו
חשבתי על לפגוע בעצמי אתה יושב בבית שלך,
בעיירה קטנה. אתה לא יכול -- התחושה משתקת - שאתה לא הולך לצאת מכאן, אתה
אף פעם לא תלך לשום מקום. וזה באמת מושך אותך פנימה ואתה מרגיש כאילו אין
תקווה, ושאף פעם לא יהיה מי שיבין אותך. אני מהנדס תוכנה עכשיו ב-Google.
ואני רוצה להגיד בצורה הכי פשוטה, שהחיים הופכים טובים הרבה יותר.
בשבילי, זה נהיה טוב יותר כאשר הגעתי לקולג'. כשהגעתי לקולג', פגשתי
אנשים חדשים רבים. וגיליתי שכמה מהם היו הומואים, והם היו די מאושרים. ורבים
מהם היו מצליחים למדי גם כשהמשפחה שלי לא יכלה להיות שם בשבילי,
כדי לתמוך בי, כי הם לא ידעו עלי או כי סיפרתי להם, או אפילו אחרי
שיצאתי מהארון והמצב היה עדיין קשה איתם, ידעתי שאני
תמיד יכול לסמוך על החברים שלי. והם הפכו למשפחה שלי.
בשבילי, דברים באמת התחיל להשתנות בשנתיים האחרונות של התיכון
כשיכולתי לבחור את הנושאים אותם רציתי ללמוד, ולבחור
איך אני רוצה להעביר את שעות הפנאי שלי, והתחלתי לחקור את העיר ולחקור
צדדים שונים בעצמי כשהתחלתי ללמוד בקולג',
יכולתי להגדיר מי אני מחדש. לא היו סיפורים מהעבר. הרגשתי כאילו התחלתי
לחיות ולבטא את עצמי וכשאתה מתבגר,
ועוזב את התיכון, אתה כבר לא תחת השליטה של הבריונים,
אתה שולט בחיים שלך.
זה השתפר כשיצאתי מהארון. כשיכולתי להגיד לחברים והמשפחה
שאני עדיין אני, אבל לא בדיוק מי שהם חשבו... כשהייתי מסוגלת להגיד "אני טרנסג'נדרית"
אז העניין שהדברים משתפרים, הוא שזה לא קורה בפעם אחת זה לא
שיום אחד אתה מתעורר ואומר לעצמך: "היי! הדברים יותר טובים!" הדברים כל הזמן
משתפרים עוד ועוד, אפילו בדברים הקטנים. הדברים השתפרו בשבילי בפעם הראשונה כשאמרתי
לעצמי: "אוקיי, אני מודה. אני הומו. " וזה היה צעד ענק. הדברים השתפרו
בפעם הראשונה שסיפרתי לחבר, ועכשיו עוד מישהו ידע פרט לי. הדברים השתפרו
כשהייתי עם אחי, וזה היה הדבר הכי קשה בעולם לעשות -
להודות בכך מולו. לא יכולתי אפילו לסיים את המשפט. והתחלתי לבכות, והוא
חיבק אותי. והוא פשוט, כמעט צחק עליי. זה היה מצב ממש מביך למען האמת.
אבל הוא כמעט צחקו עלי ורק אמר, "כן, זה בסדר." וחיבק אותי.
אם יכולתי לומר לעצמי, בגיל 14, מה שרציתי לשמוע
מאדם מבוגר ממני הוא שהדברים באמת משתפרים. ושזה מגיע לך. מגיע לך
חינוך מעולה. אתה תהיה נאהב על ידי מישהו. מישהו יאהב אותך בחזרה.
הייתי אומר, "אל תדאג כל כך הרבה על תוויות או הגדרה
או להבין בדיוק מה אתה או מי אתה או מי שאתה יכול להיות.
סינתיה: בחטיבת הביניים ובתיכון, חשבתי שאולי זה רק אני.
ואולי עוד כמה אנשים אחרים שהכרתי. אבל לא ידעתי שיש
כל כך הרבה מקומות בחוץ, הרבה מרכזי נוער או מרכזי להט"ב. והלואי
שהייתי יודעת את זה ואולי הייתי מגיעה אל אותן קבוצות ולהבין
שיש דרכים אחרות להתמודד עם זה במשפחה, במיוחד בקהילה
האסיאתית. ובכן, כאשר הייתי נער מתבגר,
אם מישהו היה אומר לי את שתוך עשר שנים אחיה בקליפורניה, או
שיהיה לי חבר - שני הדברים היו נראים לי מוזרים ובלתי אפשריים באותה המידה.
אז האמת היא - שגם אם אתה חושב שאתה יודע מה הולך
לקרות בחיים שלך, ואתה חוזה כל מיני דברים איומים ומדכאים
שיקרו לך, אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי וכמה מהר
הדברים יהפכו לטובים יותר בשבילך. הדברים לא יכולים ללכת לשום מקום חוץ מלהתקדם המצב
הוא זמני. וכל הדברים שאתה חווה בבית הספר, והדברים
שאתה עובר בחיים - מלא אנשים עוברים את זה. וזה בהחלט לא שווה
לא להתמיד עם החיים. זה יהיה ממש רע בשבילך אם תרצה לסיים את החיים בנקודה הזו,
כי זה כל כך מוקדם ויש עוד כל כך הרבה בחיים.
אז אם אתה חושב כנער שאולי לפגוע בעצמך זו דרך
להפסיק את הכאב - אל תעשה את זה. רק חשוב על עצמך בעוד כמה שנים.
אולי לא 40 - אולי 25... וחשוב על עצמך חוזר אליך ואומר
שיהיה בסדר. כי זה באמת ככה. בין אם זה בחיים האישיים שלך,
בחברויות, בעבודה - הדברים משתפרים ממש מהר. הישאר כאן כדי לראות את זה.
רק אל תעשה את זה. אני לא יודע מה לומר אחרת. זה פשוט - זה הולך להיות
כל כך הרבה יותר טוב אם תחזיק מעמד. >> מרק: זה הולך להיות הרבה יותר טוב.
זה באמת משתפר. זה באמת משתפר.
אם לא תחזיק מעמד עוד שנה או כמה חודשים נוספים, כמה שזה יקח,
אולי לא תפגוש את החבר הכי טוב שלך - את אותו אחד
שתבלה איתו את שארית חייך. אז קצת סבלנות - וזה יגיע.