Tip:
Highlight text to annotate it
X
כשהייתי בת 15 ביקשתי מווילאם שאטנר,
ששיחק את קפטן קירק בסדרת "מסע בין כוכבים" המקורית
לנשק 5000 אנשים
בכנס מסע בין כוכבים ("סטאר-טראק").
(צחוק)
בזמנו, סטאר-טראק היה כנראה
הדבר הכי חשוב בחיים שלי.
וכמו הרבה מהפסיכולוגים והסוציולוגים בזמנו,
שניסו להבין את תופעת סטאר-טראק,
גם אני רציתי להבין אותה.
רציתי להבין מדוע התכנית הזו
ומדוע הדמויות האלו היו כ"כ חשובים לי
עד לרמה שאהיה מוכנה להשפיל את עצמי בפומבי בגיל 15.
ובכן, חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה
שהסיבה שלסטאר- טראק יש מיליונים רבים כל כך של מעריצים
היא בגלל העתיד שהיא מראה.
עתיד שבו פתרנו את הבעיות הארציות שלנו.
האומות שלנו שוכנות בשלום זו עם זו,
הפלנטה שלנו חיה ומשגשגת,
איננו קצרי רואי עוד, כבר לא בעלי מזג רע,
אנחנו חלק מהפדרציה המאוחדת של הפלנטות,-
(צחוק)
ואנחנו מצליחים באמת לחקור מבלי לכבוש.
החזון הזה היה ממש מניע בשבילי
ברגעים בהם הרגשתי מיואשת ביותר ממצב העולם,
דבר שקל לעשות, אל מול התחממות גלובלית,
עבדות שמחמירה ברחבי העולם,
התדירות המבהילה של היכחדות מינים,
ומלחמה, ועוני, ורצח עם,
וצורות ממוסדות של דיכוי ורוע
כלפי בני אדם ובעלי חיים כאחד במגוון תעשיות.
קשה מאד לדמיין שאכן נוכל ליצור את העתיד הסטאר-טראקי הזה.
זה נראה כמו חלומות באספמיה.
אולם, ביליתי את כל חיי הבוגרים בעשייה לקראת עתיד כזה.
וגיליתי את הפתרון,
ואני עומדת לחלוק אותו אתכם היום.
יש רק מערכת אחת שאנחנו צריכים לכוונן טיפה,
ואם נעשה את זה, נוכל לפתור כל בעיה בעולם.
והמערכת המרכזית הזו היא מערכת החינוך.
עכשיו, יש שתיקה רועמת באולם.
(צחוק)
מכיוון שאני מבינה שזה כנראה המושג
הכי פחות מעורר השראה בשפה האנגלית.
אבל זה בגלל שיש לנו הבנה צרה מאד
של מה חינוך יכול להיות.
אם שואלים אנשים "מה היא מטרתה של מערכת החינוך"?,
רובם יאמרו משהו כמו,
"ובכן, לספק את הבסיס באוריינות מילולית, מתמטית ומדעית,
כך שבוגריה יוכלו להשיג תעסוקה ולהתחרות בשוק הכלכלי הגלובלי."
אז בואו נעשה ניסוי מחשבתי.
בואו נדמיין שכל ילד משלים את לימודי בתיכון,
וזאת אחרי שעבר את מבחן "לא משאירים ילדים מאחור" בהצלחה מסחררת.
ובואו נמשיך לדמיין שכל אחד מהם
מסוגל למצוא עבודה ראויה, שמשלמת שכר מחייה ראוי,
או ללמוד במכללה ולמצוא עבודה כזו,
או ללמוד במכללה, לסיים ולמצוא עבודה כזו,
כך שיהיה לנו 100% תעסוקה.
אז הייתם חושבים שהצלחנו במטרות של מערכת החינוך שלנו?
לדעתי רובנו היינו עונים "כן".
הבעיה היא שרבים מבין הבוגרים הללו,
היו ממשיכים בהנצחה, אולי אף בהחרפה
של חלק מהבעיות שציינתי מוקדם יותר.
הבעיה היא שהתכלית הזו היא קטנה מדי,
והיא מיושנת בעולמנו כיום.
אנחנו צריכים חזון גדול יותר כתכלית לחינוך.
ואני מאמינה שזה מה שהוא צריך להיות:
שנספק לכל תלמיד את הידע,
הכלים והמוטיבציה כדי להיות
מקבל החלטות מצפוני ומייצר- שינוי מעורבים
כדי לייצר עולם הומאני, בריא ומתוקן לכל.
או ניסוח אחר, אני מאמינה שאנחנו צריכים לטפח
דור של פותרי-בעיות-מהפכניים.
(מחיאות כפיים)
אנשים שאלו אותי, "ובכן, האם זה טוב לילדים?
והאם זה באמת הוגן כלפיהם להעמיס עליהם את עול האחריות
לתקן את כל הבעיות שדורות לפניהם יצרו?"
ובכן, כדי לענות על השאלות האלו, ברצוני לספר לכם
כמה סיפורים על החוויות שלי כמחנכת הומאנית,
מישהי שמלמדת על הסוגיות השזורות של זכויות אדם,
ושימור סביבתי,
והגנה על בעלי חיים.
הפכתי למחנכת הומאנית כבר ב1987
כשחיפשתי עבודה לקיץ.
ומצאתי תכנית שהציעה קורסים בני שבוע
לתלמידי חטיבת ביניים בפילדלפיה.
אז שם לימדתי את הקורסים הראשונים שלי כמחנכת הומאנית.
והתבוננתי בפליאה בזמן שהילדים האלו עברו מהפך
תוך שבוע.
במקרה אחד, בין-לילה.
לימדתי יום אחד על ניסויים של מוצרים על חיות,
ודיברתי על איך סבונים, קרמים ומנקי תנורים
מושפרצים לתוך עיניהם של ארנבים בהכרה,
ואיך מאכילים אותם בכפייה בכמויות שהורגות אותם.
וילד מהכיתה הלך הביתה באותו ערב
והכין עלונים תוצרת בית על ניסויים בבעלי חיים.
ובכן, הוא בא לכיתה בבוקר שאחרי
והראה לי אותם ושאל אם הוא יכול לחלק אותם.
אמרתי, כטח, חשבתי שהוא רוצה לחלק אותם לבני הכיתה.
הוא רצה לחלק אותם ברחוב.
אז בזמן שאני וכל השאר אכלנו צהריים,
הוא עמד בקרן רחוב בפילדלפיה
וחילק את העלונים שלו.
הוא הפך לאקטיביסט בין-לילה.
בעצם, כמה מהילדים בכיתה ההיא, הפכו לאקטיביסטים.
שנים מהם הקימו קבוצת תלמידים מאזור פילדלפיה
שזכתה בהמשך בפרסים על העבודה הנהדרת שלה.
ובכן, זה היה הקיץ שבו הבנתי
שמצאתי את עבודת חיי כמחנכת הומאנית,
ובהמשך יצרתי תכנית חינוכית הומאנית
בה הבאתי מצגות וקורסים לתוך בתי ספר.
והיה בית ספר אחד, תיכון ציבורי,
שבו עשיתי קורס אחרי שעות הלימודים.
היה ילד בכיתה בשם מייק.
הוא היה תלמיד שמינית. הוא תמיד ישב מקדימה.
הוא היה חכם מאד. תמיד היה פרקליט השטן בדיונים,
מה שאהבתי מאד, כי אני רוצה שתלמידי
יהיו בעלי חשיבה ביקורתית מעל הכל.
בעצם, אני מתחילה לעתים קרובות הרצאות
בכך שאני אומרת לתלמידים "אל תאמינו למילה שאני אומרת."
ובכן, עדיין דאגתי בגלל מייק.
דאגתי משום שלא הייתי בטוחה שאני באמת מגיעה אליו.
בגלל שמעולם לא הייתה לו תגובה רגשית
לאף אחד מהנושאים שדנו בהם,
והיו כמה נושאים די אינטנסיביים.
ובכן, בשיעור האחרון החלטתי לעשות
פעילות די בלתי שגרתית
שנקראת "מועצת כל היצורים החיים",
והזמנתי את התלמידים להיות
באמצעות הדמיון שלהם, יצורים אחרים,
בין אם חלק מהטבע, או חיה אחרת, או אדם אחר,
ואז פשוט לדבר בשם אותו יצור,
ולדבר על מה שקורה להם,
ולדבר על מה הם היו רוצים לשנות,
ולחלוק את התובנות והחכמה שלהם.
אז הייתי ממש מודאגת.
איך מייק יגיב לסוג כזה של פעילות רגשנית?
אבל הפחדים שלי היו לחלוטין לא-מבוססים.
מייק הפך להיות האוקיינוס.
וכשהוא דיבר, זו היתה שירה ששפעה מפיו.
הייתי המומה.
כשהסתיימה הפעילות, זה היה סוף הקורס.
נפרדנו לשלום ומייק אמר,
"תודה לך, זואי. כשאסתכל אחורה על התיכון,
זה מה שאזכור."
אז כן, אני מאמינה שצורת החינוך הזו טובה לילדים.
האם זה הוגן עבורם?
ובכן, כדי לענות על השאלה הזו ברצוני לספר לכם סיפור נוסף.
לפני כמה שנים, התבקשתי להיות הדוברת
בטקס ההכנסה של אגודת הכבוד הלאומית בתיכון מקומי.
וערכתי פעילות עם הקהל ששמה "מחיר אמתי",
בה אנחנו מתבוננים בחפץ יומיומי
למשל בקבוק מים, או המבורגר עם גבינה של רשת מזון מהיר,
ושואלים מה המחיר האמתי של הפריט הזה
עלינו כבודדים,
על אנשים אחרים, מינים אחרים, ועל הסביבה?
אז באותו היום עשיתי "מחיר אמתי" עם טי-שירט.
ואני הולכת לעשות חלק מהפעילות הזו אתכם.
אז, מה ההשפעות החיוביות והשליליות
של הפריט הזה עלי כצרכנית, על אנשים אחרים,
על בעלי חיים ועל הסביבה?
ובכן, שאלות כאלה יכולות להיות עבודת תזה של מישהו.
כדי לענות עליהם היום אני רק אתייחס על קצה המזלג.
ובכן, הדבר הראשון שאני צריכה כדי לענות על השאלות האלו
זה להסתכל על המוצר עצמו.
אני הולכת להסתכל על התווית כדי לראות מה היא יכולה לספר לי.
טוב, מצאתי כשהסתכלתי על התווית שזה 100% כותנה.
היא מיוצרת בסין.
ולמדתי איך לכבס אותה.
גם למדתי שאפשר לכבס בניקוי יבש,
במקרה שאני רוצה להוציא 6$ על כביסה של טי-שרט.
אז זה לא אומר לי הרבה, אני צריכה לחפור קצת יותר לעומק.
ואם אני חוקרת קצת על כותנה וטי-שרטים מכותנה,
אני אגלה שכותנה היא יבול
שמרוסס באופן מסיבי במדבירים,
רבים מהם רעילים ואנחנו יודעים שהם רעילים
בגלל הניסויים האכזריים באופן שלא יאמן
שנעשים על חיות כדי לבדוק אותם.
אנחנו גם מגלים שרבים מהמדבירים האלו
מגיעים למי התהום והאדמה שלנו ומזהמים אותם.
ואם אני מגלה עוד קצת על כותנה
אתקל במידע
שההערכה היא ששליש מהכותנה מיוצרת באוזבקיסטן
שם, על פי הערכות אחרות,
ישנם מיליון ילדים שעובדים בשדות האלו כעבדים.
הכותנה ההיא, אחרי שהיא גדלה,
צריכה להפוך לבד, ואז צריך לצבוע אותה
בגלל שהיא לא גדלה בצבע האדום הזה באופן טבעי.
אם אני חוקרת קצת על הצבע
אני מגלה שרבים מהצבעים האלו הם גם רעילים
וגם מגיעים למערכת המים שלנו
בגלל שבערך 30% מהצבע כלל לא נצמד לכותנה,
והוא מגיע לבסוף למים.
ואז, כמובן, הבד צריך ללכת למקום כלשהו ולהפוך לחולצה.
אנחנו יודעים שהוא הגיע לסין,
אז אם נחקור קצת
לגבי מפעלי טקסטיל סיניים
נגלה שרבים מהם
הם למעשה סדנאות יזע,
בהם אנשים עובדים שעות ארוכות
בתנאי עבודה נוראיים.
ואז לבסוף ישנעו את החולצה, תוך שימוש בדלק פוסילי רב,
כדי שאני אוכל לקנות אותה.
אז, אלו רק חלק מההשלכות וההשלכות השליליות.
את ההשלכות החיוביות קל יותר לראות.
אנחנו יודעים שגם אם הייתה מעורבות של עבודת עבדים בזה
בוודאי שהייתה תרומה לתעסוקה של אנשים רבים,
והיא מיוצרת בצורה זולה,
כך שאני יכולה להשיג הרבה כאלה
בכל הצבעים, הצורות והסגנונות,
חלק יראו טוב עלי
וזה אולי יגרום לי להרגיש טוב לגבי עצמי.
אז יש כמה השפעות חיוביות.
אנחנו שואלים עוד שתי שאלות חשובות ב"מחיר אמתי".
אנחנו שואלים, "אילו אלטרנטיבות היו גורמות
ליותר טוב ופחות נזק במוצר הקונבנציונלי הזה,
ומה הם המערכות שצריכות להשתנות
כדי לייצר את האלטרנטיבות האלו בכל מקום?"
אז אחרי שהשיחה הסתיימה, עמית שלי
שאל את אחת המגויסות החדשות
מה היא חשבה על זה?
והיא אמרה שזה הכעיס אותה מאד בגלל,
וזה ציטוט, "שהיינו צריכים ללמוד על זה מאז גיל הגן".
אני מסכימה. אז כדי לענות על השאלה,
"האם אני חושבת שזה הוגן
לספק לתלמידים שלנו צורה כזו של חינוך?"
אני בעצם חושבת שזה לא הוגן שלא לספק את הידע והמיומנויות
לתלמידים שלנו, לילדים שלנו
כדי שהם יוכלו להיות פותרי-בעיות מהפכניים לעולם טוב יותר.
כעת, בואו נגיד שבאמת היינו מאמצים את המטרה הגדולה הזו לחינוך.
איך היו נראים בתי הספר שלנו?
ראשית, כל אחד מהחפצים האלו
היה יכול להיות מקצוע ביה"ס.
וזה היה מקצוע שהיה רלוונטי
לחיים ולעתיד של התלמידים שלנו
והבריאות שלהם ושל הפלנטה שלהם.
וכל המקצועות הבסיסיים יהיו הכרחיים למקצוע הזה,
בגלל שבתהליך של מציאת התשובות לשאלות האלו
נלמד מתמטיקה ומדע,
היסטוריה ומדעי החברה, וכלכלה, ופוליטיקה,
ושפות, אמנות ומקצועות רבים אחרים.
נוכל לקבוע נושאי רוחב לכל שנה של בית הספר,
שנה אחת אולי אוכל ומים,
שנה אחרת אנרגיה ותחבורה,
ואחרת מבנים ובניה,
ואחרת הגנה ופתרון קונפליקטים.
אנחנו לא יכולים לחיות בלי כל הדברים האלו.
אז מה אם היסודות היו בשירות
לגלות איך אנחנו יכולים לגרום לכל המערכות האלו
להומניות, מקיימות, שלוות וצודקות עד כמה שאפשר.
בשנה שעברה נהגתי במכונית שלי
והקשבתי לתחנת השידור הממלכתית ברדיו,
והייתה ידיעה על דיבייט, עימות תחרותי, בסגנון אוקספורד
שהתקיים באוניברסיטת ניו-יורק.
ונושא הדיון היה השאלה הזו,
"האם ארה"ב אחראית על מצוקת הסמים של מקסיקו?"
ואני זוכרת שישבתי במכונית וחשבתי,
"זאת שאלה נורא משונה.
מפני שאיך יתכן שמשהו מורכב כמו מצוקת הסמים של מקסיקו
יכול להצטמצם לשאלת כן או לא
לגבי האשמה המשותפת של אומה אחרת?"
זה היה נראה לי כמו שאלה משונה.
אבל זה גרם לי לחשוב על
על כל קבוצות הדיבייט בכל בתי הספר
בהם הילדים מקבלים באופן שרירותי צד אחד או אחר
בתרחיש של של "או זה או זה",
ומלמדים אותם לחקור את הסוגיה,
ונאמר להם להתעמת בנושא ולנצח.
לאיזו תכלית?
מה אם במקום קבוצות דיבייט,
היו לנו קבוצות פותרי-בעיות מהפכניים?
אם היו לנו תלמידים שמתמודדים עם בעיות
ומתחרים- אנחנו אוהבים לעשות את זה-
אבל באופן שהם מתחרים לגבי
מי יכול לחשוב על הדרך המעשית ביותר,
יעילה כלכלית וחדשנית ביותר, כדי לפתור את הבעיות האלו.
הבעיות יכולות להיות במסגרת בית הספר שלהם,
בתוך הקהילה שלהם,
או בעיות גלובליות.
והתלמידים האלו יכלו להתחרות בתוך ביה"ס,
ובין בתי ספר מקומיים,
ואז במסגרת המדינה.
ואז, הרעיונות המבריקים באמת,
היינו יכולים ליישם אותם.
(צחוק)
דמיינו מה היה קורה.
דמיינו מה היה קורה אם היינו מאמצים חזון כזה לחינוך.
מה הבוגרים שלנו היו עושים בהמשך?
ובכן, הם היו עושים מה שבוגרים עושים היום.
הם היו אנשי עסקים,
ספקי שירותי בריאות ושרברבים
ומהנדסים ואדריכלים,
וקוסמטיקאים ופוליטיקאים.
ההבדל היה, שהם היו תופשים את עצמם כפותרי-בעיות מהפכניים.
הם היו יודעים שזו אחריותם לוודא
שהמערכות בתוך המקצוע שלהם
היו צודקים והומניים ושלווים.
למה?
מפני שזה היה מה שהם למדו בבית הספר.
ואם נצליח לאמץ את החזון הזה באמת,
ואם נצליח לחנך דור של פותרי-בעיות מהפכניים
אז אין לי ספק בכלל
שנוכל לפתור כל בעיה שניצבת לפתחנו,
וזה היה קורה לנגד עינינו במהירות ונחישות
על ידי הדור החדש של פותרי-הבעיות המהפכניים.
ואז, אולי,
עולם הסטאר-טראק הזה
שאני ומיליוני אחרים כמהים לו,
היה הופך לממשי.
תודה רבה לכם.
(מחיאות כפיים)