Tip:
Highlight text to annotate it
X
כבת ונצואלה, גדלתי גאה ואסירת-תודה
על כך שחייתי בדמוקרטיה היציבה והוותיקה ביותר באמריקה הלטינית.
כרבים מבני דורי, חייתי בתחושה שהדמוקרטיה כשלעצמה
יכולה לפתור רבות מהבעיות של דחיקה לשוליים ועוני
ושילדינו, כמוני, עתידים לרשת מערכת שמבוססת על חירות.
התייחסנו לדמוקרטיה כמובנת מאליה-- וטעינו, טעינו מאד.
הגבנו באיחור ובאיטיות-- לא עוד.
היום אנו שואלים: "מדוע ונצואלה, שהיתה במשך זמן רב
יצואנית גאה של דמוקרטיה, הידרדרה כל-כך
במהירות כה רבה? מה קרה? איפה טעינו?
איך הגבנו לאופן שבו נגזלה מאיתנו החירות?
האם יש לקחים שמדינות אחרות יכולות ללמוד מנסיוננו?
על כך באתי לשוחח איתכם היום.
אחרי עשרות שנים של התפתחות הדמוקרטיה בעולם,
בשנים האחרונות, סגנון חדש, מודל חדש
של משטר רודני מופיע במקומות שונים בעולם.
האקדמאים מכנים אותו בכל מיני שמות:
"דמוקרטיות לא-חוקיות", "רודנות פוסט-מודרנית", "ניאו-דיקטטורה",
הניאו-דיקטטורות משתמשות במנגנונים ערמומיים
של דמוקרטיה רשמית כדי ליצור מראית-עין דמוקרטית
שמאחוריה הן יכולות להסתיר את אופיין הרודני,
מדובר במשטרים רודניים במסווה של דמוקרטיות
שלכולן יש מספר תכונות משותפות וייחודיות:
מצד אחד--
הניאו-דיקטטורות האלה מקדמות ויוצרות קיטוב ועימות
בתוך החברה, אך מאפשרות לקיים אופוזיציה מינימלית.
הן גם מקיימות בחירות. המון בחירות.
כי זה מעניק להן כמה יתרונות,
מצד אחד, בקהילה הבינלאומית
הן זוכות לקבל תוקף חוקי ואת היתרונות
של השתתפות בבריתות, בפורומים וכו',
אך בתחום הפנים יש לכך השפעה פסיכולוגית נוראה
על אותם מתנגדים, שמשוכנעים
שהם מיעוט שאין לו תמריץ
להילחם נגד משטר רודני.
הן מקימות מוסדות מיוחדים,
מוסדות שנתונים לפיקוח
כדי שתוכלנה לשנות את הכללים ולעגן אותם בחוק.
כמו כן, כמתנגדות חריפות לגלובליזציה
האירוניה היא שהן יודעות במיומנות לנצל אותה ולהרוויח ממנה.
הנאיו-דיקטטורות יוצרות מגעים וקשרים עם הדומות להן בכל העולם,
אבל הן גם מקדמות מאד
מטרות חדשניות וצודקות בכל העולם
שלא זוכות בתמיכה משום מקור אחר.
למעשה, הן יכולות להפיק תועלת מהשתתפות בקהילה הבינלאומית
לא רק עקב קבלת הלגיטימציה שלה, אלא בכך שזה גם פוגע קשות
בלוחמי החופש במדינות אלה,
כשהן מתקבלות לקהילה הבינלאומית
וזוכות בתמיכת הממשלים והאישים במשטר שלהן.
לוחמי חופש בכל העולם אינם מצפים
שהקהילה הבינלאומית תפתור את בעיותיהם,
אך אנו בהחלט דורשים שהיא לא תחמיר אותן.
מאפיין נוסף הוא הדרך שבה אלימות ופחד
משמשים ככלים לשליטה פוליטית,
רבים ממשטרים אלה מקבלים בסלחנות ואף מעודדים אלימות
כי אז ניתן לטעות ולחשוב שהאלימות הממשלתית
היא פשיעה רגילה, כמו כן, בגלל שהמעמד הבינוני
נאלץ לברוח מן הארץ
ויש בו אנשים שאפילו כופים על עצמם עוצר,
הם נעשים משותקים במקום להיעשות פעילים.
הפרדוקס כאן הוא שכל ההרס הזה נעשה
בשמם של העניים והצדק החברתי,
כשלמעשה, למשטרים האלה נחוצה חברה שתהיה
נבערת מדעת, עניה ותלויה במדינה.
אני מאמינה, ומנסיוני בוונצואלה
שבה חייתי ולחמתי לחופש מעל 10 שנים,
שההישג הניאו-דיקטטורי הגדול ביותר
בעולם של ימינו הוא של הוגו צ'אבז בארצי.
זה היה תהליך שבוצע לפי נוסחא
ושהועתק למדינות אחרות באמריקה הלטינית:
בוליביה, אקוודור, ניקרגואה.
והוא מתבצע שלב אחר שלב באותה הדרך.
השלב הראשון היה עליית הוגו צ'אבז לשלטון בבחירות של 1998,
מאז נערכו 19 פעם בחירות,
בתנאים פחות ופחות חופשיים והוגנים.
השלב השני הוא ניסוח של חוקה חדשה לגמרי,
חוקה חדשה שלא רק מעניקה יותר כוח לנשיא,
אלא מאפשרת לו, בשורה התחתונה, להיבחר שוב ושוב ללא גבול.
והשלב הבא הוא השליטה במערכת המשפטית,
כל מערכת בתי המשפט,
וכדי לתת לכם מושג איך התבצע הטיהור הזה,
תארו לעצמכם שבוונצואלה של 1999
היו מעל 2,000 שופטים בכל בתי המשפט.
2,000 שופטים. עשור לאחר מכן - פחות מ1%.
פחות מ-20 מאותם שופטים עדיין מכהנים.
היום, מכל השופטים בבתי המשפט,
יותר ממחצית מהם הם שופטים זמניים.
אפשר להיפטר מהם אם לא ינהגו בתקינות פוליטית.
שלב מכריע נוסף הוא המשך ההשתלטות
על מוקדי כוח ציבוריים נוספים, בית הנבחרים
ומערכת הבחירות, ומועצת האלקטורים,
וזה שלב מכריע, כי הם לא מעוניינים להפסיד בשום בחירות,
לכן הם מעוניינים לשלוט בתהליך הבחירות.
והפחד הוא עניין מרכזי. ואני יכולה לדבר על זה
כי ב-2003 הייתי בקבוצת מתנדבים
שהעלתה רעיון חסר-תקדים.
הצענו לאסוף מיליון עצומות
כדי לדרוש מהנשיא שלנו לערוך משאל-עם,
רבים אמרו שזה בלתי-אפשרי,
אבל תוך יום אחד נענו לכך יותר מ-3 מיליון אנשים,
מעל 30% מהרשומים בפנקס הבוחרים.
הם הכניסו את השם, מס' הזהות והחתימה שלהם.
יודעים מה קרה?
תוך פחות מימים ספורים
הנשיא צ'אבז הורה להכין רשימה שחורה של מיליוני תושבים,
עקבו אחריהם ואיתרו אותם.
אלפים איבדו את עבודתם וחוזי ההעסקה שלהם, את זכויותיהם הסוציאליות,
אפילו היום, אלה מאיתנו שחתמו
לא מורשים להיכנס למבנים ממשלתיים רבים,
אבל הפחד מרחיק מעבר לתהליך הבחירות.
ב-2009, רק שבוע לפני הבחירות של אותה שנה,
הייתי במדינה עניה מאד של ונצואלה,
בשם אסטדו קוחדס, עם קבוצת אנשים.
כשיצאתי, בחור צעיר אחד תפס בידי ואמר לי,
"מריה קורינה, נודע לנו עכשיו שהממשלה תדע
איך כל אחד מאיתנו יצביע ביום ראשון הקרוב."
אמרתי, "איך זה ייתכן, רפאל?"
והוא ענה, "כן, בעזרת לוויין, לוויין סיני ששוגר לחלל
עבור ממשלת ונצואלה לפני כמה חודשים."
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, ובסוף בכיתי,
אחרי שהסברתי לרפאל במשך 15 דקות
שמבחינה טכנית זה בלתי-אפשרי,
הוא ענה, "מריה קורינה, הם יכולים לעשות הכל."
פוליטיזציה של הכוחות המזוינים היא מסוכנת, אבל היא חיונית למשטרים האלה
לא רק כדי שיעמדו לרשותם גברים ונשים מקצועיים וחמושים
שכפי שמאלצים אותם לעשות היום, חוזרים על הסיסמה
שרים את הסיסמה של הנשיא: "ארץ-אבות, סוציאליזם או מוות,"
אלא שזה הגיע למצב שהנשיא צ'אבז הקים לעצמו מיליציה,
מדובר באזרחים חמושים-- לא בהכרח תושבי ונצואלה--
שכפופים ישירות לנשיא.
האופן בו הניאו-דיקטטורה הזו מטפלת בחופש הדיבור הוא מכריע.
הם זקוקים לאשליה שקיים חופש דיבור,
חשוב להם להעלותה על נס, להראות שהם מכבדים חשיבה ביקורתית.
יש לערער את האמון בתקשורת, עליה לצנזר את עצמה, אך אין להשתיקה.
במשך 12 שנה, הנשיא צ'אבז סגר
מעל 40 תחנות רדיו, את תחנת הטלוויזיה הגדולה ביותר בארץ,
מאות עיתונאים נחשפו לאיומים ולרדיפות
ולא רק זה-- אסביר לכם משהו שקשה להסבירו--
אני בטוחה שיהיה לכם קשה להבין
מהו הנוהל הקרוי "שרשראות", "קדנאס".
הוא כולל שידורי חובה
של כל תחנות הרדיו והטלוויזיה, הציבוריות והפרטיות,
שצריכות לשדר בו-זמנית הודעות רשמיות.
ואלה יכולות להימשך חצי שעה, שעתיים, ואפילו יותר מ-8 שעות.
במשך 12 שנה היו לנו 2,200 שרשראות, 13 שעות שידור.
זאת בושה. אני מתביישת לספר לכם שרק לפני שבועיים
באוניברסיטה מפורסמת בדרום אמריקה,
פרס "רודולפו וואלש" שניתן למקדמי חופש הדיבור,
הוענק ללא אחר מאשר הוגו צ'אבז.
איך חונקים את המגזרים הכלכלי והפרטי - זאת נקודה חשובה
כי הממשלה רוצה להשתלט על יותר ויותר חלקים מהכלכלה
ולקדם את עלייתה של אליטה כלכלית חדשה.
מתוך יותר מ-12,000 מתקני תעשיה וייצור
שהיו לנו לפני 12 שנה, פחות מ-7,000 עדיין פתוחים.
מעל 32 מיליון דונם של אדמה פוריה
נלקחו מבעליהם ללא שום תמורה
ולבסוף, וחשוב מאד, איך חונקים את החברה האזרחית--
אוניברסיטאות, איגודים, מפלגות פוליטיות, ארגונים לא-ממשלתיים--
לא רק ע"י ערעור האמון בהם, אלא גם באמצעים כלכליים.
תקציבי האוניברסיטאות צומצמו
במידה כזו שכיום הן בגרעון של יותר מ-50%--
אלה אוניברסיטאות ציבוריות, וכנראה שהן תיעלמנה.
אז תוך 12 שנה נגרם נזק גדול לוונצואלה
ומולדתנו היא כיום מבותרת, מנושלת ממוסדות ומוכתמת בדם.
בוצעו מעל 150,000 מעשי רצח, 1.5 מיליון בני אדם
נפצעו מאש רובים, שזה 1 מכל 16 איש.
תוצאה איומה של זה היא הפיכת העוני לפשע,
אלה שנהרגים והורגים הם הכי צעירים והכי עניים,
הם הורגים אלה את אלה.
מעל 36% מהרציחות האלה הן של צעירים בגילים 15-25.
כפי שפעיל צעיר למען זכויות האדם אמר לי לא מזמן,
"מריה קורינה, ברבעים הכי עניים של קראקאס,
סביר יותר שאב יקבור את בנו מאשר בן את אביו."
הדור שלי איחר להגיב אבל למדנו לקחים מעולים.
הלקח הראשון הוא שאנו זקוקים להעצמה קולקטיבית
כדי לעמוד מול הפחד והפילוג.
תחילה היינו חסרי אמונה, אח"כ מודאגים מכדי למחות, והיום אנו פעילים.
היום אנו מחוייבים לשנות את ארצנו ע"י שירות ציבורי ועיסוק בפוליטיקה.
איבדנו זמן יקר במאבקים פנימיים סביב הדרך להתמודד עם המודלים הכפולים האלה:
בדרך הממוסדת או בדרך ההתנגדות.
הלקח שלנו הוא שעלינו לעשות את שניהם,
עלינו ללכת לבחירות ולגנות בתקיפות את מה שלא בסדר--
את הביזוי-- אבל עלינו להיות מוכנים
לנקוט בפעולות ההתנגדות הכי קיצוניות.
למדנו גם שעלינו להיות מאוחדים-- מאוחדים! להיאבק בקיטוב ובפילוג.
המשטרים הללו-- הניאו-דיקטטורות-- ניזונים מעימותים,
עניים נגד עשירים, דיירים נגד בעלי-בתים
צרכנים נגד יצרנים, שכירים ועובדים
נגד בעלים ויצרנים, ותלמידים נגד מורים.
מדובר כאן בחברה שלמה נגד משטר שרוצה לכפות את שלטונו.
ולבסוף-- לבסוף-- כדי לבער את העוני, הבערות והדחיקה לשוליים
אנו זקוקים למערכת של חופש ובאמת-- באמת-- להזדמנויות שוות לכל.
הדור החדש של דמוקרטים ופוליטיקאים באמריקה הלטינית צריך לקחת על עצמו ולהבין
שכדי לבער את העוני יש לרדת לשורש הבעיה הזו,
שהוא פופוליזם ובורות.
בשנת 2012 תיערכנה אצלנו בחירות מכריעות,
בחירות לנשיאות, שתעצבנה את עתידנו,
אך גם את עתידה ואחדותה של אמריקה הלטינית,
אזור צומח ומתחזק, שימשיך כך כל עוד נמשיך למנוע
מהניאו-דיקטטורות האלה לכפות את עצמן.
נצא לדרך כשאנו נתונים להטרדות נוראות
ואנו עומדים להילחם כדי להגן על זכותנו להצביע, על שאיפותינו
ובמיוחד על הצעירים שלנו, אפילו תוך סיכון חיינו.
הרודן חושש מבוא היום הזה.
המסר שלי לכולכם הוא לא להתייחס לדמוקרטיה כמובנת מאליה,
לחמנו קשות וסבלנו הרבה
ולמדנו את הלקח, שהחופש איננו ניתן בירושה,
אלא שכל דור ודור צריך לזכות בו מידי יום ביומו.
תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]