Tip:
Highlight text to annotate it
X
[מחיאות כפיים, תשואות]
אני סילביה ארל.
אני אדם אוקייני.
פעם חייתי בלוס-אנג'לס, בשנות ה-70,
לוס-אנג'לס היא עיר, שבאותם ימים
הצדיקה את המוניטין שלה
בכך שנטעה עצי פלסטיק
לאורך אי התנועה המרכזי בכביש המהיר.
עד שכמה מהתושבים החכמים של העיר
הוציאו גרזנים וכרתו אותם!
[צחוק]
אם כן... יש לנו בעיה.
ועלינו "לכרות" את הפלסטיק
באתי לכאן כדי לומר לכם שלפלסטיק יש שימושים טובים.
צללתי לעומק 1,000 מטר בבועה פלסטית.
צוללת קטנה בשם "דיפ רובר".
יש כמה שימושים טובים לפלסטיק,
וזה היה אחד מהם.
זה איפשר לי, בין היתר,
לתור מקומות בכוכב הלכת שאנשים מעולם לא ראו לפני כן.
זה איפשר לי לראות את הפסולת של החברה שלנו
במצבים שאנשים מעולם לא ראו לפני כן.
אפילו מצאתי את עצמי מתגנבת לפעמים בזהירות
לעבר מה שנראה לי כיצור מוזר ביותר,
ושהתברר כפיסת פלסטיק מגעילה --
אלף מטרים מתחת לפני הים.
הפלסטיק מטבעו איננו רע.
האמת היא שמה שאנו עושים איתו,
או מה שאיננו עושים איתו, הוא שקובע.
אני באמת רוצה להודות לכם. תודה, תודה, תודה,
דיאן כהן, דניאלה דימיטרובה רוסו
וקואליציית זיהום הפלסטיק,
על כך שכינסתם את כולנו
כדי למצוא פתרונות לבעיית זיהום הפלסטיק.
הפתרון בעצם נמצא ממש כאן באולם הזה.
ולכל מי שצופה בנו, באשר תהיו,
מרוסיה, מבולגריה, מישראל,
מבריטניה, מגאנה, מאיחוד הנסיכויות הערבי, מהודו, מאורוגוואי,
מכל רחבי ארה"ב, מכל רחבי העולם...
בעזרת הומור, תקווה, אמנות וכושר המצאה:
היום שמענו את קולותיהם של אנשים,
ראינו את פעולותיהם של אנשים שאיכפת להם.
של אנשים, וזה כולל כל אחד ואחת מכם,
שמחוללים שינוי.
בקיץ האחרון נכחתי במסיבת יום ההולדת ה-80 של אד וילסון.
היא התקיימה בניו-יורק.
הוא הקסים את הקהל בהערותיו,
אבל באחת מהן במיוחד, כשאד וילסון אמר:
"אנו מניחים לטבע לחמוק מבין אצבעותינו."
זה קורה. זה קורה במשמרת שלנו.
זה קורה במהירות.
אבל הבעיה האמיתית, היות שהטבע הוא גמיש,
היא שכך או אחרת, החיים יימשכו.
הבעיה האמיתית היא שהטבע עלול להניח לנו לחמוק מבין אצבעותיו.
יש לנו הזדמנות לתקן את המצב,
למרות שאין לנו הרבה זמן.
הגיאולוגים יאמרו לכם שאת ההיסטוריה של כדור הארץ
ניתן לחלק לכמה עידנים
שמציינים את מצבו של העולם בתקופות שונות,
החל מלפני 4.5 מיליארד שנים.
אבל הייתי אומרת
שיש בעצם רק 3 עידנים שיש להם נגיעה
במיוחד לאירוע שאנו חוגגים כאן היום.
עידן הפרה-פלסטיזון.
שזה כל הזמן שקדם
לחלקה הראשון של המאה ה-20,
כאשר - בום! - הפלסטיק הופיע וממשיך להתפשט מאז.
אחריו בא עידן הפלסטיזון.
והוא הזמן שחלף מאז ועד היום,
כולל תקופה לא-מוגדרת בעתיד.
ואחריו בא עידן הפוסט-פלסטיזון.
העידן הזה אולי לא יגיע לעולם.
הוא עלול שלא להגיע, וזה תלוי ברמת העמידות האמיתית
של החומרים המלאכותיים שהתפשטו עלי אדמות
במשך המאה ה-20 ואחריה,
עד כמה באמת הם יתבררו כעמידים.
אולי יסתבר שיש רק שתי חלוקות.
הפרה-פלסטיזון והפלסטיזון,
בהינתן מה שידוע לנו היום על היציבות,
העמידות ואורך-החיים המדהימים של המולקולות
שמהן מורכבים החומרים הפלסטיים
שמחברים שלא כדרך הטבע בין כל חלקי הציווליזציה.
תארו לעצמכם עולם ללא פלסטיק.
אני יכולה לעשות זאת, כי הסבים וההורים שלי, ואף אני
היינו כאן לפני הפלסטיק.
והיו כאן חיים! [צחוק] אנשים ראו ברכה בחייהם.
הם עשו את כל הדברים שגם אנחנו עושים,
ללא פלסטיק.
כמה מוזר!
ככל שקשה לחשוב על עידן
לפני הנוחות של טלטול מים
בבקבוקים שנופלים וקופצים מבלי להישבר,
הנוחות שבמשבשי הורמונים
ורעלנים אחרים המובאים ללא מאמץ מיוחד
עד לשפתינו, בנוזלים מתוך מיכלי פלסטיק,
[אנחה] כשהנוזלים הללו כבר מלאים
בכימיקלים פעילים מופלאים שבכוחם לשנות,
ואכן משנים, את החיים. אולי גם את המין. [צחוק]
תארו לעצמכם. איך ייתכן שאנשים שרדו
כשהמזון לא הגיע בפחיות מצופות פלסטיק,
או כשהפחיות, התיבות, הבננות, הביצים,
הבוטנים, אגוזי הקוקוס, דגני הבוקר, הקמח,
החטיפים, המסטיקים, המיץ, הריבה, הג'לי,
הסוכר, החולצות והנעליים
הועברו ללא פלסטיק! איך זה התאפשר?
מישהו זוכר את התקופה ההיא?
האם אני היחידה בעולם שעדיין זוכרת אותה?
אני יכולה לדמיין תקופה כזו, כי חייתי בה.
אולי לא אחיה מספיק כדי לראות את המין שלי,
מחכים איכשהו, וזוכה לראות עידן
שבו הפלסטיק יוכל לשמש בדרכים מועילות,
אך מבלי לערער את עתידנו.
אולי שרלוט וויר תזכה לראות את התקופה הזו.
אולי גם נכדי.
אין ספק שאנו יכולים להתניע את התהליך הזה. ממש עכשיו.
אנו יכולים להפסיק עם הדברים הממש מטופשים
שאנו מעוללים לאדמה, לאוויר, לים, לחיי הבר
ולעצמנו,
באופן בו אנו מתעסקים עם הפלסטיק שממלא את חיינו.
הידיעה מביאה עימה איכפתיות.
ועם האיכפתיות, כפי שאד ביגלי הבטיח לנו היום, באה התקווה.
יש שפע סיבות לתקווה.
בכנות, אני מקווה לראות פעם חוף-ים,
גל אחד בים, שאין בהם פלסטיק.
ים שאינו מכוסה בקיץ ברשתות,
במלכודות דגים מפלסטיק.
בלי שום שאריות סינטתיות שהושלכו, הועפו ברוח או הושארו לנצנץ בשמש
כדי שמי שיבוא בעוד אלף שנים ישאל את עצמו:
"מה עבר להם בראש?"
האפשרות השניה היא שכולנו נחליט, ממש עכשיו, להתחיל היום
ולא להרשות לאדם הזה, שחי בתוך העור שלנו,
לעבור את החיים בלי ליצור דרכים חדשות להתמודדות עם הפלסטיק.
[צחוק]
מראה, מראה שבידי - הממ!
הנה היא.
על מי מוטל לנקות את האדמה, הים, החוף,
את החול הנוצץ ממצבורים וערימות של פלסטיק?
ומחוטים וקשיות וכוסות ומכסים,
ומרשתות וחוטי-דיג ושקיות ועטיפות?
מי שם אותם שם? אינני יודעת.
אין שום כתובת החזרה לשולח.
מי טינף את הים? מי השליך את השקית?
אבל משנותרו שם, הם חונקים ציפורים, דגים, לוויתנים, צבים.
ואולי מתפרקים לגורמים ולכדוריות חומר-גלם.
אז מראה, מראה שבידינו, בידי מי המפתח לעתידנו?
אני מקווה שיום אחד נספיק לראות חוף וגל ללא פלסטיק.
וזה הרי אפשרי.
וכפי שאומרים אזרחי איי קרפולה:
[צחוק]
"בחיי, אני לא רואה בזה שום חסרון."
[מחיאות כפיים, תשואות]