Tip:
Highlight text to annotate it
X
אני רוצה שנדבר או שנחשוב קצת על
מהי המהות של מה שאנחנו עושים
שהיא להביא דובר
ואיכשהו להוציא מהם משהו נהדר
איך הדבר הזה קורה?
אני חושב שנקודת הפתיחה של זה היא רק לזכור
כמה יוצא מן הכלל הדבר הזה, שהרצאה עובדת.
תחשבו על זה
יש לכם בן אדם עם שכל ורעיון
שאולי לאף אחד בעולם אין אותו..
מהו הדבר הזה?
זהו דפוס חשיבה קטן וייחודי במוח שלהם, נכון?
ואיכשהו, הם פותחים את הפה ככה.
גלי קול יוצאים החוצה, ועוברים דרך האוזניים של אנשים בקהל
ועל ידי קסם כלשהו, אולי, בסופם של 18 דקות,
לכל אחד מהמוחות האלו יש אותו דפוס של חשיבה בתוכו.
זה מדהים.
זה באמת מדהים שזה בכלל יכול לקרות.
זה לא קורה אצל שום מין אחר באותה הדרך, עד כמה שאנחנו יודעים.
ויש הרבה דרכים שבהם הדבר המדהים הזה יכול להשתבש.
וזה קורה, כשהרצאות נכשלות.
איך זה יכול להיות שמוח קולט יכול להיות מחווט מחדש?
ייתכן שהמוח, כתוצאה מההרצאה הזאת,
להשתנות לשאר החיים הביולוגים שלו.
אנחנו נותנים למישהו השקפת עולם חדשה
ששלושים שנה מאוחר יותר עשוי לגרום להם
לחשוב שונה, אולי יעזור להם להתנהג שונה.
איך לעזאזל זה יכול לקרות?
הדרך שבה המוח עובד הוא צעד אחר צעד, בהדרגתיות.
אתם לא יכולים לקחת סט שלם של ממים, קשר גדול
ופשוט לזרוק אותו לתוך מוח והמוח יגיד, "תודה!"
וגמרנו.
זה לא עובד ככה.
יש הרבה דרכים שמצאתי כמועילות
ולפעמים אני חושב שהרצאת TED זה כמו לשחק טטריס עם המוח.
כל הרעיונות האלו נכנסים פנימה,
אתם מנסים נואשות לסובב אותם כך שיכנסו למקום הנכון
אז הם פשוט מתמקמים ונוחתים במקום שהם יקלטו.
מה יקרה אם אתם רוצים לשכנע
חבורה של אנשים שיבואו איתכם למסע?
מהם שני הדברים שאתם צריכים לעשות?
אתם חייבים להתחיל איפה שהם נמצאים,
ואתם חייבים לתת להם סיבה לבוא איתכם.
אני ראיתי דוגמה מצויינת לזה בחזרה שרק עכשיו עשינו.
הייתה שם מרצה, סוניה שה.
היא הרצתה על מלריה.
מלריה היא לא באמת איפה שכולם עכשיו.
בשביל הרבה אנשים, אם אתה אומר מלריה, אומרים,
"אוי, אלוהים. אני מניח שכדאי לי להקשיב."
זה לא מה שהאנשים, זה לא לאן שהם רוצים ללכת.
אז, היא לא התחילה בלהגיד,
"או-קיי, בואו ניכנס לנושא המלריה. בכנות, עולם, אנחנו חייבים לתקן את הבעיה הזאת."
היא תגיד, "אני הולכת לספר לכם משהו שאולי יפתיע אתכם.
מאז עידן האבן,
יותר מחצי מהמיתות של בני אדם נגרמו בגלל מחלה אחת."
בום!
פתאום כולם מתעניינים. לכולם אכפת מזה.
אז, היא מצאה את נקודת ההתחלה, הבכי הזועק,
"קדימה! בואו נצא למסע הזה, ביחד!"
אז, בואו נחשוב על המסע הזה ואיך זה קורה.
הדבר הראשון הוא שמסעות קורים צעד אחר צעד.
ואם אתם לא רואים את הצעד הבא, אתם לא יכולים לצאת למסע הזה.
אז, בואו נחשוב על הראייה הזאת.
לעיתים קרובות, האנשים בהרצאה מרגישים כאילו הם מוקפים בערפל.
הם לא רואים, הם לא רואים את הרגע.
מה יוצר את הערפל הזה?
ובכן, לרוב זו שפה שלא מובנת לך.
זאת שפה מושגית.
זאת שפה שיוצרת תחושה בהקשרים של השקפת העולם של הדובר הגיונית לגמרי,
אבל זה לא איפה שהאנשים נמצאים.
אז, אם אתה רוצה לבנות קונספט, אתה חייב לבנות את זה צעד אחר צעד.
אתם חייבים להשתמש בשפה נגישה. אתם חייבים להימנע מז'רגון.
ואתם חייבים להשתמש בדוגמאות.
בראיין סטיבנס, בהרצאתו הקלאסית. זה היה כל כך חזק.
הוא יצר את האמירה הרעיונית המדהימה הזאת
שהדהימה את המוחות של כולם.
הוא אמר, "בהרבה חלקים בעולם, עוני הוא לא ההפך מעושר.
זה ההפך מצדק."
המילים האלו נחתו כמו פצצות במוחם של האנשים.
הם נחתו בדרך זו רק בגלל שהוא הגדיר את זה.
הוא סיפר סיפורים לגבי חוסר צדק ועוני,
והראה את מערכת היחסים בינהם,
ופתאום בום, נתנו את האמירה הרעיונית הזאת שנחתה.
אבל, זה נבנה מהקרקע למעלה, צעד בכל פעם.
ולכן, הרצאות לא יכולות לקדם רעיונות מורכבים מבלי לאכלס אותם
עם הדוגמאות העשירות האלו שיוצרות אצלנו תחושה
שמאפשרות למוחות שלנו להשתמש באנלוגיה, לקלוט אותם ולשים אותם במקומם.
וזה אומר, שיש רק מספר מוגבל של צעדים שאותם יכולים לעשות
בהרצאה של 18 דקות.
הערפל חייב להיות מסולק משם.
וכך, אחת הטרגדיות הגדולות שיכולות להשתבש בהרצאה
זה שהמרצה ינסה לצאת למסע ארוך מידי,
והם ישימו את כל אבני הדרך, בלי מרווח בינהם,
ויתנו לקהל את האפשרות לעשות את הקפיצות.
בלי הדוגמאות, אנשים ישארו מאחור.
אתם תחשבו שלקחתם מישהו לאורך רוחבו הגורף של הידע,
אתם בעצם השארתם אותם בדיוק במקום שבו התחילו.
זאת טרגדיה.
אז הדבר הראשון שאתם חייבים לעשות עם הרצאה הוא למכור את הרעיון של
"או-קיי, אני לא יכול לעשות הכל ב-18 דקות. אני צריך לבחור מסע."
אנחנו יכולים ללכת 1.5 ק"מ ב 18 דקות, נכון? אנחנו לא יכולים ללכת 16 ק"מ.
אז, תבחרו ק"מ אחד, אבל תבחרו ק"מ מעניין.
ק"מ שלוקח אותך למקום נהדר,
ושהופך כל צעד קטן בדרך למעניין.
מה עוד יכול להשתבש במסע הזה?
אנשים יכולים אולי לראות את הצעד הבא,
אבל הם אולי לא ירצו לבוא לשם איתכם.
למה שאולי הם לא ירצו בכך?
אולי הם החליטו שהם לא מחבבים אותכם.
אז, יש לנו הרבה חלקים במדריך הזה של TED,
הוראות וחוקים וכל מיני שטויות שזרקנו
שבעצם מתייחסים לזה.
הסיבה שאנחנו אומרים, יותר מידי אגו על במה זה דבר רע
זה בדיוק בגלל הסיבה הזאת.
אם מישהו מגיע עם גישה קשה,
או ממש מתאמץ להשמע כמישהו חשוב,
יש תגובה מיידית, של טבע האדם של,
"באמת? אני לא אוהב את זה." אנחנו לא אוהבים את זה.
אנחנו לא אוהבים שחצנות. אנחנו לא אוהבים אגו.
אז, אנחנו מתחילים להיכבות, והנכונות לעשות את הצעד דועכת.
ההפך מזה היא פגיעות והכח של הדוברים
שמוכנים להגיד, "אני לוקח סיכון,
האמת היא שאני מרגיש סוג של ביישנות ועצבים,
ובכנות, אני אולי מפשל כאן.
אבל זה באמת חשוב לי. בבקשה, האם תבואו איתי?"
והקהל אומר, "כן, אנחנו איתך."
והם באים.
הרצאות באולמות כמו זה, בקנה מידה כזה,
הם עובדים ברמה הזאת, ברמה של תקשורת בין בני אדם.
נאום, מה שאתה צריך לעשות בשביל אולי קהל גדול יותר,
זה תופעה ביולוגית שונה לגמרי.
זה לא באמת עובד באולם, או בכלל בוידאו של TED.
כאן, זה אנשים בסלון שלך.
זה שיחות בין אדם לאדם ומציאת החיבור האנושי הזה.
זה חשוב כל כך בשביל לגרום לאנשים לרצות לבוא איתך לשלב הבא.
לכן קשר עין חשוב.
עם קשר עין, אתם מרגישים כאילו אתם יכולים לראות לתוכי,
אתם יכולים להרגיש כאילו אתם יכולים לשפוט,
אם אני באמת מתכוון לכך, או שאני מבלף אתכם.
וגם, זה עוזר לכם בהחלטה, האם אני רוצה להיות במסע הזה עם האיש הזה?
הומור.
הומור הוא האולטמטיבי, "קדימה, אנחנו מתכוונים להמשיך."
אם אתם יוצאים לטיול ארוך עם אדם שיודע לספר בדיחות נהדרות,
אתם לגמרי בעד זה.
זה באמת גורם לכם לרצות להיות חלק מזה.
הומור הוא דבר שקשה לעשות נכון, לא הרבה אנשים יכולים,
זה לא חומק מתשומת לבכם
שהרבה מההרצאות הטובות ביותר של TED תודלקו בידי הומור,
תפתו את הקהל.
אני מתכוון, חינוך- ברצינות, מי רוצה לדבר על חינוך בדרך כלל?
קן רובינסון מצא את הדרך
לעשות את זה החוויה הכי מענגת נעימה, מקסימה, נהדרת.
הוא פיתה את כולם לאורך המסע איתו.
כולם התאהבו בו הרבה לפני שהוא הגיע לרעיונות המרכזיים
שבאמת פתחו את הראש של האנשים וגרמו להם לרצות
לשנות את חייהם ולהתחייב לרפורמה בחינוך וכו'.
הומור אי אפשר לכפות, ולא כל אחד יכול לעשות את זה,
אבל מה שכן כל אחד יכול לעשות זה להתחבר כאדם אנושי,
להיות עצמם, להיות אותנטיים.
אז, זה המסע. זה מגדיר את ההיקף של זה,
ולא לנסות לעשות יותר מידי, ואז לקחת אנשים בכל צעד בדרך.
מהו הטבע של חלק מהמסעות האלו?
יש מילים שונות שאנחנו יכולים לתת להם.
לפעמים, מילה טובה למסע כזה היא רק סיפור,
והרבה הרצאות הן בבסיסן מישהו מספר סיפור יוצא מן הכלל
שממנו יש משהו לקחת.
זהו משהו מאוד מעמיק בחוויה האנושית
והמוחות שלנו יודעים איך לעשות את זה.
הם יודעים כיצד להתחיל עם הנרטיב, ופשוט להמשיך.
זה בדיוק מה שקורה.
יש מסעות אחרים שמתחברים לתוך אותו התהליך.
אתה יכול לצאת למסע של גילוי.
אתה חושף משהו, ואז, בטבעיות, אתה חושף משהו אחר
וזה מוביל למשהו אחר.
וזה מרגיש כאילו אתה בתוך המסע הזה וכל צעד מרגיש טבעי.
יש לך ציפייה על מה הולך להיות הצעד הבא.
או, שזה יכול להיות מסע של שכנוע.
אם אתם רוצים דוגמה פנטסטית לזה,
תראו את ההרצאה של דן פולטס מ TED האחרון
שבו הוא יצא כדי לשנות לעולמים את דעתו של כל אחד על עולם ללא כוונת רווח.
והוא פשוט עבר על זה שלב אחרי שלב, בונה את הטיעונים האלו אחד בכל פעם.
זה פשוט נראה יותר ויותר משכנע,
אינטרקציה יפה עם הויזואל אם צריך,
סיפורו האישי, ההגיון שלו מסע פנטסטי של שכנוע.
להרבה מההרצאות הכי מעניינות כמעט תמיד יש להן אותו מבנה של סיפור בלשי.
אז, זה סיפור, אבל הוא מתחיל בחידה.
זאת יכולה להיות שאלה פשוטה כמו,
"איך לעזאזל אנחנו יכולים לפתור שינויי אקלים?" או איזו שהיא בעיה.
אתה מתחיל עם נושא שאתה חושב שיסקרן אנשים.
"אני רוצה לחלוק עימכם איך למדתי
שכל מה שחשבתי שאני יודע על לחץ הוא לגמרי לא נכון."
יש הרצאה כזאת השבוע.
ואז אתם לוקחים את האנשים, אתם מראים להם את המסקנות,
אתם מראים להם את רגע ה: "אהה!", או התגלות אולי.
וכשאתם עושים את זה אתם נותנים לכל המוחות המקבלים הללו, את ההזדמנות
לעשות משהו מאוד אנושי וטבעי, רק צריך לשים את החלקים יחד,
רמז, רמז, רמז, מסקנה.
וואו! הבנתי! איתחול מוח, חיבור מחדש.
אתם יודעים, אנחנו מדברים הרבה בTED או שאנשים מדברים הרבה
על השראה והחשיבות שלה בהרצאות.
זה נושא שאנחנו צריכים להיות מאוד זהירים בגלל שהשראה
היא אחד מאותם דברים שאתם לא מסמנים כמטרה ישירה.
דובר שבא אליכם ואומר, "אני יכול לספק הרצאה מעוררת השראה". תברחו!
זה הדבר האחרון שאתם רוצים.
השראה מגיעה כשקהל רואה שמישהו אותנטי,
כשהם רואים שמישהו מרחיב
את תחושת האפשרות שלהם בעולם.
אנשים שמנסים ואומרים,
"ועכשיו, זה הרגע, שבו אתה, כן אתה, יכול לקום מהכסא
ולשנות את חייך. אנחנו כולנו יכולים לעשות את זה יחד, נכון?"
כולנו ראינו את ההרצאות האלו עכשיו ולכולנו, באמת, נמאס מהן.
אנחנו מרגישים, כשאנחנו שומעים אותן, שמפעילים עלינו מניפולציה.
הסוג הזה של הרצאות יכולות ליצור תגובה מאסיבית של דחייה,
ומסתבר שיש מאות אנשים שם בחוץ
שקיבלו השראה מ TED ורוצים להיות האדם הזה
מתהלכים על הבמה ונותנים השראה.
מופעל עליכם הרבה לחץ, כמארגנים,
לרשום אותם ולהעלות אותם לבמה. תזהרו.
אנשים חושבים שהם פיצחו את הקוד של TED כשהם חושבים רגש.
אתם יודעים, הרצאה חייבת להיות מרגשת.
וזה לחלוטין נכון. רגש באמת משנה.
אבל שוב, בבקשה לא ישירות.
אל תגידו, "או קיי. זהו הרגע שבו אני אגרום לקהל לדמוע."
וגם אתם שולפים מהכיס שלכם את התמונה של הנכדה שלכם,
או של האחות שלכם, ומתארים את המחלה הנוראית שלה או משהו כזה.
אל תעשו את זה. זה יותר מידי מוכר עכשיו.
מספר אנשים עשו זאת והצליחו לצאת מזה,
אבל זה מרגיש מניפולטיבי עכשיו.
הדבר היחיד שבעיקר משנה בכל העניין
זה שלמישהו באמת יש משהו להגיד.
שיש מסע ריאליסטי שאתה יכול לקחת איתך מישהו
למשך 6, 12 או 18 דקות, שהוא למעשה חדש ובאמת משנה.
חוץ מזה, אין שום צ'אנס להרצאה להצליח בכל מקרה.
אז, זה הדבר היחיד הכי קשה שצריך לעשות.
האם האדם הזה הוא באמת מוביל בתחום הזה?
האם באמת יש להם רעיון שהעולם צריך לדעת עליו?
והאם הם מצאו את הדרך לעשות את זה נגיש?
האם הרעיון הזה או תחום העבודה שלהם יתאים למסגרת של 18 דקות?
ואם לא, מהי הזוית?
מהו החלק מתוך זה שהוא ריאליסטי?
זה המקום שבו דוברים צריכים עזרה מפני שרבים מהם לא יכולים לעשות זאת.
זה אומר להיות כמעט כמו עיתונאי
להסתכל על החיצוניות, להקשיב להם, להגיד,
"ספר לי על הדברים שלך.
אני רוצה לפענח מהו הסיפור פה.
מהו הסיפור? ספר לי על זה.
האם זה מעניין? אנשים כבר יודעים את זה.
זה מעניין! מעולם לא שמעתי את זה.
או קיי. בוא נעשה מזה את ההרצאה."
דבר אחד שבאמת יכול לעזור הוא לעודד אנשים לחשוב על הכותרת.
מהי הכותרת של ההרצאה לפני שאתה מתחיל?
"מחשבות על הדפסות תלת מימד", זאת לא הרצאה.
"הפיתוח המשמעותי בהדפסות תלת מימד שהולך לשנות את הבריאות ."
זאת הרצאה. זאת זוית.
אז, מציאת החלק הזה ואז אנשים יודעים את הכיוון
שהם עומדים ללכת איתו, ולגרום לזה לקרות.
בדרך כלל, בהרצאה של 18 דקות לנסות לתת
יותר משלוש דוגמאות גדולות של משהו זה די קשה.
מעט אנשים יכולים לעשות את זה ויש חריגים בכל כלל.
אבל, לעתים קרובות, המפתח המושלם זה פשוט להגיד, פחות זה יותר.
תפשטו את זה כדי שתוכלו להכנס לדברים האלו יותר בפרוט.
מפני שמה שטרגי - דבר אחד שאני באמת רוצה להמנע ממנו עם TED
הוא העברת רעיונות קלילים, ללא התוכן,
ללא הסיבה האמיתית למה זה ככה ולמה אתם צריכים להאמין לזה.
אתם לא יכולים לתת את הכל ב 18 דקות, אבל אתם יכולים לקחת כמה דברים,
ולפרק אותם ובאמת לעשות מהם דבר אמין ומובן.
זה כל מה שיש לי לומר עכשיו חוץ מהדבר הזה:
אין נוסחה.
אין נוסחה להרצאות של TED. לעולם אל תתנו לאף אחד להגיד את זה.
מעל הכל, אנחנו רוצים אנשים שיהיו מקוריים. שיהיו עצמם.
אנחנו רוצים שהם ישלטו בשיחה שלהם.
כל הנחיה שאתם נותנים לאנשים מגיעה יחד עם,
"זה אתה. זה על התשוקה שלך.
אנחנו רוצים שתעשה את זה בדרך שאתה מכיר הכי טוב. תעשה את זה שלך."
ואם אנשים עושים זאת,
יש באמת סיכוי שמשהו קסום יקרה
והמוח של הקהל ידלק וישתנה לנצח.
(מחיאות כפיים)
ריבס: תודה לך, כריס. אז, יש לנו זמן לשאלות.
יש לי מיקרופונים בשני הצדדים. אם אתם רוצים לשאול את כריס שאלות,
תרימו את היד שלכם, ונביא לכם מיקרופון.
בזמן שאנחנו עושים את זה, אני רוצה לשאול אותך שאלה ראשונה.
זה סוג של הצגה פתוחה - קלי ואני תמיד אומרים למארגנים
איפה אנחנו נמצאים ולמה אנחנו עושים משהו.
אתה רק הגעת מחזרה של דוברים.
איך TEDGlobal 2013 הולך?
כריס אנדרסון: (מגחך) זה מרגש מאוד.
החומר של הההרצאות השבוע הוא יוצא מגדר הרגיל, זה נהדר.
אלו לא חומרים קלים.
אנחנו מדברים השבוע על נושאים שהכי חשובים בעולם.
זה בדיוק כמו אי שיוויון, שחיתויות,
כל מה שחשוב בטכנולוגיה.
אבל, המרצים נמצאים עמוק בתוך זה.
ואני כבר הייתי בחזרה,
מזיל דמעות, ונדהם, וכל הדברים האלו.
זה היה באמת נהדר.
ריבס: אז בואו נשמור על השאלות והתשובות קצרות
כדי שנמקסם את מספרם.
מיהו השואל הראשון שלנו? לך על זה, סטפן.
סטפן: כריס, נגעת בנושא
של מדע מזויף וגם של דוברי מוטיבציה.
בגלל מה שראינו בשנתיים האחרונות
שיש לנו יותר ויותר אנשים בסגנון טוני רובינס מגיעים אלינו,
הם רוצים לתת הרצאה מעוררת השראה וזה נראה,
אם יש פיצוץ של אימון בעולם, אבל, לפחות אני יכול לאמר.
ריבס: מהי השאלה? לשאלה יש סימן שאלה בסופה. אז סטפן.
סטפן: איך לטפל בזה
ומה אתה ממליץ מפני שאנחנו לא רוצים הרצאות כאלו?
כריס: בעיקרון רק להגיד, "לא." (צחוק)
אנחנו לא מעוניינים בהרצאות מעוררות השראה, אנחנו מעוניינים להזיז משהו במוח.
מהו הרעיון המרכזי שיש לך שהוא חדשני ומיוחד לך?
אם הם לא יכולים לענות על זה, תברחו!
ריבס: אם אתם מסתכלים בשידור ישיר אתם גם יכולים להקליד שאלה.
האם יש לנו מיקרופון פה? לך על זה.
אדם מהקהל: הי, כריס. עם דובר שהוא מאמן,
איפה אתה מותח את הקו
בין להביא את הדובר להיות באמת אותנטי ולבין להביא את הסיפור שלו
כנגד לאמן אותו או אולי לאמן אותו יותר מידי
ולאבד את הרעיון הזה?
האם יש קו קסום בין איך לעשות זאת?
כריס: כל האימון צריך להיות בכיוון של מה שהופך את הדובר לאותנטי.
מה שמשתבש אצל דוברים זה שהם נכנסים למצב של דיבור
ושני סוגי המצבים שהם לעתים קרובות
מצב של שינון - "אני מתוח. אני שיננתי את ההרצאה שלי,
ואני מתכוון להמשיך עם המשפט הבא שלי עכשיו",
והם שוכחים את זה שיש קהל בחדר.
אז, יש את הדבר הזה שאני קורא לו עמק המבוכה,
מישהו שרוצה לשנן את ההרצאה אבל לא לגמרי מרגיש בנוח עם זה.
והם מרגישים מתוחים וזה פשוט לא נשמע אנושי,
ואיכשהו אתם צריכים לעזור להם למצוא את מצב של הדיבור.
לדוגמה להגיד, בן הדוד שלך שאתה לא ראית שנתיים נמצא בשורה השנייה,
והתפקיד היחיד שלך הוא לחלוק איתו
את מה שעשית בשנתיים האחרונות שאתה להוט עליו
ופשוט תעשה את זה בדרך נורמאלית.
היה לנו את זה בחזרה הבוקר. היה דובר,
"אם זה היה המקרה..." הם היו מתוחים והם
ואז, תפשנו אותם בסיום החזרה,
רק כדי להיות, "זה כלכך מגניב."
זה באמת משנה, החיוך והחיבור.
אז, אני לא חושב שיש ניגוד שם.
באופן כללי, אין ניגוד.
ריבס: או קיי, הגענו לניקי.
ניקי: שאלה מאוד קצרה, חזרה של דוברים.
סיפור ממש טוב, הרצאה מאוד מעניינת, הגשה איומה ונוראית.
סימן שאלה.
(צחוק)
כריס: אני מעדיף תוכן טוב מאשר הגשה מושלמת.
אז, זה בסדר. אבל את רוב האנשים אפשר לעודד להרגיש בנוח.
דבר אחד שיכול לעזור הוא להקליט אותם
ולתת להם לראות איך זה נראה, ולנסות למצוא את הרגע שלהם בהרצאה
שהם נכנסים לקול הנכון.
ולהגיד, "תהיה יותר ככה."
היה לנו את זה בלונג ביץ' השנה.
היתה שם דוברת שהיתה נורא מהירה, מתוחה וצורמנית,
אבל היא הגיעה לשפל, הרבה יותר מחבר
עד שהגענו לנקודה בהרצאה שיכולנו להצביע עליה ולהגיד "תעשי את זה",
וההרצאה השתנתה.
אז, זה שווה לנסות להשיג את שניהם.
ריבס: האם הגעת לרגע בחווית ההרצאה שלך שהבנת
אני חייב לשנות את מה שאני עושה?
זה נראה שהשתנית קצת על הבמה מאז שנת 2005 עד היום.
כריס: אפילו לא לרגע.
למען האמת, אני עדיין די גרוע בהשוואה למקצוענים,
אבל זה פשוט לראות הרבה ולראות את ההבדלים הדקים בין הקולות השונים
ולראות מה מתחבר. זה היה באמת מעניין.
אני לומד משהו כל שנה.
ריבס: אם יש לכם שאלות, תרימו את היד, אנחנו נביא לכם מיקרופון.
האם יש לנו כבר שאלה מהרשת? או קיי, נהדר, בואו נלך לפה.
אדם מהקהל: אז, כל הרצאה היא ייחודית,
איך אתה תופר אותם יחד לתוכנית קוהרנטית?
כריס: שאלה נהדרת. שוב, אין נוסחה לזה.
אבל, תחשוב גם על מסע, תחשוב איפה אנשים מתחילים.
אז, תתחיל מאיפה שאנשים נמצאים.
אנשים מגיעים מחיי עבודה עמוסים.
זה לא הרגע לעצור אותם עם הרצאה גדולה מעוררת השראה
תתחילו עם, "היי, בואו נמצא עובדות מעניינות על העולם."
כך שהדובר עם ההרצאה הדמוגרפית,
או עם ההשקפה של מה שקורה בעולם
או איזושהי הרצאה רחבה מסויימת, תתחילו כאן.
תמשיך לגוון בינהם, שלא יהיו לכם יותר מידי הרצאות
שהכל הולך לאותו חלק של המוח.
תחשבו על המוח כעל שריר.
אם יש לכם הרצאות אנליטיות
או, הרצאות מעוררות השראה, אחת אחרי השנייה,
החלק הזה במוח מתחיל להתעייף.
הגעתם לשלב העייפות. תערבבו.
הסיבה ש TED עובד היא שאנחנו מביאים חלקים יפיפיים
של יופי אסטתי, המוזיקה, ההרצאות הויזואליות.
והמוח החושב שלכם, פתאום אומר, "אהה",
וזה פותח, ובואו נביא את ההרצאה הבאה. אז, תזיזו את זה.
בדרך כלל, כמה שיותר סיפורים אישיים ודברים מעוררי השראה
מתאימים יותר טוב בסוף.
אבל, לא בתור גוש אחד גדול.
אל תעשו סשן על אנליזה בעסקים ובעיות,
ואז סשן על סיפורים והשראה.
לא. תערבבו את הדברים האלו.
מנחה: הבנתי. עם 50 שניות שנשארו על השעון,
יש לנו זמן לשאלה ותשובה אחת נוספת.
מהי השאלה שלך?
אדם מהקהל: כריס, ניסיתי לצתת אותך לקבוצה שלי השנה
משהו שאמרת לגבי TEDGlobal השנה,
"ההרצאה הכי טובה היא כאשר דובר נותן חלק מעצמו",
ואני צריך להביא את זה הביתה, השאלה, אני רק....אתה זוכר?
כריס: אני חושב שזה קשור בפגיעות, האותנטיות של הפגיעות,
דובר שמבין שזה באמת משנה,
והקהל מרגיש את זה ומרגיש שהם לוקחים סיכון
וזה משנה להם מספיק כך שהם מוכנים לעשות זאת.
ריבס: גבירותי ורבותי האוצר של TED, כריס אנדרסון.
תודה רבה לך. כריס: תודה. תודה לכם!
(מחיאות כפיים)