Tip:
Highlight text to annotate it
X
אני אתחיל בהצגת שאלה נשגבת וחשובה מאוד.
מה דעתכם לגבי גבינת רוקפור ?
לרבים מאיתנו יש דעות נחרצות מאוד, לכאן או לכאן.
אבקש מכם לחשוב על מישהו שלא שותף לדעתכם לגבי גבינת רוקפור
ולשקול באם הייתם שמחים שאיש זה היה
לכם לשכן,
לחבר קרוב,
או כבן זוג רומנטי.
החזיקו רגשות אלו בתודעה.
הנה עוד נושא שנוי במחלוקת:
הפלות.
מן הראוי שיהיו חוקיות או בלתי חוקיות?
הרהרו בדעתכם האישית וכעת
אמרו לי האם הייתם שמחים לקבל אדם שאינו
שותף לדעתכם על הפלות
כשכן,
כחבר קרוב או כבן זוג רומנטי.
השאלות שכרגע שאלתי אתכם
הותאמו מתוך מחקר של לינדה סקיטקה
באוניברסיטת אילינוי.
מחקרה הראה שיש משהו מיוחד סביב נטיות מוסריות,
כגון התנגדות להפלות
בהשוואה לנטיות שאינן מוסריות, כמו רגשותייך לגבינת רוקפור.
וכפי שאתם עשויים לצפות,
חילוקי דעות בנושאים מוסריים
הם הרבה יותר מזיקים ליחסים חברתיים
מאשר חילוקי דעות בנושאים שאינם מוסריים.
ולמה זה, שאוהב גבינת רוקפור מרוצה לגמרי
להתידד, להתחתן, להביא ילדים ביחד עם שונא גבינת רוקפור,
אך ישנם מתנגדים קיצוניים להפלות
שסבורים שמוצדק לחלוטין
להרוג אדם אחר,
רק מפני שהם חלוקים בדעותייהם.
אנחנו מוכרחים לפענח את זה,
מפני שעכשיו אנו חיים בעולם שבו קיצוניים,
מונעים ממחויבותיהם המוסריות,
עלולים לעשות הרבה נזק.
נוכל להתחיל בשאלה כיצד אנו יודעים מה הוא צודק, ומה הוא פסול?
ולמעשה, השאלה הזו לא הגיונית להרבה מאתנו,
משום שאנשים לעיתים קרובות חווים אמונות מוסריות,
כאילו הן עובדות אובייקטיביות על העולם.
יש לנו מעט ראיות לכך
ממחקר על ידי ג'יופרי גודווין ועמיתים,
הוא נמצא כעת באוניברסיטת פנסילבניה.
הוא הציג בפני משתתפי המחקר סידרה של אמירות מהקבוצות הבאות:
עובדות, כמו "בוסטון צפונית יותר מאשר לוס אנג'לס",
אתיקה, כמו "לירות באש חיה ברחובה של עיר צפופה הוא פסול",
נורמות, כמו "לבישת פיג'מות ל- TED TALK היא פסולה",
והעדפות, כמו "מוסיקה קלאסית טובה יותר ממוסיקת רוק".
לכל אחת מהאמירות האלו משתתפים נתבקשו להשיב
ב"כן" או ב"לא" לשאלה הבאה:
"האם לאמירה זו קיימת תשובה שאובייקטיבית נכונה?,
והנה מה שגילו: באופן לא מפתיע,
אנשים חשו באופן עז ביותר שלעובדות הייתה תשובה נכונה בעוד שלהעדפות לא הייתה.
אבל שימו לב, שאמירות של אתיקה
נדמו יותר לעובדות מאשר להעדפות.
ואנחנו רואים את החפיפה הזו בין עובדות לבין ערכים גם במוח.
סאם הריס ועמיתים סקרו מוחותיהם של אנשים
בעת ששקלו את האמיתות
של אמירות עובדתיות, אמירות אתיות
ואמירות דתיות.
הם גילו שאזור במוח הקרוי הקליפה הקידמית האמצעית, המוצג כאן,
היה פעיל יותר כשאנשים האמינו שהאמירה
נכונה מאשר מוטעית,
אך חשוב לציין, אזור זה לא הבדיל
בין תחומים שונים של אמונות.
לכן אמונות מתמטיות, כגון 4= 2+2 ,
הציגו תבנית פעילות דומה
לאמונות אתיות, כמו
" זה פסול להינות מסבלו של אחר."
הפועל היוצא מכל זה הוא שאנו סבורים
שישנה תשובה נכונה לשאלות מוסריות.
וכאן הקושי.
אם אתה ואני חלוקים
ולא ייתכן ששנינו צודקים,
ובכן, ברור שאני הצודקת.
עובדותי עולות על עובדותייך.
וכתוצאה מכך או שאתה טיפש או חסר הגיון.
ברור שדיבור מסוג זה נפוץ למדי בפוליטיקה היום.
אבל יש הבדל חשוב ומסוכן
שבין לחלוק על עובדות
לבין לחלוק על ערכים מורלים.
כי אתם רואים, אם אתה חושב ש- 3=1+1 ,
אני עלולה לחשוב שאתה טיפש או מעט מוזר.
אך אם אתה ואני חלוקים בנושא מוסרי,
לא רק שאני חושבת שאתה טיפש וחסר הגיון
אלא גם אדם רע,
אולי אפילו פחות אנושי.
ערכים מוסריים הם כמו עובדות תחת השפעת סטרואידים.
קשורים אליהם רגשות מאוד עזים.
ולרוע המזל רגשות אלו טעונים לעיתים קרובות
במוטיבציה להזיק או להשמיד את הצד השני.
וזו בעיה גדולה.
כי בעוד שאנו פתוחים לקבל
שהעדפות ודעות עשוייות להשתנות,
עובדות הן עובדות.
לך העובדות שלך ולי העובדות שלי.
ושנינו מחוייבים למציאויות האלו
שזה חסר טעם שנצפה שמי מאתנו
אי פעם ישתנה.
דמיינו לנסות לשכנע מישהו עיוור צבעים, מהסוג ירוק - אדום
ששני עיגולים אלה הם צבעים שונים.
אין מה שתוכל לומר לאדם הזה לשכנעו
לראות את העולם כפי שאתה רואה אותו.
ואותו דבר לרוע המזל נדמה נכון כנראה
בשינויים בהשקפות מוסריות.
ערכים נדמים לעובדות
ועובדות הן תכונות קבועות של המציאות.
אז אנא נתקדם מכאן?
אני רציתי להבין איך ולמה
אנחנו נאחזים כל כך חזק במחוייבותינו המוסריות,
כולל אני עצמי.
ואני מדענית ניורולוגיה ואך טבעי
שהתחלתי לנבור בתוך מוחות של אנשים.
ומצאתי שערכינו המוסריים
הם הרבה פחות יציבים מכפי שנדמים להיות.
מה אם ספרתי לכם שגלולה עשויה לשנות
את יכולתך לשפוט מה מעשה צודק ומה מעשה פסול?
או מה אם ספרתי לכם שתחושת ההגינות שלכם
עלולה להיות תלויה חלקית על מה שאכלתם לארוחת בוקר?
אתם ודאי חושבים
שזה נשמע כמו מדע בדיוני. נכון?
ניורונים במוח משתמשים בכימיקלים המכונים ניורוטרנסמיטרים לתקשר בינם לבין עצמם.
הנה לנו שני ניורונים. המרווח ביניהם נקרא מרווח סינפטי.
לשדר מסר מבעד למרווח הסינפטי,
ניורון אחד מוכרח לשחרר ניורוטרנסמיטרים לתוך המרווח הסינפטי
שבו הם נקשרים לקולטנים בעברו השני של המרווח
ומחוללים את המסר.
מוחותינו יוצרים ומשחררים כימיקלים אלו
בתגובה למצבים שונים.
עמיתי ואני רצינו לדעת
באם הכונתם של ניורוטרנסמיטרים של אנשים
יכולה לשנות את האופן שבו אנשים מגיבים למצבים מוסריים.
במחקר אחד, הצבנו בפני משתתפינו
סידרה של סתירות מוסריות מובנות כמו הבאות.
ישנו קרון רכבת והוא חסר שליטה ובדרכו
אל חמישה עובדים על המסילות
שימותו אם לא תעשו כלום.
ועל אף זאת, אתם יכולים
לעצור את הקרון בדחיפת איש,
שנושא עמו תיק מסמכים כבד, אל המסילות.
והוא ימות אך החמישה האחרים יינצלו.
השאלה היא: האם זה מקובל מוסרית
להזיק לאדם האחד הזה על מנת להציל את האחרים?
עכשיו ברור שאין תשובה נכונה אובייקטיבית לשאלה זו,
אך ישנן שתי אסכולות של חשיבה מוסרית
שמתייצבות אחת לעומת השנייה.
האסכולה התועלתנית, המושרשת בעבודותיו של הפילוסוף דויד הום,
שופטת את ערך המעשים
על פי התוצאות שהם מפיקים.
אז פעולות מתאימות מוסרית הן אלו המטיבות למספר הגדול ביותר של אנשים.
לעומת זאת, האסכולה הדיאונטולוגית, מושתתת בעבודותיו של הפילוסוף עמנואל קאנט,
שופטת את המעשים עצמם.
לכן ישנם מעשים צודקים ומעשים פסולים והתוצאות הן בלתי שייכות.
בדוגמה שכרגע תארתי לכם,
תועלתניים היו אומרים שמתאים
לדחוך אדם אל המסילות
כי ניצלים יותר חיי אדם בסוף
בעוד שהדיאונטולוגים היו אומרים שזה לא נאות
כי לפגוע הוא מעשה שביסודו פסול.
עמיתיי ואני ביקשנו מ-30 אנשים
לשפוט את הצדק ואת הפסול בסתירות מוסריות מובנות
כמו זו שתארתי.
ורצינו לדעת אם שיפצורו
של כימיקל מוח מסוים ושמו סרטונין
יכול לשנות את שיפוטם של מעשה צודק או מעשה פסול של אנשים.
השתמשנו בתרופה הנקראת מעקב ספיגת סרוטונין או SSRI,
הדומה לנוגד דיכאון פרוזאק,
ותרופות אלו פועלות למעשה על ידי שיפור
פעולות הסרוטונין במוח.
במפגש אחד המתנדבים שלנו השיבו לשאלות,
שפטו דילמות ערכיות
שעה שהיו תחת השפעת מעכבי ספיגת הסרוטונין
ובמפגש אחר הם שפטו נושאים ערכיים
תחת השפעת גלולת פלצבו.
הנה מה שמצאנו: תחת הפלצבו מתנדבינו אמרו
שמקובל לפגוע באחד כדי להציל רבים אחרים
בסביבת 40% מהמקרים שהצגנו להם.
וכשנתנו להם את מעכבי ספיגת הסרוטונין,
הם נטו פחות באופן ניכר לומר
שמקובל לפגוע באחד כדי להציל רבים.
עכשיו חשבו רגע על התוצאות האלו.
הויכוח בין תועלתניים ודיאונטולוגים
סוער מזה מאות שנים.
ואנחנו נתנו לאנשים גלולה
ומבלי שידעו זאת אפילו,
הם השיבו תשובות שונות לשאלה הזו
האם בסדר לפגוע ביחיד להציל אחרים.
הייתכן שההבדל בין הום לבין קאנט
מסתכם בכמה כימיקלים במוחותיהם?
ובנימה יותר רצינית,
מהן ההשלכות מכאן לשאלות אטיות אחרות?
ובכן בהובילנו רעיון זה הלאה, עמיתי ואני רצינו לדעת
אם שינוי רמות הסרוטונין יכול להשפיע על האופן
שבו אנשים מגיבים ליחס בלתי הוגן.
השתמשנו במשחק מכלכלה
המכונה משחק האולטימטום.
יש שני שחקנים, המציע והמגיב.
המציע מציע דרך לחלוק
סכום כסף עם המגיב.
והמגיב יכול או לקבל,
מקרה שבו ישולם לשני המשתתפים בהתאם
או לסרב,
מקרה שבו אף אחד לא מקבל כסף.
מחקרים רבים כיום מראים שמגיבים
באופו טיפוסי יסרבו הצעות
שהם מבינים כלא הוגנות.
הרי זה הגיוני. אני חושבת שרבים מאתנו
מוכנים לוותר על קצת כסף על מנת להעניש
אדם אחר שנהג בנו בצורה לא הוגנת.
השאלה הייתה: האם נוכל להטות
את תגובות האנשים לטובת חוסר הוגנות
על ידי שינוי רמות הסרוטונין שלהם?
עשינו זאת על יד הכוונת תזונם של אנשים.
אז השגנו את המרכיב הגולמי של סרוטונין.
הוא נקרא טריפטופן והוא חומצת אמינו.
ואנחנו מוכרחים דרך קבע לחדש את אספקתינו של טריפטופן
מאכילת מזון עשיר בחלבון.
במעבדה נוכל להפחית את רמות הסרוטונין שבמוחות אנשים
בכך שנחלק להם שייק חלבון חסר טריפטופן.
ובטיפול הפלצבו הביקורתי
אנחנו נותנים להם שייק חלבון שמראהו וטעמו זהה לו.
ההבדל היחידי הוא מכיל
2.5 גרמים של טריפטופן.
ובכן נתנו משקאות אלו למתנדבים שלנו
ונתנו להם לשחק את משחק האולטימטום
בעת מילוי תפקיד המגיב.
מדדנו קצבי הדחייה להצעות בלתי הוגנות, בינוניות והוגנות.
הרי לכם הנתונים של הפלצבו.
כפי שתוכלו לראות, אנשים דוחים הרבה מההצעות הבלתי הוגנות
והם כמעט ולא דוחים את ההצעות ההוגנות המפולגות 50/50,
אך כשמורידים רמות הסרוטונין שלהם,
קצבי הדחייה עולים להצעות הבלתי הוגנות.
לכן שוב קחו רגע וחשבו על תוצאות אלו.
ההבדל היחידי שבין תנאי הפלצבו ותנאי החסר הוא
ב2.5 גרמים של טריפטופן בתזונה.
זה הוא. מתנדבינו לא הרגישו כל הבדל
בין שני הטיפולים
והם לא חשו שינויים כל שהם בהתנהגותם.
ובכל זאת השוני העדין בתזונה
היה בו די לשנות את סכום הכסף
שאנשים היו מוכנים לוותר עליו
להעניש מישהוא שנהג בהם באופן לא הוגן.
עכשיו בניסויים אלה אנו מכוונים באופן מלאכותי
את רמות הסרוטונין של אנשים,
אבל בחוץ בעולם האמיתי,
רמות הסרוטונין מתניידות בדרך הטבע
בתגובה לשינויים בדברים כמו דיאטות ורמות דחק.
משמעות הדבר היא שערכינו המוסריים
קרוב לודאי נעים קצת כל הזמן
בלא ידיעתינו.
ויש לנו מעט ראיות שמשהו מהסוג הזה מתרחש
בעולם האמיתי.
שי דנזיגר ועמיתים בחנו פסיקות שופטים
האם להעניק שחרור מוקדם לאסירים והאם לאו.
הנה בציר האנכי ישנו יחס
התיקים שבהם כן העניקו שחרור מוקדם
וכאן למטה ישנה למעשה שעת היום,
הסדר שבו נשמעו התיקים.
הקוים האנכיים המקוקוים האלה כאן,
אלו הן הפסקות האוכל של השופטים.
מסתבר שאם אתה בתור לשחרור מוקדם,
בשקלול כל הדברים,
סביר יותר שתקבל שחרור מוקדם
אם השימוע שלך מתקיים לאחר שהשופט נישנש משהוא.
זה רכיב משפיע גדול והוא שורד אפילו אם תבודדו נתונים חשובים נוספים,
כמו למשל אם זו עברה חוזרת
או האם משתתף האסיר בתוכנית שיקום.
עכשיו אני מקווה שזה מדאיג אתכם, לפחות טיפה.
וקצת יותר ברצינות,
אני מקווה ששכנעתי אתכם
שערכינו המוסריים הם הרבה פחות יציבים
מכפי שנדמים לנו.
זה חשוב כי מסתבר
שהאמונה לבדה
שערכים מוסריים ניתנים לשינוי
בניגוד לקבועים
יכולה לשאת השלכות מרחיקות לכת על נכונותינו
להתפשר ולשתף פעולה אחד עם השני.
העימות הישראלי פלסטיני הוא אחד מגדולי
ההתנגשויות העקרוניות של זמננו.
נגרמו בעקבותיו אלפי מקרי מוות בשני הצדדים,
טבע מחיר כבד באיכות החיים.
ערן הלפרין, קרול דווק ועמיתים דיווחו לאחרונה
שאמונות בנוגע להאם לקבוצות יש טבע הניתן לשינוי לבין שהוא קבוע
יכולות להניע גישות ישראליות ופלסטיניות האחת לעבר השניה
ואת נכונותם להתפשר למען שלום.
בניסוי שלהם, הם הטילו באופן אקראי
לישראלים ולפלסטינים לקרוא אחד משני מאמרים.
מאמר אחד הציע שלקבוצות כוחניות טבע קבוע
והמאמר השני הציע שלקבוצות כוחניות טבע הניתן לשינוי.
אלא שקראו את המאמר על הקבוצות הניתנות לשינוי
היו נכונים יותר לפגוש את הצד השני ולשמוע את דעתם
ויותר מוכנים לשאת ולתת ולהתפשר
בנושאים כמו מעמד ירושלים
וההתנחלויות בגדה המערבית.
משמעות הדבר היא,
שאם נוכל לקלוט את הרעיון
שערכים מוסריים אינם קבועים אלא מסוגלים להשתנות,
אנחנו עשויים יותר להקשיב האחד לשני.
והנה איזה רעיון מטורף כזה.
אם גלולות מסוגלות להטות את ערכינו המוסריים
מא אם מנהלי משא ומתן היו בולעים כמה מעצימי מוסר
לפני שניגשים לשולחן?
התערבות מסוג זה תקל אולי
על יריבים לראות את עמדתו של האחר.
עכשיו כמובן ישנה עוד דרך ארוכה לפנינו
טרם נשכיל להבין במלואו אלו ניורוטרנסמיטרים
מעצבים איזה סוגים של אמונות אתיות.
אך דומני שייתכן שיום אחד תהיה לנו המומחיות
לזהות מערכות היגוי מוחיות להעדפות
לעקרונות אתיים סותרים.
כל עוד אנו מאמינים
שערכים מוסריים עומדים איתן
אנו נוסיף להשקיע משאבינו
בקרבות בינינו
לעומת חיפוש דרך ביניים.
במקום, הלא נוכל לטפח
ביקורת בריאה של התחושה שלנו של מעשה צודק ומעשה פסול?
כי, אתם יודעים, לאחר שנקבל
שערכינו ניתנים להטייה
על ידי גורמים מעבר למודעותנו ושליטתנו,
אולי ניעשה מעט פחות קשורים אליהם.
וככל שנצליח להרפות מקשר זה,
כן יטב, כי יש לנו בעיות כמה מפחידות
שמאיימות על הישרדותנו הקבוצתית.
אבל אנחנו לא מתקנים אותן משום
שאנחנו כה שקועים בהסתכסכות בתוך עצמנו.
לכן, אתם יודעים, אני רק מקווה שנשכיל להבין
שאנו לכודים בים הזה של שנאה ופחד
וזה מעוור אותנו בפני אנושיותנו המשותפת
והנפלאות שנוכל להגשים
אם נצליח להניח את המחלוקות בצד ולאסוף יחד את ראשנו ולבבותנו.
הגיעה העת להתעורר. תודה לכם.
(מחיאות כפיים)