Tip:
Highlight text to annotate it
X
(מחיאות כפיים)
דמיינו שהייתם צריכים לבחור בין 10 ל20 רעיונות שהייתם רוצים לזכור לזמן הארוך ביותר.
מה הם היו? והאם יש לוקר מנטלי כלשהו,
כספת מנטלית שאפשר לשים את הרעיונות בתוכה?
וכאשר הזיכרון קורס, האם יש קופסא שחורה?
פרדוקס מעניין בנוגע לזיכרון
הוא שכאשר אנו רוצים לשמור משהו במוחנו,
אנחנו עושים בדיוק ההפך: אנחנו שומרים אותו מחוץ למוח, מוציאים אותו.
לדוגמא, אתמול קיבלתי מעל 100 הודעות שאמרו "יום הולדת שמח!",
אבל ההודעות האלו לא נגעו לליבי כמו בעבר.
כי הדבר היחיד שהן אמרו לי
הוא שכל החברים שלי משתמשים באייפון ופייסבוק כדי לזכור אותי.
אבל יש בנו תשוקה להיות מוכרים ולהיזכר.
הכרה הדדית מגדירה את ההבדל
בין שיחה עם אהוב לשיחה עם זר.
עכשיו הייתי רוצה שתדמיינו את המבנה שאתם קוראים לו בית.
תסתובבו בתוכו. יש בו כנראה מספר חדרים
וכמה חפצים הקשורים לאנשים שחשובים לכם.
תיצרו מודל מוקטן שלו.
עכשיו, זה מודל מוקטן
של בית הסבים שלי.
תנו לי להראות לכם מה עושה מחלת אלצהיימר בשלבה הסופי.
(רעש ריסוק)
זה נושא המחקר שלי.
איך אנחנו יכולים להאט את הפגיעה?
מדענים מעריכים שמעל 100 מיליוני אנשים בעולם
סובלים ממחלת אלצהיימר.
ומעל למחצית מהם אפילו לא מודעים לזה.
אנשים בשלבים הראשונים של מחלת אלצהיימר
פגיעים במיוחד לבעיה בשליפת שמות פרטיים,
דבר המקשה עליהם לזהות ולזכור את האנשים החשובים להם.
עכשיו אני תוהה: אם אנחנו יכולים לחרוט את שמות האנשים החשובים לנו
על קליפה של עץ, האם אנחנו יכולים לעשות זאת על הקליפה של מוחנו?
לפני זמן מה, ישבתי בקהל גדול בהרצאה.
הקשבתי למומחה בתקשורת.
הוא היה גם מנכ"ל של חברת פרסום גדולה.
הוא אמר משהו שהכה בי.
לפעמים יש רגעים שבהם אנחנו קולטים רעיון.
הוא אמר "מטרת אמצעי התקשורת שלנו היא לעגן או לחבר את המסר
לזיכרון לטווח ארוך של הצרכנים".
אם חושבים על זה, זה ברור:
אי אפשר לקנות מוצר אם לא זוכרים את השם שלו.
אבל אני חשבתי: האם אנחנו יכולים להשתמש בטכניקות האלו
כדי לשים דברים חשובים יותר במוחם של אחרים
במקום שם חסר ערך של מותג מיותר?
עם הרעיון הזה במוח, הלכתי לעשות כמה מחקרים
באוניברסיטת נוטינגהם.
הם מתמחים באיכות החיים וטכניקות תקשורת הנוגעות לאלצהיימר.
הם אמרו לי "הגיע הזמן שאנשים כמוך יקומו
ויספרו סיפור חיובי בעולם שלילי".
הם נתנו לי השראה כחוקר
והניעו אותי כאדם.
זאת הסיבה שאני עומד פה כיום.
אחד מהמטופלים אליו לקחו אותי,
היה אדם מבוגר, הוא היה בערך בן 80.
אישתו ישבה לידו, בוכה.
נתתי לו תמונה של ביתו.
היא הייתה בת שלושים כשנפטרה.
שאלתי אותו, "כשאתה מסתכל בתמונה,
מי היא האישה הזו, ומה החשיבות שלה לגביך?"
בהבעת פנים נייטרלית, הוא אמר לי,
"יצאתי להליכה בבוקר"
האם אנחנו יכולים לשנות את זה? האם אנחנו יכולים לעשות משהו בעניין?
תנו לי לספר לכם על אישה שאני מכיר.
היא בערך בגיל 50 והיא איבדה את בנה בתאונת דרכים.
הוא התנגש בעץ.
העץ ממוקם ברחוב שבו האשה הייתה צריכה לנהוג
בכל יום, מהבית לעבודה.
בכל פעם שהיא עברה ליד העץ,
היא בכתה, כי הוא הזכיר לה את בנה.
האם אנחנו יכולים להשתמש במנגנון הזה למשהו חיובי?
האם אנחנו יכולים להשתמש ברגש חיובי במקום,
כדי לעזור לחולים בשלבים הראשונים של מחלת אלצהיימר
לזהות את הקרובים להם?
אנחנו מאמינים שכן.
מכיוון שמה שהאשה הזאת עושה בעצם, הוא לבנות ארמון זיכרון,
או, כמו שהיא מכונה, שיטת המיקומים (loci).
זאת אסטרטגיית זיכרון פשוטה מאוד.
אני רוצה להדריך אתכם דרכה בשלושה שלבים פשוטים.
ראשית, עליכם לבחור ולשנן סידרה של מיקומים מרוחקים,
לאורך דרך מוכרת.
במקרה שלנו, הדרך המוכרת תהיה
הבית שבו חולה האלצהיימר מתגורר.
בשלב השני, עליכם ליצור תמונות אינטראקטיביות,
שייצגו את הגירוי אותו רוצים לזכור.
בשלב השלישי והאחרון, מציבים את התמונות האלו
לאורך המיקומים שבחרתם בשלב הראשון.
עכשיו, לפני שהרסתי את המודל המוקטן, עבדתי ביחד עם אדריכל
כדי ליצור אבטיפוס של ארמון זיכרון בתלת מימד,
באופן דיגיטלי.
הייתי רוצה לחלוק אותו איתכם היום.
השאפתנות של הפרוייקט שלנו היא להעצים את הזיכרון של פנים מוכרות
באנשים הנמצאים בשלב המוקדם של מחלת האצהיימר.
ועל ידי כך אנו מקווים לשפר את איכות החיים,
לא רק של המטופלים אלא גם של הקרובים להם.
רוב החולים בשלבים הראשונים של אלצהיימר גרים בגפם.
ולכן, אדריכלים מקצועיים ישתמשו בתוכניות הבנייה
של הבתים בהם הם מתגוררים כדי ליצור מודלים,
ועל ידי כך ארמון זיכרון חיצוני מותאם אישית.
יש טרנד חדש להשתמש במציאות מדומה לא רק למשחקי מחשב,
אלא גם בשרותי הבריאות.
אני חושב שזה טרנד טוב.
אז בואו נסתכל פנימה.
זה הבית של סבא שלי.
ואלו האנשים שהוא מעוניין לזכור,
האנשים החשובים לו, איך אנחנו יכולים לעשות זאת?
אבל קודם, התובנה החשובה ביותר מהפרוייקט שלנו היא לא רק לשפר
את איכות החיים של המטופלים שלנו, אלא גם את זו של הקרובים להם.
לטפל בחולה אלצהיימר זה מדכא למדי.
אבל השקעה בהכרה ההדדית
יכולה לאזן את זה.
אז, קודם, מאמנים מקצועיים ישתמשו בדימויים מודרכים
כדי לעזור לסבא שלי -
ליצור תמונות אינטראקטיביות לאורך הדרך המוכרת.
בשלב הבא, אדריכלים ישתמשו במידע הזה
כדי להציב תמונות משפחה דיגיטליות ליד החפץ הקשור לשם
של האדם המסויים.
לדוגמא, השם של סבתא שלי הוא 'ג'וליאן'.
תדמיינו שסבא שלי מקשר את השם שלה עם המושג 'מרק ג'וליאן'
וכתוצאה מכך מקשר את הפנים והשם שלה עם קערת מרק.
במוח שלנו יש מעגלים שונים המשמשים לשליפה של שמות נפוצים,
ולשליפה של שמות פרטיים.
המעגל השני פגוע במיוחד בחולי אלצהיימר.
סיבה אפשרית יכולה להיות ששמות פרטיים,
כמו פרנק, או תום, או כל שם אחר, הם מאוד שרירותיים וחסרי משמעות.
מה שאנחנו עושים, הוא למעשה הוספת צבע, משמעות ורגש לשם,
כדי לעשות אותו יותר קל לזכירה.
מעבר לכך, דמיינו שסבא שלי
שמקשר את השם של בן הדוד הצעיר, 'למברט', לדימוי של מנורה (lamp).
שימו לב איך המנורה עומדת בתוך הספה, במקום לידה,
כי אנחנו יודעים שככל שהתמונות מוזרות יותר,
הן נדבקות טוב יותר במוח.
אז אנחנו שוברים שגרה.
טוב, מה שעשינו עם חדר אחד, אנחנו יכולים לעשות עם החדר הבא.
ומה שאפשר לעשות עם קומה אחת, אפשר לעשות עם הקומה השנייה.
אז, אנחנו מצפים שהמודל המוקטן הזה יהיה כלי נוח,
כדי להעצים את את היכולת המוחית של חולי אלצהיימר
לאפשר להם להתאמן בו עצמאית,
וכתוצאה מכך לשיפור באיכות החיים,
לא רק של עצמם, אלא גם של הקרובים להם.
אז, מה שאנחנו מצפים זה השפעה חיובית
על פעילויות יומיומיות, על העצמאות, על איכות החיים
ולבסוף, עלות מופחתת לחברה.
אז, בואו נחזור למודל שיש לנו כאן,
מה שאני אומר הוא לא שאנחנו יכולים להמנע מהפגיעה,
אלא מה אנחנו יכולים לעשות, כדי להאט את הפגיעה.
אז, אם יש משהו חיובי לגבי מחלת אלצהיימר,
זאת כנראה העבודה שהיא מעניקה לנו את החובה המוסרית לבחון את סדר העדיפויות שלנו.
מה באמת חשוב בחיים, אנשים אחרים
והיכולת שלנו לזהות ולזכור אותם.
אז, אני רוצה לוודא שלא תאלצו ללכת ככה לפני שתבינו את זה.
היום, אתם יכולים להתחיל על ידי הוספה של רגש וצבע לחיים שלכם.
אתם יכולים להתחיל על ידי שבירת שגרה והרגלים ישנים, ולוודא
שכל חוויה תהיה בלתי נשכחת.
תודה לכם שעוררתם בי השראה. אני מקווה שעשיתי אותו דבר עבורכם.
(מחיאות כפיים)