Tip:
Highlight text to annotate it
X
(מוזיקה)
מהר! מה משותף
להמבורגר, אימוני בייסבול
ואגזוזים?
שאלה קשה. בואו נשאל אותה בצורה אחרת.
מה הגורם המשותף בין מקדונלדס,
די-באט ומיינקי?
אולי אתם יודעים את התשובה אם, ביחד עם ביג מק,
קלטתם חלק מהסיפור הרומנטי של ריי קרוק.
הוא איש המכירות שיצר את מה שהפך
לשרשרת המזון הגדולה בעולם.
הוא עשה את זה על ידי סגירת עסקה
עם זוג אנשים בשם מקדונלדס.
אחים הם היו, הבעלים של רשת מסעדות קטנה,
והעסקה היתה, שהוא יוכל להשתמש בשם המותג שלהם ובשיטות שלהם.
אז הוא הזמין יזמים קטנים
לפתוח סניפי מקדונלדס, שהם יפעילו כזכיינים,
עם מצב של בעלות.
שונה מאוד מהמודל העסקי של חנויות אמא ואבא
בבעלות מלאה, אבל ללא תמיכה דומה.
כל הדוגמאות
בשאלת הפתיחה שלי הם חברות זכיינות.
קרוק הוא מישהו שמיוחס לפעמים
להמצאת הזכיונות,
וכך גם אייזק סינגר, יצרן מכונות התפירה.
לא כך. הלידה האמיתית של הזכיון
לא היו בתפרים או בשר,
זה היה ביופי.
מרתה מטילדה הרפר
היתה עוזרת ילידת קנדה.
היא הציעה מיטות, ניקתה את הבית, עשתה קניות.
מועסקת על ידי משפחת רופא מאונטריו,
היא רכשה נוסחה סודית של שמפו,
עוד נוסחה מבוססת מדעית
כמו המודעות המוזרות בעיתונים היומיים.
הרופא הנחמד גם לימד את הצעירה המתבגרת
את יסודות הפיזיולוגיה.
למרתה היתה שאיפה סודית
להמשיך עם הנוסחה הסודית:
נחישות לנהל עסק משלה.
עד 1888, שירתה כמשרתת ברוצ'סטר, ניו יורק,
היא חסכה מספיק כסף --
360 דולר -- כדי לחשוב על פתיחה
של מספרה ציבורית.
אבל לפני שיכלה להגשים את חלומה,
שתי מכות נפלו. היא חלתה,
והתמוטטה מתשישות.
גברת הלן סמית, עוסקת בריפוי
מהאמונה המדעית הנוצרית, נקראה למיטתה.
שתי הנשים התפללו, ומרתה החלימה.
מיד כשהיא החלימה נאמר לה,
"או לא, את לא יכולה לשכור את המקום שרצית."
אתם מבינים, הרעיון שלה היה להיות המספרה הציבורית הראשונה.
אישה בעסקים היתה שוק מספיק באותם הימים.
רק 17 אחוז מכוח העבודה ב 1890 היה נשי,
אבל אישה ספרית
ומטפלת בעור במקום ציבורי?
באמת, זו הזמנה לסקנדל.
מרתה הוציאה חלק מחסכונותיה על עורך דין, וזכתה.
היא הציגה בגאווה על הדלת
של סלון השיער שלה תמונה
של מרתה בגובה של בקושי מטר וחצי כרפונזל,
עם שיער עד הרגליים, אבל בוהק בבריאותו.
מחלתה גם התבררה כבונוס.
האמביציה שלה הונעה עכשיו
על ערכי המדע הנוצרי.
שיטת הרפר, כמו שהיא שהיא קראה לשרותיה,
נגעה באותה מידה לטיפול בנפש
כמו שהיא נגעה בחיתוך שיער.
בשלווה הטיפולית של הסלון שלה,
היא לימדה שכל אדם יכול לזהור
עם סוג היופי היא אמרה,
אם שלמים רוחנית ופיסית ומצייתים למה שהיא קראה
"חוקי הניקיון, התזונה,
התעמלות ונשימה."
היא היתה מאוד פרקטית בנושא.
היא אפילו עיצבה את הכיסא הרוכן הראשון לחפיפת שיער,
אפילו שהיא לא דאגה להוציא פטנט על ההמצאה.
הסלון של מרתה היה הצלחה אדירה.
מפורסמים הגיעו מחוץ לעיר
לחוות את שיטת הרפר.
הם נהנו מהשרות כל כך
שהם דחקו בה לפתוח סלון בעיר שלהם.
וכאן החוש האתי של מרתה
השרה עליה את ההמצאה הגדולה שלה.
במקום סוכנים על עמלה, כמו שמחדשים אחרים עשו,
מ 1891, היא הציבה
נשים ממעמד העובדים בדיוק כמוה
במספרות בדיוק כמו שלה,
מסורות לשיטה שלה ולמוצרים שלה.
אבל העובדים החדשים האלה
לא קיבלו משכורת ממרתה.
הנשים במה שנהפך לרשת לווינים של 500 מספרות
באמריקה, ואז באירופה ומרכז אמריקה
ואסיה, למעשה היו הבעלים של מספרות הרפר.
מה שהיה טוב מספיק במאה התשע עשרה
לפעילות סופרג'יסטיות כמו סוזן ב. אנתוני
והיה טוב מספיק במאה העשרים
לוודרו ווילסון, קלוין וגרייס קוולידג', ג'קלין קנדי,
הלן הייז ולידיבירד ג'והנסון
חייב להיות טוב מספיק לשאר העולם.
כיום, רק חנות המייסדים של שיטת הרפר
קיימת ברוצ'סטר, ניו יורק, אבל המורשת של מרתה נפוצה.
טיפולי הבריאות והיופי שלה הועתקו,
והמודל העסקי שלה רווח.
למעשה, חצי מהמכירות הקמעונאיות באמריקה
הן דרך רעיון הזיכיון של מרתה הרפר.
אז בפעם הבאה שאתם נהנים מהמבורגר במקדונלדס
או ליל שינה טוב בדייס אין,
חישבו על מרתה.
מפני שהזכיונות האלה אולי לא היו אותו הדבר
בלי שהיא היתה ממציאה מודל, לפני יותר ממאה שנה.