Tip:
Highlight text to annotate it
X
כשמסתכלים על כלי הנגינה, אפשר לומר
שהויולה שלפה מספר חסר מזל בהגרלה המוסיקלית.
היא הבת האמצעית במשפחת כלי המיתר.
לעתים קרובות פסחו עליה לטובת אחיה הנוצץ יותר, הכינור.
רבים אפילו לא שמעו עליה.
בטהובן לא כתב שום יצירה עבורה.
מוסיקאים אוהבים להתלוצץ עליה,
ואומרים דברים כמו, "אה, הוויולה, קיברם של כנרים גרועים."
ואכן יש בה פגם.
כדי שהכלי הזה יהיה מושלם מבחינה אקוסטית,
מיתריו היו צריכים להיות ארוכים ביותר מ-15 ס"מ,
ואז איש לא היה יכול לנגן בו פרט, אולי,
לשחקני כדורסל מקצוענים.
לכן זהו כלי נגינה של פשרה.
היא לא יכולה להדהד באופן מלא, אילו היו לה מיתרים ארוכים מאד.
לכן הצליל שונה במידת-מה ממושלם.
היא לא רוטטת הרבה, קולה איטי,
מזגו של כלי הנגינה הזה הפכפך, יש שיאמרו רתחני.
והוא קשה לנגינה.
אז מדוע אני מנגנת בו?
הסיבה היא, שכאשר הייתי בת שמונה,
בימים בהם לימדו מוסיקה בביה"ס,
ישבתי בכיתה, וקבוצת נגנים מקצועיים
הסבירה את כלי התזמורת, בזה אחר זה,
וכשהגיע תורו של נגן הוויולה,
הוא ניגן את זה:
[מוסיקה]
רק הוויולה מסוגלת להשמיע את הצליל הזה.
ולמזלנו, יוהנס ברהמס ידע זאת
וכתב את השיר המדהים הזה, או לפחות את ההתחלה הזו.
המיתרים המרגיזים הקצרים האלה הם שמעניקים
לכלי הנגינה הזה את אופיו המופלא,
את הדחיפות האפלה שבצלילו, שנראית כאילו היא
עולה מן האדמה ומתמתחת לעבר הרקיע.
מהרגע בו שמעתי את הצליל הזה
ידעתי שהוא יהיה שלי.
מאותו רגע הייתי לנגנית ויולה.
עלי לומר שאינני מתביישת לומר זאת.
נכון שכלי הנגינה הזה מציב קשיים.
אבל בתחום המגבלות האלה אנו מגלים את האפשרויות שלו.
זהו הכלי שטווח צליליו הוא הקרוב ביותר לקול האנושי.
ומלחינים היו להוטים למדי לנצל עובדה זו.
כמו הקול האנושי, גם הוא מועד לטעות.
בקצהו העליון הוא נחנק.
[מוסיקה]
זהו "שיר הקינה" מאת גיאורגי קורטאג.
ובעומק צלילו הוא רוטן, נוהם, נאנח.
בסוף שנות ה-20, המלחין
פול הינדמית כתב יצירה קצרה מאד לוויולה,
בתקופה שבה הבנקים הגרמניים הדפיסו כסף
הכי מהר שיכלו,
כשמפעלים בנו כלי נשק,
כשהארץ היתה נתונה בתוהו ובוהו.
הוא כתב את זה.
[מוסיקה]
אתם רואים איך אפשר לדחוף את הכלי
לחשוף את הקיצוניות שבאופיו.
זאת זיקית מוסיקלית, שחקנית אופי.
אני שלמה לגמרי לא להיות הדמות הראשית
אני אוהבת את העובדה שאני יכולה
לנצל את פגמי הכלי ולגלות עולמות צליל חדשים.
לדעתי יש משמעות רבה לכך שמלחינים רבים
כתבו לוויולה בסוף חייהם,
אחרי שחלפה תקופת הזוהר והעוצמה,
הם בחרו בכלי הבלתי-מושלם כדי לספר את סודותיהם.
אשאיר אתכם עם יצירה של פרנץ ליסט,
אחד משיריו האחרונים הקרוי פשוט, "רומן נשכח".
[מוסיקה]
מבחינתי, הסיפור הוא כולו בצליל,
השלמות היא חוסר השלמות.
אולי לעולם לא אהיה כנרת וירטואוזית
או צ'לנית הירואית--
אני מעדיפה לנגן בכלי הנגינה הבלתי-מושלם.
תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]