Tip:
Highlight text to annotate it
X
אמילי דיקנסון אמרה לפני כמאה שנים
שאֵין פְּרִיגָטָה כְּמוֹ סֵפֶר לְהַסִּיעֵנוּ אֶל אַרְצוֹת-מֶרְחָק. [תרגום: אברהם רגלסון]
והדבר נכון.
כשאנחנו קוראים ספר, מדליקים את הטלויזיה או צופים בסרט,
אנחנו נישאים על גלי הסיפור אל עולם הדימיון.
וכשאנחנו נוחתים על חוף חדש אבל מוכר,
מתרחש דבר משונה.
כשאנחנו יורדים אל החוף, אנחנו משתנים.
אנחנו לא הולכים בעקבות טביעות רגליהם של הסופרים או הדמויות,
לא. אנחנו הולכים כברת דרך בתוך נעליהם.
חוקרים בתחומי הפסיכולוגיה, מדעי המוח, התפתחות ילדים והביולוגיה
מתחילים לצבור עדויות מדעיות הניתנות לכימות
המראות את מה שסופרים וקוראים תמיד ידעו:
לסיפורים יש יכולת ייחודית לשנות את נקודת המבט של הקורא.
מלומדים מגלים עדויות לכך שסיפורים מעצבים תרבות
והרבה מהאמונות שלנו לגבי החיים אינן מגיעות מעובדות אלא מסיפורת,
שהרעיונות שלנו לגבי מעמדות,
נישואין ואפילו מגדר די חדשים,
ושאידיאולוגיות רבות שדגלו בהן במשך מאות שנים
השתנו במאה ה-18, ועוצבו מחדש בין דפי הרומנים המוקדמים.
דמיינו עולם שבו המעמד ולא עבודה קשה קובע את שוויו של אדם.
עולם שבו נשים הן עותקים פחות מפותחים של הגברים.
עולם שבו נישואין מתוך אהבה הם רעיון חדשני.
ובכן, זה היה העולם שבו "פמלה" של סמואל ריצ'רדסון הופיע לראשונה.
הגיבורה של סיפור האהבה של ריצ'רדסון היא משרתת ענייה
שהיא גם מוסרית יותר וגם חכמה יותר מהמחזר שלה שהוא בן המעמד הגבוה.
הספר שניפץ מסורות רבות
גרם לסערה.
העיתונים כתבו יותר על "פמלה" מאשר על הפרלמנט.
הספר עורר דיון סוער וכמה רומני-נגד נכתבו בעקבותיו.
ובכל זאת, על כל אדם שלא הסכים לקבל את "פמלה",
רבים אחרים קיבלו בהתלהבות את העולם הבדיוני החדש הזה.
רב המכר הזה, וכל היורשים הספרותיים שלו,
גאווה ודעה קדומה, ג'יין אייר, וכן, אפילו דמדומים,
חלקו את אותו סיפור עלילה, ולימדו שיעורים דומים
שכיום הם מוסכמים ושגרתיים.
באופן דומה, רומנים סייעו לעצב את מחשבותיהם
של מנהיגים חשיבתיים על פני ההיסטוריה.
ישנם מלומדים הטוענים שתיאורית האבולוציה של דרווין
חבה חוב גדול לעלילות הספרים שהוא קרא ואהב.
התיאוריה שלו מקנה יתרון לאינטליגנציה,
לזריזות ולהסתגלות לשינויים - כולן תכונות גרעיניות של גיבורים ספרותיים.
בין אם אתם קוראים את הארי פוטר או את תקוות גדולות,
אלו הן סוגי העלילות שהעניקו השראה לדרווין.
מחקרים הראו לאחרונה שיתכן שהתיאוריה שלו לא מציגה את הסיפור בשלמותו.
יתכן שהרעיונות שלנו על גיבור - אדם אחד, או אישה אחת, או אפילו מין אחד
המתמודדים מול אתגרי העולם הם מוטעים.
יתכן שאנחנו לא מכוונים לתחרות,
או להיות הגיבורים היחידים בסיפורנו.
יתכן שאנחנו חברים במסע חיפושים משותף.
דומה יותר ל"הוביט" מאשר ל"הארי פוטר".
לעיתים, כמובן, נעלינו נשחקות.
הרי לא הלכנו כברת דרך אחת בנעליהם של ג'יין אוסטן או מארק טווין,
הלכנו בהן כמאה טריליון כברות דרך.
אין ברצוננו לומר שאין ביכולתנו לקרוא ולהנות מהקלסיקות,
עלינו לצעוד לצידו של דיקנס,
ללמוד מפיפ מה לצפות מעצמנו,
לשוחח עם אוסטן ועם אליזבת על הגאוות והדעות הקדומות שלנו.
לצוף עם טווין במורד המיסיסיפי,
וללמוד מג'ים כיצד להיות טובים.
אך במסענו, עלינו תמיד לזכור
שהסביבה השתנתה. עלינו לקנות מגפיים
שנועדו לצעידה אל תוך תקופה חדשה.
קחו, לדוגמא, את קטניס אוורדין ואת מאבקה בקפיטול.
האם "משחקי הרעב" יגרום לנו לחשוב על הקפיטליזם בצורה חדשה?
האם הוא ילמד אותנו מדוע היחיד אינו בעדיפות על פני הקבוצה?
האם "כעורים" יציג את הסכנות שבחיפוש אחר הגוף המושלם
ובמתן אפשרות לאמצעי התקשורת לקבוע מהו היופי?
האם סדרת ה-Seekers תסייע לנו להתמודד עם ההתחממות הגלובלית?
האם מאבקיהם לחיים ולמוות של טוקלו,
קאליק, לוזה ושאר הדובים פותחים בפנינו את הדרך להבנת החיות
ומקומנו בעולמן?
רק העתיד יאמר אלו סיפורים יעסיקו את דמיוננו,
אלו עלילות דמיוניות יבנו את המחר,
אך החדשות הטובות הן:
בכל יום נולדים סיפורים חדשים.
עלילות חדשות המבטיחות להשפיע, ליצור ולעורר שינוי.
סיפורים שאולי אתם תכתבו בעצמכם.
והשאלה האחרונה, אם כך, היא:
מה יהיה הסיפור הבא שתפליגו אליו?