הפקה מחודשת, העתקה, עריכה, תרגום ו\או הפצה מחדש

הפקה מחודשת, העתקה, עריכה, תרגום ו\או הפצה מחדש והקרנה פומבית של סרט דוקומנטרי זה בעבור מטרות ללא רווח מותרת ואף רצויה נעשו שינויים בתרגום משפת המקור על מנת להתאים את התוכן למקום ולשפה סרט זה הוא סיכום של תהליך למידה מתמשך ובשום אופן אין להתייחס אליו באופן חד משמעי ומוחלט לאנשים המוצגים בסרט יש דעות ורעיונות מגוונים השתתפותם בסרט אינה בהכרח מייצגת את הסכמתם עם כל התכנים הנאמרים בו. eulam הפקות מציגים עם תמיכתם של 704 מפיקים שותפים מוקדש לכל הילדים והאנשים הצעירים שרוצים לגדול בחופשיות אני תמיד נזכר בשיעור פילוסופיה בו המורה סיפרה לנו את הסיפור הזה... במערה היו קבוצה של גברים, אסירים מלידה קשורים בצורה כזו שיכלו לראות רק את אחורי המערה. בחסות מדורה הוקרנו על הקיר כל מיני צללים שנוצרו בידי אנשים אחרים. צללים אלו היו הקשר היחיד של האסירים אל העולם שבחוץ. צללים אלו היו עולמם, המציאות שלהם... אחד האסירים שוחרר והורשה לראות את העולם שמחוץ למערה. כמה זמן ייקח לו להתרגל לעולם שבחוץ אחרי חיים שלמים במאסר? תגובתו עלולה להיות פחד עמוק מהמציאות... האם הוא יבין מהם העצים, הים והשמש? נניח שהאיש הזה רואה את המציאות כמו שהיא ושהוא מבין איזו הונאה גדולה הייתה המערה... המורה הסביר בקצרה את הפירושים של סיפור זה. בהקשר לידע... אשליה, מציאות, ושאולי אנחנו למעשה נמצאים בתוך מערה, שהיא בעצמה נמצאת בתוך אחת אחרת. אבל אין ספק שהצורך של האיש החופשי הזה היה לחזור ולשתף את האחרים על אשר ראה החינוך אסור ובכן, בדרך זו, בתאוריה האחת עשרה שלו הוא מגיע למסקנה שעל פילוסוף לא רק להבין את המציאות, אלא חובה עליו לשנות אותה. המדיה, עשרות ספרים, כל הנאומים הפוליטיים, ארגונים בינלאומיים, מומחים, פילוסופים, אתרי אינטרנט. כולם מסכימים על חשיבותו של החינוך. נעשות השקעות בתרגול, שיפורים במבנים, מחקר, נקנים ספרים, מחשבים ניידים, ולוחות אלקטרוניים. נלמדים שיעורים, משכורות עולות, משכורות יורדות, מחקים מודלים זרים. כל זה בעבור שיפור החינוך. זה לא מונע את העובדה שקיימים בתי ספר באותה כמות שקיימות תפישות חברתיות שונות. קיימים בתי ספר לחלשים, בתי ספר עבור עניים, בתי ספר מקצועיים בתי ספר עבור עובדים, בעלי מקצוע, מעמד הבינוני בתי ספר ציבוריים ופרטיים, בתי ספר עבור עשירים, עבור האליטה. מטרת הרוב היא להכיל את מספר התלמידים המקסימלי. רבים אחרים מתמקדים ביצירת היררכיות שונות של עובדים, ורק מתי מעט מקדישים עצמם למה שקרוי "סטנדרטים של מצוינות" מעבר לשונות ביניהם, כולם עובדים ושואפים עבור אידאל בית ספרי משותף. באיזו רמה אידאל זה עוזר לנו להתפתח בצורה אינדיבידואלית וקולקטיבית? האם פרדיגמת חינוך זו באמת מכוונת לעזור לאנשים להשיג חיים ברמה טובה ועבור שיפור הקהילות שלהם? האם יש איזשהו בית ספר שמשיג זאת? האם יש חינוך שנוצר עבור אידאלים אלו? זה הוביל אותנו לפתוח דלת אל עולם שהוא זר לרובנו. סרט זה הוא ככל הנראה חלק מתהליך לא נגמר, שאלה שכנראה אין לה תשובות, חיפוש אחר טבעו האמיתי של הלמידה והחינוך, אילו טעויות אנו עושים, ומעל הכל, אילו רעיונות יעזרו לנו להמשיך בחיפוש, להמשיך ללמוד. טוב, אני מניח שמה שאליסיה רוצה, מה שהמנהלת רוצה זה פשוט להסכים, להגיע להסכמה על מה שאתם הולכים לומר. זו הופעה של בית הספר, בית הספר חייב לדעת מה הולך להיאמר. ברור, ברור. טוב, חביאר, מה הוחלט? טוב, אני הצעתי, שבתור תרגול, התלמידים יכתבו מאמר בו יספרו על התוצאה משהייה בבית הספר כל השנים הללו. וזה מה שזה. "מעט מאד ממה שקורה בבית הספר באמת חשוב." "מלמדים אותנו להיות מופרדים אחד מהשני ולהיות תחרותיים." "המורים וההורים לא מקשיבים לנו. " "בעבור כל זה, אנחנו אומרים מספיק" "החינוך אסור" "אם אתה מחפש תוצאות שונות, אל תחזור שוב ושוב על אותו הדבר." אחרי 12 שנים, תלמידים לא לומדים להבין את מה שהם קוראים הם לא לומדים פעולות מתמטיות, הם לא... למעשה, הם לומדים מעט מאד. מה הגורם שבגללו התלמיד נכשל בבית הספר? תהיו בטוחים שיש הוכחות משכנעות שזה לא התלמיד שנכשל, אלא המערכת שבנויה בצורה עלובה העובדה היא שהרפורמות החינוכיות שכיום משתמשים בהן בצורה נרחבת משתמשות בגישה שגויה. הן תיקון קוסמטי בעבור מה שאנחנו חושבים שחייב להשתפר בבתי הספר, הבעיה שוכנת בתפישת הפרדיגמת שלנו את החינוך, זו בעיה של תפישה בסיסית. בתי ספר יסודיים ותיכוניים באמריקה הלטינית הם לא שום דבר מלבד מקומות של שעמום ושיממון. פעמים רבות אני מבקש מאנשים לבקר בבית ספר על מנת לראות את "הקריקטורה שצריכה להישבר" וזה המורה בלוח, מעביר שיעור באמצע המאה ה-21! זה פשוט לא הגיוני. זה נושא סטטי, נושא ללא תנועה, נושא שרק מכיל מילים. משעמם אני המבוגר. אני הוא זה שיעביר לכם את האינפורמציה. את זה אתם צריכים לדעת, ככה כמו שזה! כי ככה! אתה הילד. עכשיו היה בשקט ועשה כפי שנאמר לך. שקט! תשתוק! אתה אף פעם לא יודע כלום! ניתן לומר, שלא מחפשים שום התפתחות מלבד זו שנמצאת בתוכנית הלימודים. הם מרוכזים מאד בחומר הנלמד עצמו. אלו שלא יודעים לקרוא, לכתוב ולחשב הם לא מחונכים. בגלל שהעבודה מתמקדת רק ביכולות מסוימות, באזורים מסוימים. הדבר היחיד שחשוב הוא הידע הפורמלי כיום הידע הוא חלקי מכיוון שהראיה שלנו היא חלקית. אנחנו אומרים שהלמידה בבתי הספר הקונבנציונליים היום היא מניעתית. "המורה, למה זה טוב?" והמורה עונה "הו! אולי תצטרך את זה יום אחד!" אבל עלינו להבין שצורה כזו של ידע, לא נשארת ולא מחזיקה מעמד לזמן ארוך. בימינו, פרדיגמות משתנות בצורה מאד מהירה. הידע כל הזמן משתנה. אז, מה שקרה זה שמערכות החינוך לא השתנו באותו קצב מהיר כמו שאר החברה. כאן מצוי שורש הבעיה. סמינרים להכשרת מורים ואוניברסיטאות תמיד לימדו אותנו שמטרה היא כזו שניתן למדוד, לכמת ולבחון אותה. אז התחלנו בחיפוש שיטות בכדי למדוד את המטרות. וזה מה שאנו קוראים לו "ציונים". בין אם זה "טוב מאד", פרצוף שמח או פרצוף עצוב ההיגיון מאחורי זה יישאר אותו הדבר, להשוות. להשוות את האינדיבידואל, את תהליך הלמידה שלו מול מדד סטנדרטי שמודד... מה בדיוק? כל אינדיבידואל הוא ייחודי ואין שני אנשים זהים. - אנחנו לא מספרים - מחפשים מספר שיחליט... אפילו יגדיר איזה מן בן אדם אתה. אני 6 אני 5 אני 10 אני 7 אני מצוין אני ממוצע אם כך, לדוגמה, אני יוצר קונפליקט ברמה הקוגניטיבית "בוא נראה מי עושה את זה קודם..." תמיד, חלק מנצחים וחלק מפסידים. ותמיד שיש מישהו שמפסיד, יש מישהו שנפגע. מן הסתם. ילדים מעודדים באופן אקטיבי להתחרות אחד בשני. התלמידים הטובים ביותר מקבלים הכרה, פרסים. אלו שלא כל כך מצליחים במבחנים ננזפים. ובמקרים רבים מתעלמים מהם. כל העולם מדבר על שלום אבל עושה רושם, שאף אחד לא מלמד את זה. מחנכים אנשים להתחרות, ותחרות היא הצעד הראשון כלפי מלחמה. באופן תאורטי, כל חוקי החינוך מדברים על מטרות התפתחות אנושית משמעותית ערכים אנושיים, שיתוף פעולה, קהילה, סולידריות, שיוויון חופש, שלום, שמחה, הרבה מילים יפות. אבל העובדה היא שהמבנה הבסיסי של המערכת מעודד בדיוק את ההפך. תחרות, אינדיבידואליות, אפליה, התניה, אלימות רגשית, חומרניות. כל רעיון שמקורו בדרך של הדברות לא תואם את מה שהתשתית מקיימת. על אף שהחינוך מתאר ודן על עקרונות מוסריים וערכים, זה נידון כחומר לימוד. אם אני בא ממודל מפולג, בו העניין המסוים שלי הוא לימוד היסטוריה אני הולך לבדוק כמה האינדיבידואל יודע על היסטוריה אחרי שסיפרתי לו על היסטוריה והכרחתי אותו לקרוא ספר היסטוריה אף אחד לא יודע מי אני ואז עלי לסיים איתו, אין לי שום דבר אחר לעשות איתו, בין אם הוא סובל או לא, או אם הוא בא ממשפחה טובה, אם יש או אין לו כסף. הדבר הקל ביותר עבור מורה מסורתי הוא לחזור שוב ושוב על מה שהוא עושה במשך שנים. אתה רוצה להיות בינוני כל חייך? או מה שהוא למד על הדרך. אתה כבר לא תלמיד בכיתה ב'. לכן, למידה הפכה להיות תהליך של חזרה סימבולית. אני לא רוצה לשמוע ממך ציוץ! כיום, בארגנטינה, רובם המוחלט של הילדים אומרים: "נורא!" היום יום ראשון ואני צריך לחזור שוב לבית הספר הזה. וזה לא החלק הכי גרוע. רוב המורים בארגנטינה אומרים את אותו הדבר. אני מאמין שהמורים היום הם תוצאה של המערכת. מורה לא נולד או רוצה להיות פשוט מורה טוב או רע. הוא מה שמדינה מאפשרת לו. זה מספיק! אין לך הפסקה! הו לא! אל תתחיל לי עם התירוץ של "בעיות בבית"! אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים איך אני יכול לחנך את רגשותיהם של הילדים אם המורים בבית הספר אף פעם לא אומרים מילה אחת על רגשות? אם תמשיכו לדבר אני אפריד ביניכם! הרגשות שלנו לא חשובים? אני לא רוצה שהילד שלי ילך לבית הספר לבזבז את הזמן, אני לא רוצה שיהיו לו חוויות רעות. כיום, ילד בן 8 מבלה יותר זמן בבית הספר מאשר תלמיד באוניברסיטה. זה לא הגיוני, אין כל כך הרבה מה ללמוד בבית הספר. אם כך בית הספר הוא אפילו לא מקום למידה זה מעון יום גדול, או כמו שאני קורא לזה, חניון ילדים גדול. אני חושבת שהם אסירים, אני חושב שזה איום. לחשוב שצריך לסגור ילדים, שצריך שומרים כדי למנוע מהם לברוח. בכך הם נעשים יותר מופנמים. אנו בונים חומות גבוהות יותר. החומות יכולות להיות מלבנים, עצים. אבל עדיין, אלו חומות שמנדות, מפרידות. אני רוצה שבית הספר יהיה מקום עבור התפתחות אישית ולא מקום בו הוא מאומן כדי להיכנס לאיזשהו תיכון בעתיד, ואז לאוניברסיטה ומאוחר יותר לעבודה, ואז מה, בשביל מה? אבל זה הרבה יותר קל להגיד: "עכשיו... תהיו בשקט" עכשיו... פתחו את הספרים שלכם, עכשיו... קחו עיפרון אדום..." זה אימון כלבים, לא חינוך. כן, ובכן, למעשה התלמידים אמרו לי שהם חשבו לקרוא את זה במהלך המופע. זו טיוטה, לא יותר. זו לא טיוטה. כך אנחנו הולכים לקרוא את זה. לא, לא, לא. מרטין, יש פה מילים מאד קשות. אתה לא יכול לתקוף אותנו ככה סתם. אם את מרגישה מותקפת, כנראה יש לזה סיבה. - עכשיו, חכה! אליסיה, כל מה שעשינו זה לבצע את המשימה שהמורה נתן לנו. לכן אני אומר שזו רק טיוטה. הם יעדנו את הטקסט. אנחנו לא מעדנים את זה, אנחנו הולכים לקרוא את זה כמו שזה... - מרטין! אנחנו לא נעדן את זה. - לא! מרטין, כפי שזה, זה לגמרי חוסר כבוד. סליחה! שכחתי שלהגיד את מה שאתה חושב זה חוסר כובד. "הבעיה שלנו בהבנת חינוך החובה טמונה בעובדה הלא נעימה: הנזק שנעשה מנקודת מבט אנושית, הוא הצלחה מנקודת מבט מערכתית." זה כמעט לא ידוע אבל חינוך שהוא ציבורי בחינם וחובה הומצא בנקודה מסוימת בהיסטוריה. לפני כן, זה לא היה קיים. חינוך בימי קדם היה שונה מאד ממה שאנחנו מאמינים שהחינוך הוא היום. באתונה הקדומה, לדוגמה, לא היו בתי ספר. האקדמיות הראשונות של אפלטון היו מקומות לחשיבה, שיחה וניסויים חופשיים. חינוך חובה היה עבור עבדים. מצד שני, חינוך בספרטה היה יותר דומה למשטר צבאי. המדינה נפטרה מאלו שלא הגיעו לרמות המצופות. היו שיעורי חובה, עונשים חמורים ועיצוב התנהגות בכאב וסבל. בעבר, החינוך היה בידיהם של הכנסייה הקתולית, לפחות בעולם הנוצרי המערבי. ורק במאה ה-18, ברגע בהיסטוריה שנקרא"דספוטיזם נאור", (יתכן ששמעתם על זה בבית הספר) שבו הקונספט של חינוך נוצר... ציבורי, בחינם וחובה. בתי ספר כפי שאנחנו מכירים אותם כיום נולדו במאה ה-18 המאוחרת ובמאה ה-19, בפרוסיה. על מנת למנוע מהפכות כמו אלו שהתרחשו בצרפת, המלוכה הציגה מעט "השכלה" על למנת לרצות את העם, אבל לשמור על משטר אבסולוטי. בית הספר הפרוסי היה מבוסס על חלוקה חזקה לכיתות ומעמדות. מבנה זה, יורש למבנה הספרטני מקדם משמעת, ציות ומשטר אוטוריטרי. מה העריצים האלו רצו? עם צייתן וכנוע. שיוכל להתכונן למלחמות שהתרחשו בין המדינות שהיו בתהליכי הקמה. קטרין הגדלה מרוסיה לדוגמה, שזימנה את כל כותבי האנציקלופדיות הצרפתים על מנת להרכיב את הדבר הזה בדיוק. דידרו, אחד המפורסמים, היה זה שהכין את החבילה הזו. כן, מעצב של... לא של אזרחים אלא של נתינים צייתנים למדינות אלה. החדשות על מודל חינוך מצליח זה התפשטו במהרה ובתוך מספר שנים מחנכים אמריקאים ואירופאים ביקרו בפרוסיה כדי לקבל אישור והסמכה. בחלוף הזמן הפך מודל זה לבינלאומי. מדינות רבו אימצו את המערכת המודרנית הזו של חינוך, הפיצו את החינוך לכולם והניפו את דגל השיוויון, בזמן שהמהות של המערכת עצמה הגיעה מהדספוטיזם, בחיפוש אחר הנצחה של מעמדות אליטיסטיות וחלוקה למעמדות. וכך נולד החינוך הציבורי. שים לב שנפוליאון מעט מאוחר יותר ואויב מושבע של כל העריצים הללו, עשה את אותו הדבר. הוא אמר כך, בלי להצטנע במילים: "אני רוצה ליצור גוף חינוכי שינווט את הדרך בה הצרפתים חושבים" מבין? הוא בוודאי הבין! וזה ממשיך היום, בין אם אנחנו מודעים לזה או לא. בתי הספר נולדו בעולם הפוזיביסטי שנשלט על ידי כלכלה תעשייתית, ובכך מנסים להפיק מקסימום תוצאות נראות במינימום מאמץ ועלות, על ידי שימוש בנוסחאות מדעיות וחוקים כללים. בית ספר היה התשובה המושלמת לצורך של עובדים, והיו אלה אותם היזמים של המאה ה-19 שמימנו את הצבת היסודות למערכות חינוך מחייבות מה אני עושה עם הילדים של האנשים האלה כדי שהם יוכלו לעבוד? איך אנחנו מלמדים אותם לקרוא, איך אנחנו יוצרים עובדים אינטליגנטים? החינוך ממשיך להיות אותו הדבר היום, אמצעי ליצירת עובדים יעילים וכלי יעיל כדי להבטיח שהתרבות תמיד תהיה אחידה ותחזור על עצמה. מה שאומר, שמירת המבנה הנוכחי של החברה. לבתי הספר ניתנו מחקרים על שליטה בהתנהגות הצעות לאוטופיה חברתית ואפילו תאוריות על עליונות גזעית. לא פלא שהמדינות הראשונות להטמיע את המערכת הפרוסית, או משהו דומה לכך בסופו של דבר, עם הזמן, היו המקור של פחד מזרים ולאומנות קו ההרכבה בייצור התעשייתי היה דוגמה מושלמת לחינוך. חינוך של ילד נעשה בר השוואה לתוצרת ייצור לפי כך, נדרשים צעדים מסוימים, בסדר מסוים, קיבוץ ילדים מאותו הגיל לכיתות שונות. וכל אחד מהצעדים האלו יעבוד על קונספט ספציפי, התכנים שהבטיחו הצלחה, תוכננו בקפידה על ידי מומחים. במילים אחרות, המורה הוא האחראי ללימוד סידרה של חומרי לימוד לקבוצת גיל קבועה מראש, כי מישהו קבע כך. אבל החינוך לא מעוצב על ידי ביולוגים, ...ובאופן מצחיק, הוא אפילו לא מעוצב על ידי מחנכים. אלא על פי פקידים מנהלתיים, אנשים שאף פעם לא לימדו. בתוך השרשרת הזו, אדם אחד אחראי על חלק קטן בתהליך הזה, שאינו מספיק כדי להכיר את כל המנגנון או את האנשים המעורבים בו. מורה אחד עבור שנה,עבור נושא, כל 30 או 40 תלמידים. מביא לידי נקודה בה כל התהליך מסתיים בלהיות מכני לחלוטין. חינוך כפי שהוא היום, הוא עניין מנהלי. תלמידים מגיעים לבית הספר, מורים מלמדים, תלמידים הולכים הביתה, מורים הולכים הביתה ובכל היום המעגל חוזר על עצמו. מורה מטעם המדינה הוא פקיד. שהבוס שלו אומר לו: "עליך ללמד כך וכך, בדרך הזו." בגלל שזה חייב לחזור על עצמו ליותר מידי תלמידים על ידי מורה שמעבידים אותו יותר מידי ועם מעט מידי שעות של יחס אישי לכל תלמיד ולתלמיד. לכן הוא תמיד מדבר אל קבוצה. בגלל שכמובן, אם יש לך 30 תלמידים אני לא יכולה לצפות מכל 30 התלמידים לרצות לעשות את אותו הדבר כל הזמן. מערכת פס ייצור זו, שמופיעה בניהול משאבי אנוש יושמה בתעשייה, בתי ספר וכוחות צבא במגוון מדינות ותרבויות מערביות. עד לפני כמה עשורים, בתי ספר היו כמו מחנות צבא או בתי מחסה אפילו ההפסקה נגמרת עם צלצול אנונימי, אפילו לא צליל אנושי. שמורה ילדים לאמן את עצמם, לאט לאט, לעמוד על אריח רצפה מסוים מאחורי ראש מסוים, להסתדר בשורה על פי גובה במאות הקודמות בנינו את בתי הספר שלנו כאילו היו בתי כלא או מפעלים ששמים בעדיפות ציות לחוקים ותכתיבים חברתיים. בתי הספר נוצרו כמפיקים של אזרחים יעילים, צרכניים וצייתנים, בהם האנשים באופן הדרגתי הופכים למספרים, תוצאות וסטטיסטיקות. הדרישות והלחץ של המערכת הסתכמו בדה-הומניזציה של כולנו מכיוון שזה מעבר למורים, מנהלים או מפקחי בית ספר. מתייחסים אליהם כאל קבוצות הומוגניות עם רעיונות הומוגניים שצריכים להפיק את אותן התוצאות. על כולנו לדעת את אותם הדברים. למרות העובדה שאנחנו המבוגרים לא יודעים את אותם הדברים, למרות העובדה שאנחנו לא עושים את אותם הדברים. בבית הספר כולם צריכים לרצות את אותם הדברים ולעשות את אותם הדברים באותה הרמה. לכן לבתי ספר אין את היכולת להגשים את כל צרכי האינדיבידואל, בגלל שבית הספר מאמן, אלו הם מרכזי אימון, זה מה שהם עושים. זה שלא לומד, נשאר מאחור. זה הכל. זה מעיד על כך שמערכת החינוך היא מערכת הדרה חברתית: היא בוחרת את סוג האנשים שיתקבלו לאוניברסיטה שהם יהפכו להיות חלק מהאליטה ששולטת בחברות ובייצור, בכלכלה, במערכות התקשורת וכו'... ועוד סוג של אנשים שאינם ראויים מספיק עבור בית הספר ושמיועדים לעבודות פחותות מכיוון שאין להם את התארים הדרושים לכך. המערכת, המדינות, לא מודאגות מזה בכלל, בכל הכנות לא אכפת להן מבני אדם כאנשים, כאינדיבידואלים. ותחת התנאים האלו, כל חינוך שמחפש משהו אחר חייב להיות אסור. האמת היא שמהות החינוך הפרוסי מוטמע בתוך מבנה בית הספר שלנו. מבחנים סטנדרטים, חלוקה על פי גיל, שיעורי חובה תכנית לימודים מנותקת מציאות, מערכת הערכה לחץ על המורים והילדים, שיטת המקל והגזר, לוחות זמנים נוקשים, בידוד והפרדה מהחברה, מבנה אנכי. כל אלו עדיין מהווים חלק מבתי הספר של המאה ה-21 בתי הספר נסגרים כלפי העולם החיצון. הסברתי את כותרת הספר שלי "מהמפה הבית ספרית אל השטח החינוכי" בהקשר למשל המסופר על ידי בורגס על יוצר המפות שהתחיל לצייר מפה של שטח מסוים ונעשה נחוש לעשות זאת מושלם בסופו של דבר המפה החליפה את השטח אז היום, בתי ספר סגורים בקופסה, סגורים בתוך מפה. מה הם מלמדים? אמיתות על המפה, לא בשטח. בית ספר הוא לא מילה נרדפת לחינוך. בית ספר יכול להיות מפה ישנה של ידע. אבל חינוך הוא השטח בו הלמידה מתבצעת. מה הופך חינוך לטוב? להוציא את המירב מתלמידים כדי להשיג סטנדרטי איכות? לתת להם כלים ורעיונות שהם לא מעוניינים בהם כדי שהם יוכלו להתגבר על מכשולים ששמו להם אחרים? המטרה של חינוך לא הייתה להשיג רמה טובה של מחייה? לרגע, בואו נשכח כל מה שאנחנו יודעים על חינוך. את הדרך בה אנחנו מבינים חינוך, כל דבר שאמרו לנו שעלינו ללמוד בחיים וללמד את ילדינו. כדי להתחיל לבחון הכל, לבחון זאת כאילו לא ראינו זאת בעבר. במילים אחרות כל פעולה, גישה, הרגל. אם לא היינו עושים הכל כפי שאנו עושים, רק בגלל שכך עשינו תמיד איך נוכל לעשות אותם היום? נכון? זה כמו לנער את הראש ולומר: טוב, בואו נתחיל מחדש. בואו נתחיל מחדש. תראו, ילדים, אתם חייבים להבין שהנאום שכתבתם עלול להפריע להרבה אנשים. בסדר, אבל מה אם ככה אנחנו מרגישים וכך כתבנו את זה, למה לא נוכל לקרוא את זה? אלו המילים שלנו, מה שאנו חושבים, מה הבעיה? - קחו אחריות עבור מה שכתבנו! לא, לא, לא רגע, רגע רגע. חכה רגע מרטין, כי אני מכיר אותך. כל דבר מעצבן אותך בבית הספר, אני מעצבן אותך, המורים מעצבים אותך. אני מכיר אותך היטב. לא, אתה לא מכיר אותי. אני כן מכיר אותך. - לא אתה לא. "אל תלכו בעקבותיי, לכו בעקבות הילד" אנחנו לא רוצים "מלמדים", אנחנו רוצים מחנכים. זה קל. מה שקשה זה לעזור בהתפתחות הנורמלית של בן אדם. אם ברצוני להשיג זאת, עלי להבין את מהות האדם. איזה פוטנציאל טמון בו? באיזה גיל הוא מפיק איזה פוטנציאל? איך לומדים ילדים? אבל, אבל, הוא לא ממשיך עם הילד, לא מתבונן בו. הוא לא באמת מכיר את הילד, לא כל אחד ואחד, במקום זה, הוא יודע הרבה תאוריה. אם כך, זה כמו מבוגר שיודע מה על הילד לעשות אבל הוא מעט עיוור - כך היא המציאות. במילים אחרות, ליבת החינוך היא הילד. לכן, אם חינוך מועבר בצורה של דרישות הילד ולא מדרישתנו כמבוגרים. ילדים נולדים עם היכולת ליצור, הם יצירתיים, מתבוננים וסקרנים. ובבית הספר שני דברים עשויים לקרות: או שמלווים את התהליך ויוצרים פעילויות מגרות שיפתחו את היכולת הזו, או שמכשילים את זה. למעשה, אנחנו יכולים לומר שלאנושות יש נטייה כלפי למידה. אנחנו אפילו יכולים לומר יותר מכך, שהלמידה היא לא מעלה אנושית. יותר מכך, הבן אדם לא מסוגל לא ללמוד. תראה בעצמך. הוא כל הזמן שואל "למה זה ככה? למה זה?" זה לא שאתה מכריח אותו לשאול שאלות, הן במהות שלו. זה מספיק שיש לו איברים חושיים והוא יכול להבחין בדברים, נכון? שיש לו מוח שיכול לחשוב, לחשוב בהיגיון, לדמיין, ליצור, לפנטז. אבל בית הספר עושה בדיוק את ההפך, הוא משתיק אותו. לכן, אם תשים לב, ילדים, ככל שהם גדלים, הם מתחילים לאבד את הסקרנות שלהם ואת התשוקה שלהם ללמוד. ילד בגיל 12 נדיר שיקרא ספר אחרי השיעור, רק מיעוט עושה כך. למה? בגלל שהוא כה שבע ומאס במה הוא אמור לעשות ומה הוא לא אמור לעשות, ובגלל שהוא איבד כל עניין בלמידה. למוחו של ילד יש יכולות למידה טובות יותר מאשר אלו אשר אצל מבוגר. כי באופן טבעי הוא נוצר לחוש כל דבר שנקרה בדרכו וכך המוח יוצר ובונה את עצמו. בתוך שנים מעטות הוא לומד לשלוט על הגוף, הוא מסוגל לתקשר במספר שפות, להבין את החוקים של הטבע ואת המאפיינים של התרבות שלו. כל התהליך המורכב והנפלא הזה קורה בצורה לא מודעת. הוא לומד את כל זה לבד במאמץ מינימלי. מכל הדברים שאנו לומדים בבית הספר, אפילו שלמדנו הרבה בבית הספר, מעט מאד מהם חיוניים עבורנו בחיי היום-יום. יתכן שבית ספר זה נוח, אבל אני לא חושב שהוא הכרחי. אני מאמין שזה יכול להיות נוח, אולי יותר מידי נוח לחברה, אבל אנחנו יכולים לחיות בלי זה. כי אנחנו יכולים לחיות בלי לדעת על לוגריתמים, אבל אנחנו לא יכולים לחיות בלי לדעת איך להתחבר לאנשים אחרים. או בלי לדעת איך ללכת או להשתמש בכלי. ילדים לומדים את כל זה דרך משחק. מלידה יש לילדים את היכולת לבנות ולעצב את עצמם. ללמוד מכל מה שמקיף אותם דרך משחק וחקר העולם. ילדים שואבים תרבות, הם נשענים על התרבות של הוריהם, ניתן לראות זאת באופן חד משמעי בשפה. תרבות של בן אדם מכילה מספרים, אותיות ומילים, לכן הוא לומד אותם. בדיוק כפי שהוא לומד ללכת, כי מבוגרים הולכים. לכן, כאשר בן אדם נולד הביולוגיה שלו לא מכריחה אותו להיות אנושי. הוא חייב להיוולד לסביבה אנושית. כל דבר שמקיף אותנו משחק תפקיד מרכזי בתהליך הלמידה שלנו. רגעים שאנו מבלים ביחד, ההשקפה של המשפחה שלנו. רגשות, העדפות, אמונות. כל דבר הוא חלק מהסביבה שלנו שבה אנו בונים את עצמנו. אם כך השאלה היא כזו איזו מן סביבה אנחנו מציעים לילדנו כדי שיתפתחו כמבוגרים בצורה הזו? מכיוון שילד נכנס לסביבה דוגמטית "שב כאן", "תשב כאן בשורה הזו במשך 6 או 7 שעות". נוראי! אם ניקח משפחה שבה רשת החיבה חלשה באופן קיצוני, ורמת האלימות מאד גבוהה סביר להניח שהילד יהיה ילד מאד אגרסיבי, הוא לא יהיה אלים בוודאות, זה לא מה שאני אומר, אבל אנחנו אומרים שבסביבה אלימה, אלימות יכולה בקלות לייצר את עצמה מחדש. הילד ייתן מה שהוא מקבל. ובגלל זה עלינו להשיג מערכות יחסים הרבה יותר אוהבות וחזקות בתוך הכיתה. מחקרים מראים שבימינו בגיל 5, 98% מהתלמידים נחשבים גאונים. הם סקרנים, יצירתיים והם מסוגלים לחשוב בדרכים שונות על מנת לפתור בעיות, זאת אומרת, יש להם ראש פתוח. הבעיה היא שתוך 15 שנים רק 10% מהילדים הללו שומרים על יכולות אלה. אני מתכוון לכך, שמעבר למחשבה עצמה, מהעולם המודע, כולנו גאונים. ולמעשה, מה שהמורה צריך ללמוד זה שהתלמידים שלו צריכים להיות מסוגלים לפתוח את הראש ולאפשר לכל היצירתיות, ידע ונועם שטמונים בתוכנו לצאת החוצה. אם נסתכל על טובי הגברים והנשים, לכולם היו חלומות גדולים, זאת אומרת, דמיון מאד מפותח. כבני אדם אנחנו התוצאה של מאות שנים של הסתגלות טבעית ואבולוציה. אנו נושאים את כל המאפיינים שמאפשרים לנו לשרוד, לשנות את עצמנו ולגדול. מהתשוקה לאכול כשאנו רעבים עד סקרנותו הפנימית של הילד לחקור את העולם. הפוטנציאל הזה ממתין עבורנו שנאפשר לו לחשוף את עצמו. אנחנו רואים זאת במשחק ספונטני של ילדים, במתבגרים של ימינו, דרך המרדנות שלהם והצורך שלהם לשנות מציאות למה אנחנו מתעקשים להרוג את הספונטניות שלהם ודוחפים בכח את המרדנות שבהם, שאלו הם פשוט מאפיינים שמראים לנו שהם מנסים לפתח את צרכיהם הפנימיים האנושיים והטבעיים? לילד יש מורה פנימי, במיוחד בשלבים המוקדמים, שמניע אותו ללמוד, לגלות, לזוז, שמעודד אותו להשתתף, לעבוד, לחזור אחרי התנהגויות. שמניע אותו להחליט מתי הוא רוצה להפסיק לחזור אחרי מישהו בגלל שהוא מיצה את זה. בהתבוננות על התנהגותו של ילד, גילינו שהם כולם משתמשים באותו המאפיין של חוקר ידוע בדיוק אותם קריטריונים. באופן טבעי, ברמות שונות של מורכבות, נכון? אבל לא קיים ילד שהוא אינו מתבונן שיטתי, אין ילדה מתבוננת אחת קטנה שבסופו של דבר לא חוקרת. מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהם יהיו יותר יצירתיים? הם כבר כאלה! כל מה שעלינו לעשות הוא להציע להם את האפשרות לבטא את היצירתיות שלהם בדרכים שונות. אם הם ימשיכו לעשות את זה, מחר הם יהפכו למדענים, מחר הם יהיו אומנים. תנו להם להיות. מספיק עם זה! בחייך מרטין... לא צריך את זה, מה תרוויח? הם מטילים ספק בשיטת הציונים, לדוגמה. הם אומרים שאכפת לנו רק מהציון הסופי שלהם. שלא אכפת לנו אם הם לומדים או לא, אם הם מבינים או לא. בחייך, מרטין... טוב, אז מה אני מרוויח מזה? זה פשוט מרגיש טוב! - למה אתה כל כך עקשן? ויותר מכך, אנחנו גורמים להם להתחרות אחד בשני, בכל צורה. גם אתה חושב כך? תראי, אני לא חושב שמה שהם אומרים כל כך שגוי או רחוק מהמציאות. ברור שמשהו במבנה של בית הספר פוגע בהם. תראה, חביאר, אני חושב שמה שפוגע בתלמידים היום היא החברה עצמה. ועם החברה של היום, הדבר הכי טוב שיכול לקרות להם הוא לשלוח אותם לבית ספר, אתה לא חושב? בסדר, אבל זה די חזק. - כן אני יודעת אבל... סליחה! - כן. זה כל מה שלמדתי בחמש שנים בבית הספר. אתם יודעים מה הולך לקרות עם כל זה? אני אשכח את כל זה. למעשה, כבר שכחתי. "למידה היא לא פעולה של צריכת רעיונות, אלא יצירתם וחידושם" החינוך הגיע למצב שבו דוחסים עוד מידע כי אנחנו מאמינים שהמידע חיוני. השאלה שאני שואל את עצמי: לדוגמה, כמה אנחנו זוכרים ממה שלימדו אותנו בבית הספר היסודי? כמה אנחנו זוכרים ממה שלימדו אותנו בחטיבת הביניים? אבל דרך זו של הצגת הדברים לא מחדירה מוטיבציה באף אחד. והתלמיד חושב שכל מה שהוא צריך לעשות זה לחזור ולחזור ולחזור... עד שזה יתקע בראש. אז חזרו, בבקשה, "אקטיניום AC 3 ברזל, "אקטיניום AC 3 ברזל" ובכן... שאני חוזר שוב ושוב על משהו שאמרו לי לחזור עליו אני פשוט הופך להיות מישהו שחוזר על דברים. "חומצה דאוקסיריבונוקלאית, חומצה דאוקסיריבונוקלאית, חומצה דאוקסיריבונוקלאית" בין אם אני מבין את זה או לא זה לא משנה, העיקר שאגיד זאת באותה הדרך. חומצה דאוקסיריבונוקלאית חומצה דאוקסיריבונוקלאית אם אני מבקש מילד יותר ממה שהוא מסוגל לתת, אני מתחיל לייצר בו לחץ. חומצה דאוקסיריבונוקלאית, חומצה דאוקסיריבונוקלאית, חומצה דאוקסיריבונוקלאית למידה הופכת לתהליך מייגע, תהליך קשה, ואני מפסיק ללמוד. כל מה שאתה יכול ללמוד בבית הספר מיום ליום נעלם אל תוך הרקע אם זו לא ההחלטה שלך אם זו לא הבחירה שלך. אלו רק עובדות קרות, פשוט מילים שיעלמו עם הזמן. אינפורמציה או ידע יכולים להיות מאוחסנים במוחנו, בספר או במחשב. אבל הבנה היא הכלי שצומח כל הזמן עם מאפיין ייחודי שמשתנה בתלות של האינדיבידואל. היא כוללת יצירה ומימוש של מערכות יחסים בין קריטריונים ובכך לפתור בעיות וליצור ידע חדש ילדים הם לא רובוטים שפשוט מעתיקים או חוזרים על דברים סתם ככה, יש הרבה יותר מודעות בתוכם למה שהם עושים. שהרעיון יגיע אליו, הוא יספוג זאת איכשהו דרך החוויה שלו. אם תהליך הלמידה אינו מהנה, אין תהליך למידה אותנטי. ומעל הכל, הגאונות שטמונה בכל ילד לא יכולה להיחשף, ולא יכולה להעשיר את שאר הכיתה וגם לא את המורה עצמו. למידה אמיתית יכולה לנבוע רק מעניין, רצון, סקרנות והיא שוכנת הרבה מעבר לגבולות ההיגיון היא הרבה יותר מפענוח או קישור רעיונות למידה מעידה על תהליך עמוק שבו מערכות יחסים בין אנשים והסביבה נוצרות. יש עיקרון במדעי המוח שאומר: "מה שהבן אדם הכי אוהב זה לדעת, אבל לדעת עם הנאה ותענוג, שזה למעשה המראה של משחק." אנחנו מתחילים במוח הרגשי, על מנת להגיע אל המוח הלוגי וההיגיון הזה תקף, טוב והוא הרבה יותר שלם. יש משהו נפלא בלראות את רגע הגילוי, שהוא בדיוק הרגע של הלמידה. זהו הרגע שילד לא ישכח לעולם. את הרגע שבו הגיע להבנה: למה. בעבר, ידע היה יכול להימצא רק בספריות או באוניברסיטאות, הגישה אליהם הייתה חיונית ללמידה. היום, ישנה גישה חופשית למידע, ספריות וירטואליות, מבנה קולקטיבי של ידע לא רק שזה מאפשר לכולם לצרוך את הידע בצורה חופשית ומגוונת, אלא גם שהידע מתעדכן באופן תדיר. מה שאנחנו יכולים ללמוד מבית הספר כיום זה שאולי בעוד 4 שנים שהילד יעזוב את בית הספר הוא יהיה לחלוטין לא מעודכן. חינוך, דרך לימוד נופל בין כותלי בית הספר ואיבדנו קשר עם הטבע. היום, אנחנו קוראים את מה שמפורסם בספרים, והבעיה שהיא שמכיוון שהרבה מהם נכונים, למה שנתווכח איתם? אבל בכך שאנו עושים זאת, עיוותנו את תהליך החינוך, שהוא למעשה גילוי, ולא בפשטות למידה של אמיתות. דברים לא הולכים להיות מוצגים כאמיתות, הם יוצגו, ובאותו הזמן הם יהיו ניתנים לתשאול ולדיון ביחד, נכון? כדור תוצרת בית ביתו של השכן כדור קנוי כדור אבוד מה שעלינו ללמוד, אנו לומדים על ידי עשיה בכל השלבים, בני אדם תמיד למדו מה הם עושים. הם צריכים לעשות מאמץ כדי ללמוד מה לא לעשות. בהתחלה מגיעה הפעולה ואז ההכרה ועדין לפעמים אנחנו מחשיבים תנועה כמשהו שלילי, בזמן שמסתבר שהתנועה קשורה מאד להכרה. משחק הוא אתגר אל תוך הלא ידוע אתגר למה שעשוי לקרות, מכיוון שכאשר ילד משחק, או מתעמת הוא מיישם את העיקרון שהוא מניע משהו, בחינוך אנחנו תמיד מניעים משהו. אני מתכוון, אנחנו הולכים לבית הספר כדי ללמוד, מן הסתם אנחנו לא הולכים רק כדי לשחק, אבל במשחק... במשחק אתה לומד המון. אנחנו לומדים בכך שאנו מעיזים לצאת אל הטבע, מחפשים, חוקרים, מוצאים, מנסים. שעובדים בקשר עם הטבע, ילד יכול לעשות הכל. ללכת לבית הספר הזה זה תענוג, מכיוון שבכל יום יש לנו כל כך הרבה דברים לנסות, לחקור ולהודות על כך שאנחנו חיים. עבודתו של המחנך תהיה מאותו רגע, הצגה מתמדת של מסתורין, הצגת סיטואציות בצורה כזו שלמרות שהמדע תיאר אותן, הן עדיין לא נחשפו עבור התלמיד. בדרך כזו, התלמיד יהיה מודהם וינסה לחפש הסברים עבור סיטואציות אלו. במשך עשורים קיימת תנועה שנקראת "בית ספר אקטיבי" שבה הילד עושה ומייצר, הרחק משולחן הכתיבה. אבל זה לא משהו חדש,זה נכתב על ידי פיאז'ה כבר בשנות החמישים, זה פשוט לא קורה בפועל בגלל עצלנות טהורה. בתחילת המאה ה-20, שיטות פדגוגיות שונות החלו לצוץ, נוצרו מאזורים שונים של העולם המפותח שיצרו חוויות שמתרכזות בעשיה, חופש הילד, ובניה עצמאית של תהליך הלמידה, חשיבה מחדש של כל המבנה של בית ספר מסורתי. אך באמצע המאה, כל הרעיונות המהפכניים הללו החלו ליפול אל האבדון בגלל הפחד ממדינות טוטליטריות. ובכן, השיטה מתרכזת בילד הלומד, לחלוטין. באופן טבעי חייבים להיות חפצים פיזיים, עצמים מוחשיים שילד יכול לשנות ולחקור באמצעותם כל דבר בבית הספר היסודי הוא פעיל, הכל, כל דבר הוא חומר מוחשי. וזה ממשיך כך, הילד עצמו מבין אם הוא טעה, בגלל שהחומר עצמו מתקן את עצמו. באופן רגיל המבוגר לא אמור להיות זה שיתקן את הילד. זה הילד עצמו שאמור לתקן את עצמו. כיום אנחנו רואים הרבה מאד תיקונים על ידי הילדים האחרים. אני מאמין שצורת חינוך מנקודת מבט של טעויות ושגיאות מבורכת. למעשה, למדע היו יותר טעויות ושגיאות מאשר תשובות נכונות. זה מתקדם הלאה, אנחנו יודעים שזה מתקדם ברגע שאנחנו פוגשים בהצלחה, אבל אלו הטעויות שמאפשרות למדענים להמשיך קדימה. לראות ילד אומר "זה לא משנה אם אטעה בגלל שכך אני לומד, מכיוון שאף אחד לא חייב להיות המנצח כאן כולנו כאן כדי להשתפר" ממציא הנורה חווה יותר מאלף כישלונות עד שהצליח לגרום לזה לעבוד. שעיתונאי שאל אותו איך זה מרגיש להיכשל אלפי פעמים, הוא אמר: "לא נכשלתי אלפי פעמים, הנורה החשמלית היא המצאה של אלף שלבים" בדיוק כמו בגילויים מדעיים, חינוך לא פורמלי הוא התוצאה של תהליך כאוטי מיסודו, שבו האדם מחפש היגיון וסדר מתמרן בין סדר ותוהו ובוהו. אבל שיטת למידה זו נולדה משאלה בתוך הכאוס, לא מתוך תשובה בסדר כלשהו. שאנחנו נולדים, החברה הופכת אותנו לבורים מכיוון שהיא מספקת לנו את כל התשובות. היא נותנת לנו תשובות מוכנות מראש, מוכנות מראש בפילוסופיה, בפוליטיקה ואפילו בדת. לכן היא הורסת לנו את היכולת לשאול שאלות ואת היכולת ללמוד. אני מאמין שאני יכול לומר בקצרה שבתי ספר הם מונחי-תשובות במקום תהליך חינוכי שמתקיים מחוץ לסביבת בית הספר ונדמה לי שגם בתוכו, שמונחה עבור שאילת שאלות, חקר במקום בו התשובות צצות, אבל הן לא תמצית התהליך. מה על המחנך לעשות אם כך? עליו לעזור לחשוף, לא לכפות תשובה. חשיבותה של שאלת שאלות קיימת מאז לידת הפילוסופיה ביוון העתיקה, במקום בו הלמידה נוצרה מתוך חשיבה מחדש וחקירה נגדית. אבל אם זה הוא הטבע של למידה, למה אנחנו מתעקשים על יצירת מבנה, הגבלתו,התניתו, קטלוגו? תכנון תוכנית לימודים כך כל היצורים החיים לומדים, דרך אינטראקציה עם אחרים ועם הסביבה, לא דרך תוכנית לימודים קודמת שנכתבה על ידי מישהו. זמן בית ספר, ובכן, זה הוא זמן מוטעה, בכך שהוא מחייב אותנו להאמין שיש תוכנית מסודרת, הרעיון שהתלמיד יתקדם לפי הדרך שהתוכנית תוכננה מראש. על פי זה, לימוד הוא לינארי שלב ראשון, שלב שני, שלב שלישי והשלב העשירי עומד לבוא אחרי התשיעי. אבל תהליך הלמידה הוא שונה, בן אדם עשוי להתקדם בצורה לינארית, אחת, שתיים, שלוש ואז לקפוץ אל הצעד העשירי. תוכנית הלימודים היא מדריך מסודר בשביל ליצור ידע מבוסס על חוויות קודמות. אבל אם למידה מאופיינת על ידי תהליכים מגוונים ואינדיבידואלים, למה להכריח אותה להגיע למטרות? בדרך כלל מטרות חינוכיות בעולמנו כיום מוגדרות מעבר לתלמיד, הילד: "הוא\היא צפויים להיות אזרחים טובים" "הוא\היא אמורים להיות מסוגלים להשתתף בחברה תחרותית" וכו'... לכן, הילד מתחיל להבין שפעולות של האנושות לא מגיעות מכח פנימי, או מקשר עם הטבע, מתפישה, מהרגישות לחיים אלא הן מונעות על ידי משהו מבחוץ אני לומד כדי לעבור מבחן, אני לא קורא כדי ללמוד, לא אכפת לי מחיות כי אני אוהב אותם, לא, לא, זה פשוט שכרגע חיות הן לא הנושא הן משהו אחר. אם אני לא מנתב את העניין שלהם, אם אני לא מפתח אזורים יצירתיים, אני מייצר רובוטים עם מטרות. ולכן כ60 או 70 אחוזים מהתלמידים עם פוטנציאל מדהים יישארו מאחור. חזרו שוב: "אקטיניום AC 3 ברזל" שוב אקטיניום AC 3 ברזל אקטיניום AC 3 ברזל אקטיניום AC 3 ברזל אקטיניום AC 3 ברזל אני עושה זאת משום שכך אקבל פרס, תהיה לי מכונית כזו וכזו. ואם זה אומר שאני צריך לנחש או לדרוך על מישהו, שעלי לשקר ולדלג מעל זה שלידי, לא אכפת לי. לאיזו מן מערכת יחסים חינוכית זה מוביל? כזו ששמה דגש על השגת תוצאות. שאנחנו גדלים, בית הספר והחברה מניעים אותנו על ידי מניעים חיצוניים כדי להשיג מטרות ואנו בקושי מסוגלים לקבל מצב בו מישהו יעשה משהו ללא תמורה, אלא בשביל ההנאה שלו. אבל ילד קטן לא מכוון לשום דבר, הוא פשוט נהנה לגדול, הוא פשוט הולך בשביל ההנאה שבהליכה וחקירה, וזה מוביל להתפתחות שלו, המוטיבציה שלו היא לא המטרה הסופית ולא התוצאה, אלא התהליך עצמו. הכוונה היא שאין לנו מטרה מסוימת בנוגע לחיים של ילדנו, שעליהם ללמוד משהו ספציפי, שהם צריכים להתנהג בצורה מסוימת, אלו לא המטרות שלנו. תוכנית הלימודים שאנחנו מיישמים כאן זו תוכנית שמתמקדת בתהליך עצמו, וזה הוא הילד שמניע את התהליך, זה התהליך שלו, הוא יודע זאת. לכן אם המורה הוא לא כוכב התוכנית, והתוכן הוא לא הדמות הראשית, הדמות הראשית היא הילד, שמלווה על ידי מבוגר שמשחק מתווך, בא במגע עם הידע, והידע עצמו מעורר ופועל בכוחות עצמו. ובכך, כפי שאמרתי, כך התזמון של הילד עצמו מקבל מקום זאת אומרת, אין לחץ בסיסי שמחייב את הילד להגיע למטרה מסוימת בתקופת זמן קצובה אם אחת המטרות שלי היא שהם ילמדו לכתוב את שמם בתקופה זו אהיה מודאג, ובמקום לראות את הילד, אראה רק את המטרה, ואנסה לכוון את הילד אל המטרה. ואם מה שאני רוצה זה הילד ילמד ויחיה, בוא נגיד, באופן ספונטני, הוא יבין זאת בכל מקרה ואני לא אהיה מודאג מכך, ונוכל לזרום ולהנות מהתהליך. בסופו של דבר, לא רק שהילד נהנה מכך - זאת אומרת, בעוד 20 שנה יהיו לו זיכרונות טובים יותר מימי בית הספר - שלעצמו זה כבר המון אבל הוא גם יצליח יותר, ועם תוצאות טובות יותר בטווח הארוך. מיכאלה, תגידי לי, למה את כל כך מתעקשת על הנאום הזה? כי אני רוצה לבטא את עצמי, לכתוב על מה שאני מרגישה וחושבת. יקירתי, כולם אוהבים לעשות מה שהם רוצים, ולפעמים אנחנו צריכים לעשות דברים שאנחנו לא רוצים לא, אני מצטערת, אבל אני לא מסכימה איתך. טוב, אני מבינה אותך... - תקשיבי מיכאלה, את לא רוצה לסיים את בית הספר, להשיג תואר, מקצוע, להיות מישהו? אבל... אני כבר מישהו. "למעשה, קיימת רק פעולת האהבה (...) הכוונה היא לתת לחיים, על מנת להגדיל את חיוניותם זהו תהליך שמפתח ומעצים את עצמו בו זמנית" אם כך יש שני נתיבים פדגוגיים. אחד הוא "אני צריך להתאים את הילד לתרבות" והשני אומר "אני צריך להתאים את התרבות אל הילד" ימין ושמאל של הפדגוגיה, זה כל כך פשוט. איפשהו באמצע שוכנת האמת. יסודות בתי הספר בנויים על רעיון עקרוני אחד שמושתת בכל המערכת: ההנחה שילדים הם ריקים, ובכל עת, האינדיבידואליות שלהם יכולה להישבר ולהבנות מחדש, בהתאם לצרכים חיצוניים. התייחסו לילד בתור אובייקט מחקר, עכברוש, במעבדה החברתית הגדולה ביותר בהיסטוריה, שמטרתה הראשית הייתה עיצוב האנושות. זה מאד אנושי לא? להאמין שהיער יפגע אם לא נמשיך לדאוג לא? תעזוב את היער בשקט זה מספיק, תמיד. כל היערות שעדיין נשארו לנו זה בגלל שהאנושות לא התערבה בהם. אבל האנושות חושבת שעל ידי התערבות, היא תעשה יותר, תהיה טובה יותר. זרע טומן בו את כל המידע שהוא זקוק לו על מנת להתפתח. הסביבה שמקיפה אותו מכילה את כל מה שהוא צריך כדי לגדול, אבל התפתחות זו תלויה במבנה הפנימי של הזרע. כל תגובה לתנאי חיצוני מתוכננת בתוך כל יצור חי, בין אם זה עץ או בן אדם. ייצור של איברים חיוניים, מבנה עצמות, רקמות, מאפיינינו הבסיסיים כל אלה תוצאה של תהליך פנימי בלתי תלוי שלא דורש התערבות אנושית, בכך שהאמא בסך הכל מספקת את המשאבים הבסיסיים אך לא מנהלת את זה. לכל תא יש מבנה פנימי שמאפשר לו לדעת, באופן בלתי מודע, מה הוא צריך בכל רגע נתון, איך הסביבה שמקיפה אותו צריכה להיות כדי לספק את צרכיו הפנימיים, שנקבעו כך בצורה גנטית, כדי שהתא יוכל להפוך להיות מה שהוא נועד להיות. במילים אחרות, המטרה בחיים היא לחיות ושכל אחד יגשים את עצמו, ובכדי שזה יקרה, על האורגניזם להיות בסביבה שמכבדת ומספקת את צרכיו הפנימיים. היה גנן שאהב את צמחיו כל כך, ודאג להם בקפידה, בכך שברגע שהחלו לליאת החוצה, הוא החל למתוח אותם ובכן מה קרה? כולם או עוותו או מתו. במילים אחרות, גדילה היא מוטבעת מלידה, שום דבר לא צריך מתיחה. אתה לא צריך לעשות דבר, אתה פשוט צריך לדאוג שהוא מקבל את כל הצרכים. על מנות לשרוד לתא זה יש מספר צרכים בסיסיים: מזון, ביטחון ואולי האלמנט החשוב מכל ומה שגורם לכל התהליך ביולוגי להתרחש, האהבה. ברגע שהתא שאב את כל המשאבים הוא מתחיל בהתפתחות ולהגשים את עצמו. אהבה נחוצה בכל שלבי ההתפחות של החיים. במהלך ההיריון היא מעניקה חברה והגנה ברחם ואז מגיע הקשר הפיזי, התמיכה הרגשית, התבטאויות, מחוות, צלילים, אפילו הבנה, קבלה וכיבוד אחד את השני. אם אהבה חיונית להתפתחות ולמידה, למה אנחנו בדרך כלל מנסים לחנך באיומים, בענישה, מתח, שוכחים בכלל מאהבה? ומה אנחנו עושים כמבוגרים? עלינו לגרום להם לעשות מה שאנחנו רוצים, וכאן שיטת המקל והגזר מתחילה: "לא. אני אעריך אותך ואבחן אותך, ויהיה עליך לעבור את המבחן, כי אם לא התוצאות הרעות האלה ישלחו הביתה, וההורים שלך ינזפו בך ו... בלה, בלה, בלה, יהיו לכך השלכות." חסרה לנו היכולת לאהוב, לכן האהבה שלנו בדרך כלל קטנה, "אני אוהב אותך אם אתה מסכים איתי, אם לא אני לא אוהב אותך" כך בדרך כלל אנחנו אוהבים. שבן אדם לא מרגיש נאהב, הוא ממציא את עצמו מחדשה. מדבר על עצמו בצורה לא ראלית. ככל שהכאב חזק יותר, כך רחוק יותר מהמציאות הוא נעשה. אם מכריחים אותי לעשות סדרה של דברים שאני לא מעוניין בהם בכלל אפילו אם אני מונע, באופן קיצוני, על ידי פרסים, ענישה, ציונים או ממתקים, צרכיי עשויים להיות אחרים. אבל אני לא יכול להתייחס לצרכים שלי, כי אני מחויב לעשות משהו אחר, ובכך אני כל הזמן מאבד יותר ויותר קשר עם המשאבים שלי, עם הכח החיוני שלי. צרכים בסיסיים עוברים מניפולציה על ידי פרסים וענישה. כאשר חסר לנו אהבה או הגנה אנו עושים כמיטב יכולתנו לשמרם יוצרים התנהגויות שמאפשרות לנו לשרוד אנו מתנים את עצמנו. הילד הזה לא לומד בשביל להבין, גם לא בשביל הנאה וסיפוק, הוא עושה זאת בגלל שאחרת הוא יאבד ביטחון ואהבה, הוא ירגיש גוסס. כל ההתנהגות שלו הופכת להיות מותנת על יד פחד. מה שקורה בימינו בבתי הספר, אם נדבר בהכללה, זו הפצה של פחד. האדם הוא מוגבל, במקום שיקרה ההפך, והמגבלות האלו הן הפחד עצמו. במוחנו המבני, שאנחנו יוצרים בתוך אמונה, מוחנו מונע מאיתנו לנטוש את האמונה הזו דרך פחד. שאנחנו ניגשים אל הקצה הרחוק של האמונה, אנחנו מרגישים מפוחדים. זה הוא מנגנון שליטה, מנגנון של מניפולציה מוסרית. אם תתנהג היטב, אדרג אותך טוב. זו תבנית התנהגותית, מודל ההתנהגות הגדול שפוגע בחברה שלנו כל כך. מוטיבציה ותגמול בלמידה מניפסט ההתנהגות של שנת 1913 קידם את הרעיון של צפי התנהגות ויישום שליטה. דרך ניסויים אלה עם עכברושים, חיות אחרות והתניה שלהם. מדע של שליטה חברתית פותח, שנועד לתכנון הבסיס של בתי הספר המודרניים, פרסום, פרופגנדה פוליטית, אימון צבאי ותרגולי עינוי. מניפולציית המונים באמצעות פחד. הכל, לחלוטין הכל בעולמנו, מבוסס על פחד. פחד משינוי, פחד מקידמה, פחד מלהיות עצמך, פחד לאהוב, פחד לגלות את האמת שלנו לעולם. אני בינוני לכן יצרנו חברה שבה אנשים עובדים בעבודות שהם לא אוהבים כדי בסך הכל להשיג כסף, להשיג מעמד. במילים אחרות, חברה של הונאה-עצמית. "יש לי דיפלומה כזו, יש לי תואר כזו, יש לי..." וזה למעשה מה שמנתק אותנו מהזהות האמיתית שלנו, זה מה שמחזיר אותנו חזרה אל הפחד. "אני צריך להעמיד פנים מי אני" אני מצויין ילדים שיצאו וחזרו מבתי ספר כאלה, סיפרו לנו בשמחה שהם לא מרגישים את הלחץ הזה, בגלל שבמשך ילדותם והתבגרותם הם גילו שהם מסוגלים לעשות דברים מתוך הנאה אישית כפינוק אישית בשביל מטרה אישית. מה שחשוב הוא הרצון לחיות. בלי הרצון לחיות החיים פשוט לא שווים את זה, נכון? והילדים מראים לנו את הרצון הזה לחיות, שאנחנו כמבוגרים איבדנו. לכן, השאלה הראשונה שחייבת להישאל האם אני דואג שהילד הזה ימשיך לרצות לחיות או לא? כוונתי, שכשהילד מטופל היטב, וזה אומר שמכבדים את תהליך החיים שלו המלווה על ידי מבוגרים, עם סדרה של גבולות שיעזרו לו לגדול להיות חזק, כאשר הילד מטופל היטב, הילד רוצה לבנות דברים עם אחרים, דרך אהבה. אם הילד כל הזמן עושה מה שהמבוגר אומר לו, יגיע הרגע בו הוא יהיה מנותק. לעומת זאת, אם הם רגילים ללכת אחרי הדחפים שלהם, הם יישארו מחוברים לעצמם, הם יודעים מה רוצים, הם יודעים מי הם. ילדים מעבר לכך תופסים אותך ביד ומראים לך מה הם צריכים, זה הכל עניין של להקשיב להם ולשתף איתם פעולה בחיפוש אחד התיאורים של אורגניזמים חיים הוא העובדה שהם מייצרים את עצמם אורגניזמים עם היכולת ליצור עצמם מחדש כל העת, ומערכת היחסים הפנימית שלהם אף פעם לא הרסנית אלא מתמודדת עם החיים, פריסה וקידמה. כלומר, הטבע לא מקבל פקודות חיצוניות אלא באופן מתמיד מחובר ומודע למערכות שמפתחות עצמן בצורה אוטונומית במה שנראה כמו כאוס. במילים אחרות, גירוי הוא לא הכרחי, אנחנו לא צריכים להניע את הילדים בכלל. אם הם רוצים לעשות משהו הם יעשו זאת, ואם לא, טוב, אז הם לא אבל לא צריך להחדיר בהם מוטיבציה כדי לעשות משהו בצורה טובה, מכיוון שהם כבר יודעים אם הם יעשו את זה בצורה טובה או לא. העובדה שהם יכולים לבחור ולמקם עצמם בצורה אינסטינקטיבית במה שהם באמת מתעניינים ומגרה אותם. שיגלו באופן אמיתי את הכישרון שיש לכל אחד מהם זו הופכת להיות האחריות שלך מאשר האחריות של איזו "מערכת". כוונתי, מי שאני רוצה להיות זו אחריותי. והילד נעשה מודע לזה בשלב מאד מוקדם בילדות. לתא יש ממברנה שמפרידה אותו מהעולם החיצון. הממברנה היא חדירה למחצה, מה שאומר שהיא מאפשרת לקבל מהחוץ מה שהתא צריך כשהוא צריך. התנאי היחיד הוא שמשאבים אלו יהיו זמינים בחוץ, אבל מבלי להכריח אותם לחדור ולהפר את הביטחון והרווחה של התא. בצורה כזו האורגניזם מסוגל ליצור את עצמו כדי להגשים את עצמו. כך אנו לומדים מהתרבות. לויכוח על מה טבוע מלידה ומה נרכש עדיין אין תשובה סופית, מכיוון ששניהם מנוהלים באינטראקציה מורכבת שדורשת אהבה וכבוד. לפיכך היצירתיות היא הדרך בה האורגניזם מבטא את עצמו, הוא מבטא משהו שהוא בנה בזמן כיבוד הצרכים שלו. עם הבנה בסיסית, הוא מנסה להבחין באיזה רגע הוא נמצא, מה הוא צריך, מה הוא רוצה, ומה יפיק את המירב. מכיוון שבסופו של דבר, זהו הילד שיעשה את הצעדים האלו, אף אחד לא לומד בכח. למידה לא מתבצעת באמצעות כח. הילדות היא כל כך יפה, הנאה טהורה. לכן אני מאמין... שכל צורת חינוך היא טובה אם היא מזינה את ההנאה הזו ואת הרצון של הילד להמשיך לחיות טוב ילדים, הבחינות הסופיות שבוע הבא. קראתם את הספר? הוא היה קצר, הוא היה קצר. אני לא קראתי, המורה, השנה כמעט נגמרה. נמאס לי. למה אני צריכה את זה? אני רוצה להיות בלרינה. שום דבר מזה לא שימושי בשבילי. - לא ברור שלא, בלרינות לא לומדת. בשבילי זה כן יהיה שימושי, אני לומד שיווק אז זה יעזור לי. אין לזה שום שימוש גם בשבילי, המורה. למה אנחנו צריכים לבזבז כל כך הרבה שנים על דברים שהם לא שימושיים לאף אחד? - בטח, אין לכך שימוש בכלל. - כמו המכתב שכתבתי. עוד פעם המכתב הזה! די עם זה! - אותי מעניין המכתב. רגע... היי היי היי... רגע. מרטין, אתה ואת, היי ילדה, אני מדבר אליך! שניכם כפויי טובה. המורים שלכם נאבקים כדי לעזור לכם להשאיר משהו, אבל לכם לא אכפת. עכשיו, מספיק! מריאלה מספיק, תקשיבו אלי. בוא נראה, שקט! קדימה, מרטין, תסביר לי בבקשה על המכתב. גם את מיכאלה. הם דיברו בשם החברים שלהם לכיתה, כמה נוראי זה. אני מסכים גם, המורה, אבל אמרת... מה אתה רוצה חואן? אני יכול לצאת לשניה, בבקשה? - לא. נשארו רק עוד 10 דקות, בוא נמשיך. בבקשה. רואה איך כולנו שונים? לא אכפת לו, הוא אמבה. "הרגש את הנפש, הקשב לליבך" למה זה הכרחי לחלק ילדים על פי גיל? יש טענה מאחורי זה שטוענת שילדים באותו הגיל יש להם את אותו העניין, אותן היכולות, יש להם... הם כולם אותו הדבר. כמובן, אם תשים ילד קטן בסביבה שגורמת לו להרגיש שהוא כמו כל השאר, וכל התקדמות קדימה תגרום לו להרגיש זאת, הילד ירגיש אותו הדבר וכנראה יתנהג אותו הדבר, הוא יהיה הומוגני. "הילד הזה מדבר יותר מידי, עליו להיות בשקט; הילד הזה מדבר מעט מידי, הוא צריך לדבר יותר; הילד הזה משחק מעט מיד, הוא צריך לשחק יותר; הילד הזה אקטיבי מידי, הוא צריך להיות רגוע יותר." כל דבר שהוא עושה נראה כמשהו שגוי, עושה רושם שעליו לסיים בתור ילד סטנדרטי שעושה את הכל בדיוק באמצע. כולנו אותו הדבר, כאינדיבידואלים, בגלל שביולוגית אנחנו זן בטבע, אבל חברתית ותרבותית אנחנו שונים, ואת זה בית הספר אינו השכיל להבין הם לומדים במהירויות שונות, יש להם מגוון של תחומי עניין ותמריצים הם מתקשרים אחד עם השני בצורות שונות. לפני כמה שנים גרנדר קבע שלאדם אין רק אינטליגנציה לשונית ורבלית או מתמטית-לוגית, אלא יש לו מגוון רחב של אינטליגנציות שכוללות בתוכן כל מה שקשור לרגשות. שונות, בצורה מסוימת, היא אינדיקציה עבורנו שכולנו ייחודים. אנו ייחודים כאינדיבידואלים ואנחנו ייחודים כתרבות וחברה. עלינו להעריך את עובדה זו, ולעזור לילדים להבין ששוני בין אנשים זה בדיוק מה שהופך את החיים למעניינים. איך אנחנו מסוגלים להעריך את השונות, אם אנו כמבוגרים אפילו לא מבינים זאת? ששיווין זכויות לא בהכרח מעיד על שעל כולנו לעשות את אותו הדבר? בימינו ילדים רבים עם תחומי עניין והתנהגויות שונות מהמצופה מאובחנים כלוקים במצב פסיכיאטרי איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו לא מבלבלים בין שונות ילדים למחלה? זו מגיפה אותנטית, אופנה חולפת, באזורים מסוימים כ10% מילדי בית הספר נוטלים תרופות פסיכיאטריות עבור הכביכול היפראקטיביות שלהם. היפראקטיביות מעולם לא הוכחה בצורה נוירולגית, לא אובחנה כמחלה. בגלל שאתה תואם לאיזה קריטריון דיאגנוסטי, מישהו אחר מחליט שאתה היפראקטיבי, שאתה מיוחד, או שאתה בתוך הגבולות המקובלים של נורמליות כדי להיחשב אינטליגנטי. או שילדים היום הרבה יותר היפראקטיביים מאשר בעבר, דבר שאני מטיל בו ספק, מכיוון שאם זה נכון, עלינו לשאול את עצמנו על מקור הבעיה ומה עשינו לילדים כדי שיהיו כאלה. או שמצד שני, הם בדיוק אותו הדבר כבעבר. ואם זה המצב... מה עשינו שאנחנו לא מסוגלים לסבול אותם יותר? המורה, אני יכול ללכת לקחת גיר? אמרתי לך שלא. המורה, אפשר ללכת לשירותים? חכה להפסקה. לא. שילד מתויג כהיפראקטיבי, כל הסביבה שלו מעורבת בעניין, מנסים להאט אותו, להשקיט אותו מנסים להרגיע אותו, אבל כל זה פשוט יגרום לילד מתח נוסף. לכן, עליך להבין שכאשר אנחנו מתויגים, למעשה העובדה היא שאנחנו מקבלים ליהוק, וכנפינו נגזרות, כך שאנחנו לא מסוגלים להגיע לפוטנציאל המרבי שלנו. נועדו IQ באופן מסורתי מבחני לבחון אינטליגנציה בצורה לינארית. בדומה לכך, בחינות בוחנות יכולות תחת תנאים מסוימים. אבל שיטות הערכה אלה לא לוקחות בחשבון עשרות משתנים שמשפיעים על פיתוח ברמה גבוהה או נמוכה יותר ושחיוניים לחינוך. הבן אדם הוא שלם, ודורש ראיה גלובלית, מקיפה, חינוך הוליסטי. התפישה ההוליסטית טוענת שזה אפשרי לפתח סוג של אינטליגנציה אחידה, מכיוון שההוליזם הוא בפשוטו הסתכלות על השלם. עבורנו, לשמור על האיזון בין מה שאנחנו מכנים הראש, הלב והידיים משמעו להיות מסוגלים לפתח בן אדם מאוזן, אם אפשר לומר. בסופו של דבר אנחנו חוזרים על אותו הדבר בחינוך, פיצול של מרחבים. כאן אנו מלמדים מדעים, כאן אנו מלמדים יכולות חברתיות, ולכן זהו לא חינוך מקיף. בואו נדמיין שההורים של מריה רוצים שהיא תקבל חינוך מקיף, אז הם שולחים אותה לביה"ס תלת לשוני מקיף שבו יש לה כל מיני סוגי ספורט, מעל עשרה נושאים אקדמאים, חדר מחשבים, מעבדה. הם יוצאים לטיולים אקדמאים חודשיים סדנאות שח-מט, דרמה, אומנות, מוזיקה, ריקוד, גלישה, חווה, קרטה, יוגה ומדיטציה. בתוך בדיוק כמו מחוץ לבית הספר, חינוך מקיף לא קשור לכמות המשאבים או הנושאים, אלא לגישה גלובלית. מכיוון שהוא פועל באזור משולבים, לא מופרדים כמו בחינוך מסורתי בו חושבים רק בספרדית או בשפה מתמטית. אלא... המתמטיקה היא היסטוריה והן שפות וגאוגרפיה באותו הזמן. זהו חינוך קוסמי, כפי שמסביר מונטסורי, שבו כל דבר קשור לכל דבר. אם כך, אם הכל קשור, אני יכול לעשות משהו וללמוד מזה, וללמוד מזה ובכך אני לומד כל הזמן. לכן מה שעלינו לעשות, הוא לאפשר לילדים להיות מעורבים בכל מיני חוויות בית הספר צריך להיות ספסל של ניסויים, ספסל פתוח לאירוח של אפשרויות, מדעיות, אמנותיות, הומניות, כל מיני חוויות, ולראות אם זה מעורר בהם משהו. בכך אין דרך מיוחדת, אין שביל אחד ללכת בו, בדיוק כמו שאין שני ילדים זהים לחלוטין. אם אנחנו רוצים שהילדים יהיו יצירתיים, עלינו לאפשר להם ליצור ולאפשר להם לבצע פעילויות שבהם הם יכולים לנהוג באופן ספונטני. אומנות משחקת תפקיד מרכזי בחיפוש אחר יצירתיות והבעה עצמית, מכיוון שזו הצורה בה אנחנו מפגינים את היצירתיות שלנו ואת האישיות. חיוני שהתפישה של אומנות תהיה פתוחה ולא מבנית כמה שניתן. לכן האומנות שוכנת באבני היסוד של משמעות הקהילות, לא במובנים של מה שאנחנו מכנים כעת תעשיות תרבות שנובעות מאומנות והנה אנחנו, באמצע של תרבות פופולרית. אנחנו יוצרים ציורים ומוזיקה, אבל גם ריקוד, תאטרון, עיצוב, בנייה, סיפור סיפורים, גילוף, ספרות, הומור, משחק, כל דבר שפורץ באופן ספונטני מילד הוא יצירה. כל אחד מפגין את האני הפנימי שלו דרך אומנות אין צורך להשתמש באומנות ככלי או כאמצעי למידה האומנות עצמה מספיקה כדי להוות כלי למידה. בצורה הזו, אומנות היא זכות. אם אין לך גישה לאומנות, אינך יכול לגשת לחינוך אינטגרלי. הרגשות אני חושב שרגשות מעצבים את התשתית עבור החיים, רגשות מניעים אותנו לפני שאני מחליט, אני מרגיש. אנחנו לא צריכים לעצב בית ספר מיוחד עבור "חינוך רגשי" ובכל זאת עלינו לזכור שאינדיבידואל הוא ישות רגשית ושרגשותינו מורכבים. שאנחנו מתמודדים עם מערכות יחסים, לימוד תכנים, אנחנו כבר מכירים את הרגשות שנייצר, אנחנו הולכים לפתח את הרגש הזה. אין אדם שיכול לחיות באפטיות או בדחייה, אנחנו זקוקים לאהבה, חיבה, קבלה על ידי בני אדם אחרים. מבוגר יציב ובריא מבחינה רגשית יכול להתקיים רק כאשר, שכילד, הוא טופל עם הרבה אהבה וטופל עם הרבה סבלנות וחיבה; שהוא מרגיש שהוא קיבל אהבה וסבלנות. אחד המרכיבים פה הוא היחס. הקשבה, ולתת תשומת לב. אבל מעבר ליחס מילולי, יחס פיזי, שתומך, נשאר. לא רק שהם מרגישים נאהבים, מקובלים, אלא שהם לומדים להביע את הרגשות שלהם. כאשר הם יודעים שהרגשות שלהם מקובלים, אין להם שום בעיה לבטא אותם. אני מדבר על כך הרבה עם התלמידים שלי. אולי אין לכם עבודה, אולי הסביבה שלכם היא לא מספר אחת, אבל אם אתם יודעים איך להתמודד עם הרגשות שלכם, בוודאות תרגישו יותר בנוח, נכון? כבני אדם, כיצורים חיים, זה חיוני שילדים יהיו מסוגלים להתחבר לאני הפנימי שלהם. עם מה שהם מרגישים, שיהיו מסוגלים לזהות את מה שהם מרגישים. על מנת להכיר את המעלות שהם מחזיקים בהם. עליהם לדעת מה הם יוכלו להציע לאנושות. עליהם להיות מסוגלים לפתח ידע עצמי במקום לחפש כל הזמן בחוץ, כאילן שהבחוץ מסוגל לתת פתרונות לכל הבעיות שלנו. זו למידה להסתכלות פנימית. ללמוד לזהות את כל הכלים שזמינים לנו, ובכך למעשה לקבוע כל אחד את ייעודו. כך שכל אחד יוכל ללמוד להיות הארכיטקט של גורלו, שנבחר על ידי עצמו. אנחנו לא רוצים שתעזוב את בית הספר ככה. אני גם לא רוצה לעזוב את בית הספר "ככה", אבל אנחנו נקרא את הנאום בכל מקרה. יקירי, בקרוב תצא החוצה, יהיה עליך לבחור קריירה לקחת החלטות, להיות אחראי. אינך יכול להמשיך לעשות שטויות ככה כמו ילד! טוב, טוב... בסדר. מושלם. ומתי בדיוק אתם לימדתם אותי איך לבחור? "... חינוך ללא חופש מוביל לחיים ללא מיצוי" החיים מלאים באפשרויות, ועלינו ללמוד לקחת החלטות. בגלל זה הארגון של כל חומרי החינוך מאפשר לילדים ללמוד כיצד לבחור. סביבה שמכבדת את צרכיהם, שמאפשרת לנוע ולתהות, שמכילה סידרה של חומרי לימוד, שמאפשרת להם לגלות, לגעת, ללכת אחרי הדחפים שלהם מבלי שאף אחד ינסה ללמד אותם. סביבה בה תלמידים יכולים לבחור את הנושאים שהם לא רוצים ללמוד, ואת אלו שהם כן רוצים ללמוד, במרחב בו הם יכולים להציע את הפעילויות שהם יצרו בעצמם. בית ספר פתוח, בית ספר בו התלמידים לא יצטרכו לענות לאף אחד, שבו כל אחד יכול להיות הוא בעצמו. לכן מי שירצה להיכנס לכאן או לכאן... בכך ילדים בגילאים שונים יקבלו גישה להכל בהתאם לתחומי העניין שלהם. חופש ללמוד מה שהם רוצים, ללמוד בקצב שלהם, ולא ללמוד מה שהם לא רוצים ללמוד. בחירה של מה יעזור להם להבין מה עוד עליהם לבחור. בצורה מסוימת, הפרויקטים עצמם מאפשרים להם לנסות אפשרויות רבות, ובסופו של דבר, בסוף התהליך שלהם, יש להם הבנה טובה יותר של עצמם. הילד באופן הדרגתי מוצא את השביל לחייו בעתיד, בהנחה שמה שהוא יהפוך להיות אם זה מוכר נעליים או רופא, הוא יצליח אם יעשה זאת עם כל האהבה, המיומנות והמחויבות האפשרית. אתה מבין? אף אחד לא יכול ללמוד חופש בתאוריה, ואז ברגע שעוזבים את בית הספר, להיות חופשיים, ילדים חייבים להיות חופשיים בבית הספר. אם אנחנו לא יכולים להחליט מה אנחנו רוצים לחוות, מה אנחנו רוצים לעשות בחיים, אנחנו מאד מוגבלים שזה נוגע ללמידה. רק ברגע שיש לך אוטונומיה, ושאתה מרגיש שהאוטונומיה שלך מקבלת כבוד, אתה תדע מה אתה רוצה. בעיקרון, ילדים שלא מצליחים להגיע לרמות האלו של עצמאות, שנעשים תלויים באנשים אחרים, לעולם לא יעשו את מה שהם רוצים, אלא את מה שאחרים ירצו שהם יעשו. תחילה עליך לדעת לפתור סיטואציות בעצמך. ובמהלך התהליך הזה, מופיעה אחריות. אני בוחר, אני עושה, אני משיג, וזה נעשה מעגל... של קבלת החלטות, כח רצון, ניהול חופש ואחרי האחריות, אתה יכול לכוון לכיוון חופש המובן ומנוהל היטב. יתכן שהאתגר הגדול ביותר שאנו ניצבים מולו הוא הנטייה שלנו לנהל את הפעילות של הילד. הדרך היחידה בה אנו יודעים לחנך היא לומר לאחרים מה לעשות וכיצד לעשות זאת ויש לנו מעט הזדמנויות לקבל החלטות בעצמנו. אני מוצא את עצמי בפעמים רבות בכיתה, שואל "מה בא לכם לעשות?", ואין להם מושג. הם מאד מורגלים להכוונה בכיתה. "אנחנו הולכים לעשות את זה או זה" מכיוון שבאופן כללי, המורה מורגל להיות זה שמנתב את הכל. בניגוד לשיטה שלנו שהילד מקבל את היכולת להשתתף באופן אקטיבי מורה שלא מעביר יותר שיעור, אלא שנע מקבוצה לקבוצה, עוזר ומדריך. שמקשיב להם, ומעניק להם את המרווח לגדול בו. המורה נותן הצעות, הוא לא כופה, הוא מציע. זה לא שלך יש סמכות ולו אין, מדובר בהטמעת האמונה שהוא האדון של החיים שלו. מספיק! רומרו, קיבלת 3! אנחנו מאמינים שנתינת ציונים, היא לחלוטין סובייקטיבית ומועדת לכישלונות. ראשית, מכיוון ששני מורים לא יכולים להעריך באותה הדרך. זה הילד שצריך להעריך איך הוא מרגיש עבור כל משימה. אם הוא מרוצה, או אם הוא חושב שהוא היה יכול לעשות טוב יותר. כמו כן הילד שולט בתהליך הלמידה, הוא מנטר את ההתקדמות של עצמו, הוא יודע איפה הוא נמצא, באיזו יחידה, באיזו חוברת, באיזה חלק של התהליך. הוא מכיר את המסע שלו, הוא יודע. וזה הוא עצמו שעוקב אחרי ההתקדמות במסעו שלו. הם מחליטים, הם בוחרים מתי לעבור, הם מחליטים שהם מוכנים. אין כאן מבחן מבעבר, במקום זה הם עצמם בוחנים אם הם כיסו את כל החומר הפדגוגי כך שהם יוכלו להגיד "סיימתי" קיימות חוויות שמדברות על דיווחים בפדגוגיות מונחות תהליכים, אחרות פועלות מתוך הערכה עצמית שיתוף מתמיד בין מחנכים, תלמידים ומשפחה. נקודת מבט זו משנה לחלוטין את הבנתנו בנוגע להערכה. אם אנחנו באמת רוצים ללמוד תוך כדי התחשבות בקצב ומוטיבציה שלנו. חיוני שנתהה על הצורך בבחינות וציונים. אין ציון שדרכו ניתן לראות מי טוב יותר או פחות, למעשה יש רק מעקב אחרי התפתחות הילד. אתה מתבונן בבעיות הרגשיות, בבגרות, בחברתיות וברמת העצמאות שלו... וזה מה שעולה שאנחנו דנים על הילדים בפגישות הקבוצתיות שלנו. זה מה שהצוות משתף את המשפחות, במהלך פגישות אישיות עם המשפחות, אבל אין הערכה בנוגע לתהליך הלמידה שלהם, ההתנהגות שלהם או ההתנהלות שלהם, במובן הזה אין באמת הערכה. אנחנו פשוט מלווים אותם. בית הספר נעשה מרחב פתוח, בית ספר שדלתותיו פתוחות לחוויות, למסורת ולקהילה קונפליקטים וסיטואציות בחברה שלהם הם חלק מבית הספר, ובכך הוא נעשה מרכז חינוכי, בו כולנו יכולים ללמוד האחד מהשני. בגישה זו, אין מחסום גיל או שוני שמפריד אותנו, רק חוויות שמחזקות אותנו. בתי ספר לא צריכים קירות, החלום שלי הוא עיר שלמה. אני מתכוון עיר לילדים, שבה כל העיר הופכת להיות סביבת משחקים לימודית. ובכן, בתור התחלה, שאתה נעשה מודע לאווירה זורמת... זורמת ומאד רגועה. חלק... יוצרים דברים, אחרים מסתכלים דרך טלסקופ, אחרים קוראים ספר אחרים מבצעים ניסויים. קבוצות, קבוצות קטנות, עובדות, אבל עם מטרה מאד ברור, בידיעה לאן הם הולכים. בתי ספר כפריים, או בתי ספר מקיפים בדרך כלל מחויבים לעבוד עם ילדים בגילים שונים. אנשים רבים רואים זאת כחיסרון, אבל ההפך הוא הנכון, הלמידה מועשרת בחוויות, מערכות יחסים וערכים אנושיים עבור הילדים וגם עבור המורים. בדרך כלל בתי ספר אזוריים ומרוחקים אלו מחזיקים בחינוך פנימי שקשה למצוא בבתי ספר עירוניים שמתעקשים על הפרדה בין ילדים על פי גיל. וגם ארעיות זו בבית הספר גרמה לנו להפריד תלמידים בין דורות. לכן כאן יש לנו את בני ה-6, בני ה-7, בני 18 וכו', נכון? במשך כל ההיסטוריה האנושית, האדם תמיד חי במערכות יחסים בין דוריות, בהן הקטנים שיתפו דברים עם הסבא, הסבא עם האבא, ערבוב שלם. כך הילד לומד, והוא לומד טוב מאד... הם לא מופרדים לקבוצות גיל, אלא הם כולם ביחד. כך שהם מטפסים על הגבעה ביחד, עובדים ביחד, מבצעים פרויקטים שונים ביחד. ילדים בכל הגילים, כולם ביחד באותה, ניתן לומר, אחדות בית ספרית. ערבוב גילים מביא איתו את ההזדמנות לאתיקה להתפתח. פשוט באמצעות חוויות יומיומיות. זה דבר חי. ישנם בתי ספר עם כיתות מעורבבות בהם יש קבוצות של ילדים כל 3 שנים, באחרים יש ילדים עם הפרש גיל של 6 שנים ובאחרים אנו אפילו רואים מתבגרים בשיתוף עם ילדים קטנים שרק התחילו. ישנם גם בתי ספר רבים שמשמרים את מודל ה"שלבים" אבל ילדים יכולים להחליף קבוצות לפי צרכיהם והתהליכים שלהם. באופן כללי הם כולם באותו הגיל, אבל מכיוון שיש ילדים שבגלל הבגרות שלהם, עובדים על נושאים אחרים יכול להיות שהם לומדים נושאים מסוימים עם קבוצות של ילדים יותר גדולים או יותר קטנים ילד שלא יכול להתקדם בנושא מסוים, יכול לעשות זאת באחר, ללא הפרעות, זה כמו זרם מים, שמוצא סלע אבל לא עוצר כדי לחכות, הוא מחפש דרך לזרום ליד, ואם הוא לא יכול הוא עולה וזורם מעליו. וזה מאפשר לילד שחזק בתחום מסוים, להיות מסוגל להראות לכל השאר, ולעזור להם עם הנושא הזה. באותו הזמן הוא יכול להרוויח מאותם אלה שחזקים בתחומים אחרים. כל אחד יכול להיות המניע הבא, אבל ברגע הנכון בזמן. לכן ישנם ילדים רבים בגילים שונים שיכולים להפוך להיות המניע עבור תהליך הלמידה של ילד אחד, ולא בהכרח קבוצה או אדם מסוים. הקשר ביניהם יפיפה מכיוון שהגדולים יותר דואגים לקטנים יותר. כשהם יוצאים לשחק הם עוזרים להם להחליף בגדים, לנעול נעליים או ללבוש מעיל. זה בפשטות, ללמוד לחיות ביחד, ללמוד... כן, לעבוד כצוות. מהי המטרה של החינוך? ללמוד? ללמוד מה? ידע? או לפתח יכולות אנושיות שיכולות להתפתח רק באמצעות קשר עם אחרים, מנקודת מבט של זמן ושל התהליך עצמו, מתוך עשייה, מתוך תקשורת, מתוך הסתכלות והכרה כל אחד את עצמו, מתוך אהבה מה אתם עושים? - כלום סבסטיאן, לך מפה. כלום? אתם כותבים משהו. - תישאר מחוץ לזה. טוב, אני רוצה לדעת. די! מספיק! תפסיקו! די! מה הולך כאן? כלום... לא קרה כלום... - מה הכוונה כלום? כריסטינה, בבקשה קחי אותם מפה. - סבסטיאן! אתה תישאר פה, וגם אתה. מה אתם חושבים שבית הספר הזה? אפשר להגיד משהו? - לא עכשיו מיכאלה. זה כאוס מוחלט. על מה אתה צוחק? - אני צוחק על הפוסטרים האלה. מה זה? זה פוסטרים שאנחנו רוצים לתות על הקירות, מכיוון שאנחנו לא יכולים לקרוא את הנאום. לעולם לא. לא ככה! אתם חושבים שאתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים? שאתם יכולים לתלות כל דבר? לא, ילדים. יש חוקים בבית הספר. העולם הוא כאוטי, החיים שלנו הם כאוטים. בגלל זה אנחנו נותנים לכם קצת שקט ושלווה, קצת רוגע, ביטחון. בית הספר רק רוצה לספק לכם מעט סדר, אתם מבינים? סדר! "כל ניסיון החיים מופיע מתוך שיחות ומתוכם המציאות נוצרת" תמיד קיים פחד שהחופש וחוסר תחושת הסמכות, יותר מאשר הסמכות עצמה ייצרו חוסר משמעת... מה שבאמת קרה הוא שמשמעת... בתי הספר הפכו את המשמעת לכדי "לנהוג כיצד שאני רוצה שהם יתנהגו" אבל למעשה משמעת היא למידה של התנהגות. הכוונה היא שאדם ממושמע, זה אדם לומד, אדם שלמד לשלוט בהתנהגות שלו, אבל לא חיצונית; במקום זאת, הוא לומד לשלוט בהתנהגות של עצמו. אנחנו יכולים להבין בשלוש סוגים של משמעת. האחת, המשמעת הסמכותית, שבדרך כלל כוללת חוקים שנוצרו על ידי סמכות שולטת. משמעת פונקציונלית, שבהם החוקים נובעים מתוך חוויות אמיתיות, ומותאמים ונקבעים על ידי הקבוצה עצמה. שיטה זו של משמעת באופן טבעי נוצרת על ידי הקהילה מכיוון שהיא תוצאה של החלטה של כולם. ולבסוף, משמעת-עצמית, שבה כל אחד באופן מודע בונה לעצמו את ההתנהגות שלו. הם לומדים בהדרגה כבוד, בצורה חדה וקלה. אם הם כולם ישובים, ופשוט עושים מה שהמבוגר מורה להם לעשות לא יכולה להיות למידה על גבולות ולא על כבוד לאחר, ישנו פשוט ציות. בפשטות אם אתה מחנך את הילדים שהגבול הוא לכבד את האחר להניח להם לעבוד, לאפשר להם לעבוד הם מבינים באופן מוחלט שהתנהגות שמונעת את העבודה, את זה אסור לעשות במילים אחרות, דו קיום לא צריך הסבר. אתה לא יכול לעבוד אם הקבוצה שלידך מרעישה ואותו דבר ההפך. והעניין הוא שהילד מתחיל לקחת אחריות עבור התוצאות שהוא עצמו הפיק. זה שיכול לרסן את עצמו, שיכול לחשוב, שיכול להרהר, לא באמת צריך הגבלה חיצונית כדי להשיג את מה שהוא רוצה. אנחנו לא יכולים לצפות מאדם צעיר לקחת החלטות מוסריות לגבי חייו, סביבתו ומדינתו אם אנחנו כל הזמן בוחרים כיצד הוא יתלבש לבית הספר, מה עליו ללמוד, או מה עליו לעשות עם חייו... יהיה על צעירים אלה לקחת החלטות בחברה שבה החוקים משתנים תמיד בהתאם לעליה של צרכים חדשים, דעות, ודרכים להבנת המציאות. אותו הדבר יכול להתרחש בבית הספר שבו החוקים חלים על הלמידה על הצרכים ועל הדעות של הילדים. על מנת להשיג זאת, חיוני שנחשוב מחדש על מבני הכח בבתי הספר. לא אמור להיות מבנה כח בכלל, צריכה להיות סמכות פונקציונלית, מנהלתית, פונקציונלית, ארגונית, כן, אבל לא סמכות של כח. שאתה מעז לתהות על הסמכות הטבועה אתה יכול להיות המנצח של התהליך כולו. מידי פעם אנחנו שואלים לדעתם אבל, אם להיות כנים, האם אנחנו באמת מתחשבים ברצינות בדעה זו? הייתי אומר "לעשות זאת ביחד". יש לנו בעיה אז אנחנו אומרים "טוב, בוא נסתכל על זה ביחד" "מה דעתך?" -"לא, בוא נסתכל על זה ביחד, בוא לא ניגש לזה מהדעה שלי או שלך באופן נפרד" כל דבר בטבע קיים מתוך שיתוף פעולה. אורגניזמים שמשתפים פעולה עם אחרים הם אלו ששורדים הכי הרבה. אלו שחושבים שהם יכולים להתקיים בזכות עצמם, לא שורדים בכלל. לכן, חשוב מאד, איך להתחיל ליצור אזרחים טובים יותר בבית הספר. רעיון ההשתתפות צריך להיות מלומד בכיתה, מכיוון שאחר כך זה מאוחר מידי. לכן זה הם עצמם, שדרך שיחות או דיאלוגים שנוצרים על ידי הקבוצה עצמה, מבינים שזה הוא המינימום ההכרחי על מנת ליצור דו קיום בחברה הזו. הרכז יהיה זה שיוודא שתוכנית הלימודים תתקיים, אבל כל הדבר הקטנים בתוך תוכנית הלימודים יבחרו על ידי כולנו. ילדים חייבים ללמוד לעבוד בקבוצות, להקשיב לאחרים, לקבל רעיונות שונים אפילו שהם לא מסכימים, ולא להיות כוחניים. להיות מסוגלים לפתור קונפליקטים, לקבל החלטות קבוצתיות, להסכים... אני חושבת שכאשר ילדים מרגישים בטוחים, מכובדים, ונמצאים בסביבה מאוזנת והרמונית, הם בדרך כלל לא מחפשים למתוח גבולות. במיוחד שהגבולות נבעו מתוכם בתור קהילה. לדוגמה, אם ישנה בעיה, אנחנו מכנסים ועידה, הם דנים על הסוגיה, אבל הדיון הוא לא אם זה נגד החוקים, מה נכון ומה לא נכון. הדיון הוא על הפעולה עצמה, קיימות, יחסי גומלין. ישנם גם רגעים במהלך היום שבהם הם מכנסים פגישות, ועידות, איך שירצו לקרוא להם, שבהם הם לוקחים סדרה של החלטות קולקטיביות. בכך הילדים שבוגרים מספיק, ורוצים לקחת חלק, משתתפים. ובתוך הועידה למנחים אין זכות הצבעה. לילדים יש קול וזכות הצבעה, לנו רק יש קול. אז אנחנו משתתפים בועידה, אבל אלו הם שמחליטים. בחלק מבתי הספר קיימות ממשלות של תלמידים בעלות מבנה מורכב מאוד לאחרים ועידות שבועיות מבית הספר היסודי ועד אזורי חשיבה שעונים לצרכים וקונפליקטים שצצים בכולם, הילדים מקבלים החלטות לכל הנוגע למציאות שלהם: החוקים, צורת הלבוש התפקידים שהם מחלקים בינם לבין עצמם, הצעות חינוכיות, פרויקטים לימודיים, ובכמה מקרים הם מחליטים אפילו מי ירכיבו את צוות בית הספר זה לאבד את הפחד, להעז לאזן את המשקל טיפה יותר, ובכך להאמין שלילדים ולמתבגרים יש הרבה מה לומר. הכל קורה בתוך סוג של כאוס, ובכל זאת, הכאוס הזה הוא כאוס בונה, שבו אנשים שומרים על קשר טוב, נאמר, בינם לבין עצמם. אנחנו עובדים במעגלים, יושבים על כריות או על שטיחים על הרצפה, מעט כמו מטרת המעגל בימי קדם, מרחב בו כולם שווים, מרוחקים באותה מידה, וכולנו יכולים לראות את כולם. כאן הילדים דנים על כל מטרת לימוד, דנים עליהם לבד, בזוגות או בקבוצות. הם לומדים לעזור ולדאוג אחד לשני, כדרך חיים. הסכמה ששני ילדים רבים זה כך: " בוא נראה. כך קרה לו. אבל מה היה החלק שלך?" זה כמו להכיר בכך שכל אחד משחק תפקיד במערכת היחסים. להתפשר כך שכל אחד מהם יוכל לעשות את העבודה ושכל אחד יהיה אחראי למעשיו בקונפליקט הזה. להבין שהוא מאמין שהוא צודק, בדיוק כפי שאני מאמין שאני צודק. ואז, ובכן, איך נוכל להבין אחד את השני. הוא יהיה מישהו שידרבן שיחות, גישור ויגלה חמימות כלפי אחר על מנת לבנות קשר שיהיה שימושי במשך כל החיים, לשניהם! חלק גדול מהחוויות הללו, בין אם בתוך או מחוץ לבית הספר, חייבות להתרחש מחוץ למערכת, מכיוון שהן אסורות ונשללות בידיה. בחלק מהמקרים, הילדים יכולים לעשות בחינות אקסטרניות כדי להוכיח את אשר למדו, ובמקרים אחרים, הם לא רשאים להשיג כל הכרה של הידע שלהם. האם זה באמת נחוץ שסתם נייר יעיד על מה שאנחנו יודעים? האם תואר הוא ההוכחה לכך שסיימנו את החינוך שלנו בהצלחה? האם קיים חינוך שלם או מוצלח? אין שום קשר בין ללמוד ששתיים פלוס שתיים שווה ארבע, בין להיות מסוגל לגלות את הייעוד האמיתי שלך, את המשימה שלך בחיים. ברגע שאתה בטוח בכך, אתה יכול לסגור את עיניך לקחת נשימה ארוכה ופשוט לדעת לאן עליך ללכת. החינוך לא נגמר אף פעם מכיוון מהות החינוך החדש היא חינוך עצמי. והתהליך האחרון שהתלמיד עובר, הוא להפוך להיות המורה של עצמו. הוא לומד מעצמו ועבור עצמו. והוא גם לומד מהעולם שבחוץ. חינוך נעשה זרימה מתמדת בין הפנים לחוץ. התלמיד הוא לא פשוט מישהו שמקבל, הוא גם נהפך להיות המקור. לכן, אותו הרעיון שמכרו לנו בבית הספר, "ללמוד כדי להשיג משהו, כדי שתהיה מישהו בחיים" הרעיון של "ללמוד כדי להשיג קידום" "חינוך זו הדרך היחידה להשיג צמיחה כלכלית וחברתית" - זה לא בדיוק נכון. לפני כמה עשורים, זרם של ביקורת כנגד בתי הספר צמח. מחנכים, פדגוגים, סוציולוגים דרשו חינוך מחוץ לגבולות המוסדות, בתוך משפחה וסביבות חברתיות. דעות אלו הובילו לחינוך ביתי, חינוך ללא בית ספר, ובמשך הזמן, צורות שונות של חינוך עצמי החלו להתפתח רשתות לימוד עצמי, וחינוך בין עמיתים. אנחנו מנסים ללמד אותם דרך היום-יום, הם מטיילים איתנו, הם מלווים אותנו לפעילויות שונות. פעילויות שבדרך כלל מתרחשות במקומות הידועות כ"מקומות עבודה" בהם בדרך כלל בנים ובנות מנודים מהם. יתרונות מאד חזקים במובנים של גילוי עצמי, ועבור שיחזור של אוטונומיה וביטחון עצמי. אני רואה שהוא בטוח יותר במה שהוא רוצה, הוא חוקר הרבה יותר הוא לומד מכיוון שהוא נהנה ללמוד. אנחנו מאמינים שסוג זה של חינוך, חינוך ללא בית ספר שאנו מציעים, יכול להיקרא למידה עצמית שיתופית, או למידה מוכוונת עצמית, או למידה חופשית. כמובן, קיימות צורות חינוך של חינוך ביתי או חינוך ללא בית ספר כמספר המשפחות המיישמות אותן. מתוך חוויות של מחנכים ואקדמאים אפילו במשפחות דתיות, ותושבים של תרבויות שוליים חוויות אלו מעשירות את השונות החינוכית ואת הצורה בה אנו מבינים את הלמידה, אבל על מנת להשיג את כל זה, על כל צורות החינוך להתקיים, עליהן להיות חופשיות. אני מאמין שאתה לא יכול לכפות זאת, לא ניתן לכפות חופש, אבל ניתן לפתוח מרחבים בעבור זה, בצורה שתחשב מקובלת. ואם חצי אומה רוצה חינוך ממשלתי, ובכן, הם יכולים לקבל זאת, אבל אם החצי השני של האומה רוצה, לא יודע, 30 שיטות פדגוגיות שונות, שיהיה. פרדיגמת חינוך חדשה צריכה להיות מצבים בהם כל אחד ואחת יוכלו לבחון ולהתנסות עם הדברים שהם אוהבים, ולפתח אותם. לפיכך ההצעה שלי "להוציא את בית הספר מבית הספר" במילים אחרות, להוציא ממנו כל דבר שהוא "בית ספרי" הכוונה בכך היא עלינו להוציא מבית הספר כל דבר שמונע מהתלמידים ללמוד. זה לא בהכרח צריך להתקיים רק בבית ספר, זה יכול להתקיים במועדונים שכונתיים, ארגונים שכונתיים, פארקים. במילים אחרות, מספר המקומות שדבר כזה יכול להתקיים בו הוא אינסופי. בחייכם! הם מתבגרים! אל תתנו לזה יותר מידי קרדיט! שהייתי בת 18 גם אני רציתי לשנות את העולם, אבל זה לא יכול לקרות! לא, לא, לא. אני לא חושב שזה ככה. אני חושב שהביקורת של הילדים מוצדקת. הם מבקרים את מערכת החינוך, בואו לא ניקח את זה באופן אישי, בבקשה. עלי לקחת החלטה. האם אנחנו מאפשרים להם לקרוא את הנאום או לא? תראי, אליסיה, אני חושבת שאם תאפשרי להם, תאבדי את כל הסמכות שלך. הם לא יכולים לעשות מה שהם שרוצים, הם פשוט לא! - עם הזמן ילדים שוכחים. אני אדבר איתם אחר כך ואסביר להם למה הם לא יכולים לקרוא את זה. לא, זה לא העניין. העניין הוא לא אם נאפשר להם לקרוא את הטקסט או לא. אני מאמין שעלינו לשקול אם מה שהם אומרים הוא חשוב או לא. מה שהם אומרים זה רציני, זה לא סתם. אני מסכימה איתך לגמרי. מכיוון שכולנו קראנו את המשימה הזו, ומה שהם מבקשים כאן זה שינוי בחינוך, התפתחות. אני חושבת שאם נשנה את הגישה היום-יומית שלנו התלמידים ייקחו אותנו יותר ברצינות. ואני מאמינה שזו הזדמנות. הזדמנות שנפלה לידנו. ואם אנחנו לא מצליחים לראות זאת, אולי זה מכיוון שאנחנו לא מעריכים אותם. נשאלת השאלה: האם אנחנו מוכנים לקחת את הזדמנות זו? האם אנחנו באמת מוכנים להתמודד עם שינוי שכזה? "לאט לאט הם הפשיטו את בגדיהם המזויפים שבהם בית הספר הרגיל הלביש אותם" "המתיקו את קולם ואת מבטיהם, התיישבו בין הילדים כדי לשוחח איתם ולהקשיב להם" "המורה הדגול" כבר לא יעביר את ה"השיעור המלכותי" המורה פשוט מלווה את תהליך הלמידה עם קבוצה של אנשים שלא יודעים פחות או יותר ממנו. המורה חייב להבין שהוא פשוט מנחה, הוא טומן את הזרעים, הוא מדריך, הוא מציע הזדמנויות, ותירוצים עבור הילד לחקור לעבוד, להיות בעל. מוטיבציה ובעל עניין לכן, כפי שאני רואה את זה, המינוח "חינוך" הוא מבלבל, הוא נובע מתוך נקודת מבט שחצנית. Ēdūcere חינוך מגיע מהמילה, פירושה "לחלץ". אם אני המורה, אני רוצה שהילד יוציא משהו, שיוציא את המיטב שלו, אבל גם זה שחצני, מכיוון שזה מעט אלים עבורך "להוציא את המיטב" שאני אוציא ממך את הטוב ביותר דרך החינוך שלי. ההצעה שלי היא לדאוג(לילד) במקום לחנך. ויכולה להיות רק דרך אחת לעשות זאת, או שאתה עושה את זה או שלא. יש הרבה דרכים לחנך אבל לדאוג לילד יש רק אחת. היכולת לאמץ את זרם החיים. מכיון שאלו החיים, הם לא שום דבר אחר... במקום לנסות לחנך כל הזמן. התחלה טובה יכולה להיות לוותר על האומניפוטנטיות שמורים נוטים להחזיק בה באמונה שיש להם משהו ללמד את התלמידים. כן, המורה יצטרך לעבור שיעור גדול בצניעות. ובהתבוננות כדי שיוכל לחוש את התהליך של כל ילד, ולדאוג לכך שהוא לא הופך להיות מכשול עבורו. המפתח לא טמון בחומרים, משאבים, שיטות, תוכן, תוכנית לימודים ומערכת שעות, אלא בצורה, במערכת היחסים. באנשים ובהשקפתם על חינוך, הצורה של הבנת החיים, ילדות ולמידה. אנחנו יכולים להכשיר מאות מורים, ולהשקיע מיליונים בחומרים ובשיטות חדשות, אבל הסוד טמון בצורה שבה כל אדם רואה אחרים, מה הם עושים, ומה הם. לפתוח את הלב, שלכולנו יש, לדבר בצורה ברורה. זה כל מה שילדים צריכים, ומשם והלאה זה פשוט תקשורת... כל דבר שהם מזהים בך שהוא אמיתי, הם יקשיבו לזה. מורה שלא משנה את הגישה שלו, שלא מאמין במה שהוא עומד לעשות, יהיה לו קשה מאד להשיג תוצאות טובות. העיקרון הבסיסי בכל שינוי הוא לתהות על מה שאנו מאמינים בו, וזה מפחיד אותנו. אני מתכוון, אני לא יכול להשתנות אם אני ממשיך להיתלות על מה שאני מאמין בו ולכן, במובן מסוים או סימבולי, עלי למות, השקפתי על החיים חייבת למות על מנת להשתפר. למידה היא שינוי מתמשך, ואנו בקושי יכולים ללוות או לתרום בתהליך הלמידה של האחר, אם לא נלמד בעצמנו, אם לא נתמודד עם השינוי הפנימי, עם ההיסטוריה האישית שלנו, עם מה שמאפיין אותנו. והפדגוגיה הלוגוסופית מבוססת על זה, שזה מאד טבעי, אתה לא יכול לתת מה שאין לך, לפיכך, כל דבר שאנחנו רוצים ללמד חייב להיות מגובה על ידי חוויה עצמית, מגובה בחיים עצמם של המלמד. אלו שמלמדים באו מחינוך מדכא. לכן, מורים לא יודעים כיצד להתמודד עם רגשותיהם שלהם, ובכך, הם לא מסוגלים ללמד על רגשות אלו. המפתח טמון בעובדה שלכל דור, ישנה אחריות,אחריות חיונית, שהיא להיות הדוגמה עבור מה שהוא עושה בחייו, להוביל לחיים אינטגרלים ככל הניתן. זה כמו שמחנכים, כאשר הם לומדים, משכנעים אותם, שכך אמור להראות החינוך, ובכך יש להם פחות יכולת לתהות על קנקנו של החינוך. אבל הם לא שמחים, לא כיף להם, הם לא נהנים מעבודתם. זה מאד חשוב להתחיל לבחון מה אני מרגיש כאשר אני מלמד. האם אני נינוח או האם אני מרגיש חוסר נוחות? על כן, השינוי במורים כמו בהורים, הוא לגלות את ה"אני עצמי" שלהם, לגלות את הפוטנציאל הטמון בהם, מעבר לאמונתם ולחינוך שקיבלו. וזה דורש, לפיכך, עבודה פנימית מאד גדולה. אבל מעל הכל זו דרך של הכרה עצמית. על מנת להיות מורה, על המורה להיות בתהליך מתמשך של התפתחות עצמית. עבודה מאד עמוקה של רגישות, מודעות, הרמוניה, של שמחה, כדי להעז לקרוא לעצמך מורה. מכיוון שאם המורה מפחד מהמחר, אם המורה ממשיך לפקפק ביכולותיו, הוא לא יוכל להדריך את הילד. אם חינוך לא מביא לך אושר, אתה לא מחנך. אם כך על המורה לאהוב כל דבר שהוא עבר בחיים עד כה על מנת לעשות מהפך ולשנות את זה. שאתה יוצר קשר אמיתי עם הילדים, אתה יוצא מהכיתה מחודש, ובמקום לעזוב את בית הספר עייף, אתה עוזב עם המון אנרגיה. הרבה אנשים ירצו להיות מורים, מכיוון שיש להם את החשק לשחק, מכיוון שהם רוצים לחבק, שירצו להיות מורים מכיוון שהם רוצים ללמוד מהילדים. אני חושב שלהיות מורה זו פריבילגיה גדולה, מכיוון שזה כמו להיכנס בכל יום לבית מלאכה, ולצאת שונה. צריך להיות מאד עיוור כדי לא לנצל את ההזדמנות לצמוח, זה כמו להיות במגע עם החיים עצמם, כמו להיות במגע הטבע בצורתו הטהורה ביותר. איך מורה יכול לשדר אושר והגשמה עצמית אם המערכת עצמה רואה אותו כמספר? מה שבית הספר עושה עם הילדים, עושה גם כן עם המורים, באמצעות פרסים ועונשים, דירוגים, הגבלות וביורוקרטיה. כשאנחנו אומרים שעל הילדים לגדול בצורה חופשית, על המורים להיות חופשיים גם כן. למורה יש תפקיד שהוא חייב להחזיר לעצמו. לא בגלל שהמדינה מאפשרת לו, אלא בגלל שעליו לקחת אותו. למעשה, בצורה כזו, לדוגמה, לבית הספר אין שום צורך במנהל. ישנה הנהלה שבה עלינו המורים להסכים. אין את מי להאשים. אם הפגישה לא נשאה פרי, זו האחריות של כולם, מכיוון שאין בוס, מנהל או מישהו שמחליט. למעשה, אנחנו נפגשים מידי היום אחרי העבודה אנחנו מבלים שעה וחצי עד שעתיים, שבהם אנו משתפים ודנים על ענייני היום. אני לא חושבת שהחוויה הזו הייתה יכולה להתקיים בלי תמיכתה של צורת העבודה שמניעה אותה מלמטה, נכון? לא רק הפגישות שלנו בבקרים, אלא גם בכל יום בארוחת הצהריים אנו נפגשים לדבר על הילדים, לעשות סקירה כללית של היום ושל כל אחת מהקבוצות, או לטפל בנושא מסוים, או אם הייתה סיטואציה מסוימת שדורשת טיפול. המשימה של החינוך היא כל כך מורכבת, שאין אדם שמסוגל לעשות אותה לבד, זו עבודת צוות. חינוך דמוקרטי אמיתי סומך על הילדים להחליט בנוגע ללמידה שלהם, ועל חופש ההחלטה של ההורים והשתתפותם בחינוך ילדיהם ובבחירת המורה בנוגע לדרך שבה הוא רוצה להוביל בכל כיתה, בכל בית ספר. רק אז נוכל להיות בטוחים שהחינוך עונה באופן ישיר על הצרכים של כל אדם, משפחה וקהילה. בכך, אין מתכון מושלם, אין שיטה אחת עבור כולם, אלא מספר רב של הצעות כמספר החוויות האוטונומיות וחופשיות. אנשים רבים, חברים, שואלים אותי כמורה, מהו בית הספר הטוב ביותר? מה המודל הטוב ביותר? ואני עונה בפשטות "תראו, במקום שיש אהבה יש כבוד, ובמקום שיש כבוד אנחנו יכולים ליצור, מכיוון שיש דיאלוג." אם כך, מוסד שבו כל אחד יכול לאהוב באמת את האחר, ובאהבה הכוונה לקבל את האחר בשונות שלו. במקום שבו ישנה אהבה יש כבוד. זהו מקורם של הרבה מהצעות פדגוגיות אלו, ומשם נוצר שיח מגוון מאד וקוהרנטי. אבל לפי תפישתי, הם חטאו בחטא נפוץ מאד בקרבנו, בני האדם, בכך שהם מאמינים שהם מצאו את האמת. הדבר החשוב ביותר הוא לא להמציא עוד פדגוגיה, ועוד אחת, ועוד אחת, אלא להתאים את הפדגוגיה לאותו עידן בתרבות, לאותה קבוצת ילדים, לאותה קבוצת מורים. ובכך אנחנו נהנה מהפדגוגיה. עליו ללכת אחר האינסטינקטים שלו, ולא לדבוק במה שנעשה עד כה, רק בשביל לא לשבור את האינרציה. שישכח כל דבר שהוא למד, כל דבר שנאמר לו ותנו לו שיתחבר עם ליבו. ושבכל פעם שהוא רואה ילד, ייזכר בילדותו, ובכך שהדבר שהוא אהב ביותר היה לשחק והדבר שהוא חשק בו ביותר הוא שיחייכו אליו, והדבר שהוא רצה ביותר הוא שידגדגו אותו, ושיתחבר לאותו בן אדם ככה, לב אל לב. אני מאמינה בכנות שחינוך הוא עניין של אנשים, מעבר לכל הפדגוגיות... עושה אותו הבן אדם. מיכאלה, הייתי צריך לעזוב את העבודה ולהגיע עד לכאן בשביל דבר מטופש שכזה. זה לא מטופש בשבילי. אני לא יודעת למה קראו לי לכאן. אני לא יודע אמא, כמה ילדים רצו לקרוא משהו ובסוף ולא נתנו להם. עברת את כל המבחנים, נכון? כן, אמא. - יופי. את צריכה לסיים את הלימודים! איך את חושבת להתקבל לאוניברסיטה? ומי אמר לך שאני רוצה ללכת לאוניברסיטה? טוב, חואן, זהו זה! העתיד שלך מובטח... אז, עכשיו אתה יכול לצאת לחופש, להנות מהחוף... ובאפריל שתחזור... "מקומם של האידאלים אינו בחינוך, מכיוון שהם מונעים הבנה של ההווה. אנחנו יכולים לתת תשומת לב להווה, רק כאשר נמנע מלברוח אל העתיד." המשפחה היא הכל, היא המקום שממנו אנו באים, והיא ההתחלה של הכל, זה המקום בו אנו מרגישים רצויים. המשפחה חשובה ביותר. הפדגוגיה המערכתית טוענת שההורים הם הדמויות הראשיות בחינוך, אם כך, בית ספר ששומר על מעט קשר עם המשפחות, זה בית ספר שנוטה להסתגר בתוך עצמו, ובכך יוצר מנגנונים של למידה ומערכות יחסים שמן הסתם, מנותקות מן המציאות של כל תלמיד. ללא ההתערבות של ההורים והמשפחות באופן כללי, לא יכול להתקיים שום פרויקט. תוצאות רעות בבית הספר הן לא אשמתן של משפחות התלמידים, כפי שבתי ספר טוענים, המשפחה אחראית לכל דבר בחיי האדם שאותו היא מגדלת. זה חיוני בהיווצרותו של האדם מכיוון שניתן לעשות את כל העבודה הנחוצה ברגישות, כבוד, ובהערכה כלפי השני, אבל אם הילד מגיע הביתה וכשהאב רק רואה אותו, מתעלם ממנו וכשהוא לא מתעלם ממנו, הוא צועק עליו, ומורה לו, מה יישאר לילד? בעבר, ילדים למדו בביתם, עבדו עם הוריהם, במטלות היום-יומיות שלהם. הם למדו הכל משיתוף עם הוריהם והקהילה. על בתי הספר היה ללוות תהליך זה. אבל משפחות רבות איבדו את הביטחון העצמי שלהן, הביטחון שהאינסטינקט שלהם יוכל להדריך אותם כיצד לגדל ולחנך ילד. כפי שעשינו אלפי בשנים. נדמה שהורים מאמינים שגידול ילדים זו פעילות מקצועית, אני מתכוון, על מנת לגדל ילד בעצמי, עלי ללמוד זאת, עלי להתאמץ, ומכיוון שככל הנראה אני לא אצליח בעבודה הזו בכל מקרה ללא קשר לכמה אנסה, הכי טוב שאעביר את הילד לידי מקצוען, לפדגוג, רופא ילדים, פסיכולוג, שהם כן מבינים בגידול ילדים, אבל זה לא כך! היחידים שיכולים לגדל את ילדיהם כראוי אלו ההורים שלהם. אני מתכוון הילדים... הם הזדמנות נדירה, זו מתנה, בכל הכנות זו מתנה! וזה עצוב לראות שבדרך כלל בעולם המפותח מה שאנחנו עושים זה להרחיק אותם מאיתנו. אנחנו לוקחים אותם לבית הספר מוקדם ישנם אימהות ואבות שרואים את ילדיהם רק שעה ביום! אבל איך זה יכול להיות? איך אנחנו יכולים לצפות שיצא מזה משהו יפה? ילדים צריכים להיות עם ההורים שלהם, ילד יוצר קשר רגשי חזק עם אדם מסוים, בדרך כלל אמא שלו. והוא סובל קשות כשהוא מופרד מאדם זה. ככל שהוא צעיר יותר ומופרד במשך זמן ארוך יותר, כך הוא סובל יותר. הוא רואה שהוריו החנו אותו הרחק, בזמן שהם עושים דברים מעניינים, או עובדים בזמן שהוא נעול הרחק, על מנת למנוע ממנו להפריע. זו התחושה שהם מקבלים לעתים קרובות, והם לא מבינים למה עליהם ללמוד את כל זה. אפילו מעונות היום הנחשבים ביותר לא עשו דבר אחד טוב. זה דבר אחד להפריד בין ילד לאמו כל כך מוקדם... ... מה, מי, איזה מחקר תומך בזה?! בסופו של דבר, אין דבר שתומך בזה. עלינו להיות עם המשפחות שלנו, לבית הספר אין כאן שום מקום, עלינו לשחק עם החברים שלנו, עם החבורות שלנו, ללמוד על העולם. לחצים חברתיים, שעות עבודה ארוכות, הפחד מלהיות מנודים, מחייבים אותנו לקחת החלטות יום-יומיות מבלי לעצור ולתהות אם הן הגיוניות או מתאימות לנו, מבלי לחשוב כיצד אנו מרגישים. אני חושב שהילדים הם ההשתקפות של החברה שבה אנו חיים, ואם מטפלים בהם היטב, רואים זאת. אבל החברה שלנו לא מטפלת בילדיה, מכיוון שהחברה שלנו אינה מטפלת בעצמה. הם המראה שלנו. שילד חוזר הביתה מבית הספר, שאלת ההורים היא: מה עשית? איך היה? מה למדת? אבל השאלה שאנחנו אף פעם לא שואלים היא: איך הרגשת היום בבית הספר? הרעיון המהפכני ביותר שקיים הוא לנסות לגרום לאנשים להיות מאושרים. שאדם מאושר, הוא רוצה לחלוק זאת עם האחר, הוא רוצה לחלוק את האהבה עם האחר, והוא רוצה לעזור ולשתף פעולה עמו. אבל קודם עליו להרגיש טוב עם עצמו. אם אני ממשיך להגיד לבן שלי להיות שמח, להיות שמח, אבל אני מתרעם בגלל שההורים לא לימדו אותי את זה, הבן שלי לעולם לא ילמד אושר מהו כי אני לא אהווה עבורו דוגמה. מתי אדם מרגיש טוב עם עצמו? אדם מרוצה ברגע שהוא מסוגל להסתכל אל אבא ואל אמא שלו, ולהיגד "כן, זה אבא שלי וזו אמא שלי, ולמרות כל מה שקרה אני שלו עם העבר שלי. אני לא נגד שום דבר. אני לא צריך להגן ולא להוכיח שום דבר לאף אחד, אני לא צריך לבנות שום סוג של זהות שקרית, אני מורה, אני פסיכולוג, אני מה שלא יהיה. לא. אני פשוט אני." עליהם לנסות להיזכר בילד שהם פעם היו, ולהיזכר בכך שהדבר החשוב ביותר שהיה עבורם, היה לראות אהבה לא תנאים בעיני הוריהם, קבלה מוחלטת ולהתבונן בילדיהם בעיניים סקרניות, בעיניים של גילוי, לא רק לגלות את הילד כעצמו, אלא גם לגלות את העולם דרך העיניים והידיים של הילד. אני חושבת שכך אנחנו מוצאים את האמהות ואבהות האותנטית. אני אומר להם להסתכל באמת על ילדיהם, ואם אין להם אז להסתכל על ילדי אחרים, להתבונן על הילדים מהלב לזמן מה, וזה מספיק.... על מנת להחליט... תנו לו תשומת לב ככל שניתן, שחקו והשתובבו איתו, שתפו ככל הניתן, תנו לו להיות שוטף במטלות שלכם, ללמוד על משק הבית, אבל בקצב שלו ודרך משחק. לא משנה כמה שיטות יש לנו, בסופו של דבר הילד צריך אהבה, קירבה, להרגיש מוכן ומטופל, ככל שהוא יותר צעיר, יותר מוגן. ובכך הוא בעצמו יוכל להגן ולדאוג לאחרים בהמשך. כלומר, עליו להיות קשור על מנת להינתק. אני חושבת שאמהות ואבות, חוזרים להיות המחנכים שהיינו ברגע מסוים. יותר מאשר לזרוק את הילד שלך במקום מסוים שבו נראה שהוא יעשה מחונך, אנחנו אומרים: "בוא נראה. לא, רגע! אני לא מקבל את זה". מעבר לכך, אני מאמינה שזה צריך לנבוע משם, זה לא יגיע מהרשויות, זה משהו, שברמה האישית, עליך לעבוד על מנת להשיג זאת. ההיסטוריה החברתית, תרבותית והאישית שלנו, הביאה אותנו לרגע הזה. אנו מאמצים ויוצרים מטרות וציפיות שכנראה לא שלנו, אלא של העולם שמקיף אותנו: בית הספר הטוב ביותר, האוניברסיטה הטובה ביותר, תארים, יוקרה, כסף. שכחנו מה אנחנו באמת מחפשים. מה הם מחפשים? הם רוצים שהילד שלהם יחזיק בתואר מסוים? בשביל מה? למה אני מחפש ידע? מה אני מחפש? איזה סוג של ידע אני מחפש? ידע יוביל את הילד להצלחה? מאיזו נקודת מבט? "על הילד שלי להיות כפי שאני רוצה" או "עליו להשיג את מה שאני אף פעם לא השגתי". כל זה מאד אנוכי. האם אני מחנך אותם כדי שיוכלו להסתגל לחברה שהם חיים בה, שעומדת להיות קשה? או שאני מחנך אותם על מנת שיוכלו לגלות מה הם אוהבים ומה לא, ושבכל יום עליהם לעבוד לטובת חברה זו? מכיוון שלילד ישנה תפישה כל כך רעננה על העולם, באופן טבעי הוא יתהה על תפישתי, מכיוון שעבורו, הכל חדש. עבורו שום דבר לא ישן. סמכו על ילדכם, הם יודעים הרבה יותר ממה שאתם חושבים. מכיוון שלפעמים אלו שהכי מגבילים את ילדנו הם אנחנו, ההורים, ואז אנחנו סובלים מההשלכות. מה שאני מנסה לומר זה שזה כל כך מקסים לדאוג לילד שלך, בגלל הלא נודע, בגלל המסתורין, ובגלל כל הדאגות שהוא גורם לנו, זה מקסים מכיוון שזו הזדמנות אדירה בעבורנו לצמוח. בואו נשחרר את הציפיות שלנו, ונשים בצד את מה שעולם מצפה מהילדים, מה שהתרבות מצפה מכל אחד מאיתנו. כבדו את הילדים, תנו להם את ההזדמנות להתפתח, בדרך שלהם, לא בדרך שבה אנחנו המבוגרים חושבים שזה צריך להיעשות בה, אלא בדרך שהם יכולים. האידאלים והמטרות שיצרנו מונעים מאיתנו לראות את הילדים כפי שהם באמת, ואת מה שהם צריכים... לא מחר או בעוד כמה שנים, אלא היום. יש רק דבר אחד שהוא באמת חשוב. וזה האהבה שאנחנו יכולים להעניק לילדים. אם אנחנו רוצים חברה אחרת, הדבר היחיד שבאמת עלינו לעשות, הוא לאהוב את הילדים, וללמד אותם לאהוב אחרים. הידע יופיע מעצמו, בכל העולם התשובות יצוצו בעצמן, אבל ילד שמעולם לא אהבו אותו, יהיה לו קשה מאד ללמוד כיצד לאהוב. זה משהו שנכתב על ידי חברנו לכיתה, על מנת שיקרא בסוף השנה, אך הם לא הורשו. ולדעתי זה חשוב, אז אני ארצה לקרוא את זה. "היום, החינוך הוא אסור. מעט מאד ממה שקורה בבית הספר באמת חשוב. והדברים שבאמת חשובים לא כתובים בשום ספר ולא בשום מחברת. איך אנחנו יכולים להתמודד עם החיים? איך אנחנו מתמודדים עם הקשיים? "אנחנו לא יודעים, לא לימדו אותנו." "מדברים הרבה על חינוך, קידמה, דמוקרטיה, חופש, עולם טוב יותר... אבל שום דבר מזה לא קורה בכיתה. מלמדים אותנו להיות מופרדים אחד מהשני ולהתחרות על דברים חסרי ערך. המורים וההורים לא מקשיבים לנו. לא שואלים אף פעם מה דעתנו. אין להם שמץ של מושג מה אנחנו מרגישים, מה אנחנו חושבים או מה אנחנו רוצים לעשות. זה לא יהיה נפלא אם יכולנו לבחור בכל יום ללכת לבית הספר? זו תהיה הבחירה שלנו, לא של ההורים שלנו. שבית הספר יהיה מקום נפלא, להנות, לשחק, מקום בו אפשר לבחור בחופשיות מה ללמוד ואיך ללמוד זאת." קיימות "חוויות חינוכיות" שהעזו לשנות את מבני בית הספר. מחנכים שהעזו לחשוב על בית ספר מנקודת מבט שונה. רבים מהם, הפכו להיות שיטות פורמליות, אחרים מתפקדים בקהילות ובמרחבים פתוחים, חלק בחרו להמשיך את הניסוי באופן פרטי ורבים אחרים עושים זאת בכיתות ובבתי ספר ציבוריים. דוגמאות אלה הן הוכחה חיה לכך שמערכות חינוך מסורתיות יכולות לקבל משמעות שונה ולהשתנות. ישנן "חוויות חינוכיות" שונות בכל מעמד וקבוצות חברתיות שהיו בהן מחנכים בעלי רצון לשינוי חינוך אקטיבי, פופולרי, חינוך לחירות, שיתופי, חופשי, אקולוגי, דמוקרטי, הוליסטי אתני, חינוך ללא בית ספר, לימודים בבית... במידות גדולות או קטנות, כל ה-"חוויות החינוכיות" הללו רואות בלמידה כהתפתחות מתמדת כשיתוף של חיים בין האדם לבין הוריו, סביבתו וקהילתו חינוך חי... למדו אותנו שהדברים יכולים להיות אחרת. זו הדוגמה שעליכם לתת לנו. הציפיות הן שלכם, לא שלנו. וכל עוד זה יישאר כך, אנחנו נמשיך להיכשל." סרט זה מציג רק חלק מהרעיונות שנתקלנו בהן. ביקרנו בכמה מסך כל ה-"חוויות החינוכיות" הקיימות, ורק מעטות בהן למדנו לעומק השיטה האחת והיחידה ולא קיימת, הדוגמה הטובה ביותר לא קיימת, אבל שונות אמיתית קיימת כאשר אנחנו מכבדים וחווים את השונות בכל ממדיה. כל החוויות האלו הן יקרות מפז מכיוון שהן הפירות שהניבו אנשים אשר הקדישו את חייהם לחינוך ישנם חילוקי דעות והסכמות, אבל אין ספק שכולן תורמות לשיפור החינוך אנחנו צריכים שהרעיונות והשיטות שלהן יראו אור להכיר ביכולת של כל אחת מהן לתרום, להכיר את ההיסטוריה שלהן והגבלותיהן לשתף מקורות, נקודות מבט ולבנות יחדיו פרדיגמת חינוך חדשה בגלל כל זה, אנחנו אומרים מספיק! מספיק להחליט בשבילנו, מספיק לדרג אותנו, מספיק לכפות עלינו. לא המדע, לא בחינות ולא תארים יכולים להגדיר אותנו לכן אנחנו כאן, כדי לדבר וכדי לשתף את הרעיונות שלנו. כדי ללמוד שדברים יכולים להשתנות. אנחנו נחליט מה אנחנו רוצים להיות, להרגיש או לחשוב. היום יותר מאי פעם קיימים המשאבים כדי שה-"חוויות החינוכיות" האלה יוכפלו ויתעצמו קיימת האפשרות שבית הספר יתחבר שוב לחינוך שהם יהיו מקומות שנבנים ומנוהלים על ידי כל הקהילה שיענו לצרכים של כל האנשים וסביבתם "אנחנו מאמינים שהחינוך הוא אסור. לא בגלל המשפחות שלנו, לא בגלל הילדים, לא בגלל המורים." כולנו אוסרים את החינוך. בכל פעם שאתה בוחר להסתכל לצד השני במקום להקשיב. בכל פעם שאנו בוחרים את המטרה ולא את הדרך. בכל פעם שאנחנו משאירים הכל אותו דבר במקום לנסות משהו חדש. סרט זה הוא הזמנה להיפגש עם חינוך מעבר לקירות בית הספר שכולנו מכירים כה טוב. הזמנה לחשוב על צורות אחרות של למידה לדבר ולדון על פרקטיקות חינוכיות ובית ספריות. בין אם אתה מורה. בין אם אתה תלמיד. בין אם אתה הורה; מי שלא תהיה, עזור לנו. החינוך חייב להתקדם. חייב לגדול. חייב להשתנות. כדי להיפגש עם אחרים, כדי להכיר ולחקור את החוויות שלהם, - החינוך אסור - לשתף רעיונות ולהגשים אותן. - חינוך בעד חיים - .זו ההצעה שלנו והיא מתחילה כבר היום REEVO -הצטרפו ל Red de Educación Viva מפגש, שיתוף, פעולה הסרט תורגם וסונכרן משמיעה על ידי לאנדרו נויחוביץ' וטל גרופר התרגום מוקדש ליוסי גרין ונילי נווה שהיה להם האומץ להיות המורים שהם רצו להיות