Tip:
Highlight text to annotate it
X
הקירות החשובים ביותר בהסטוריה המערבית הם אפילו לא במערב.
הם מקיפים את העיר המודרנית של איסטנבול, קונסטנטינופול כמו שהרומאים קראו לה.
ובמשך אלפי שנים, הגורל של אירופה היה תלוי בהם.
קונסטנטינופול תוכננה להיות מרכז העולם.
כשגבולות האמפריה הרומית החלו להתפורר במאה הרביעית,
ההון הועבר למזרח המתורבת, העשיר והיציב עדיין.
שם, בפרשת הדרכים בין אירופה ואסיה, המרכז של כל דרכי הסחר הראשיות של העולם העתיק,
הקיסר קונסטנטין בנה את העיר.
זו היתה עיר של ספריות ואוניברסיטאות,
גדולה פי 20 מלונדון ופריז באותו הזמן.
היא הכילה את הידע שלא יסולא בפז של העולם הקלאסי שנמוג במערב.
כדי להגן על יצירות המופת מאוייביו הרבים,
קונסטנטין בנה את הביצורים הטובים ביותר שנבנו אי פעם.
קו ההגנה הראשון היה חפיר ברוחב 20 מטר ו7 מטר עומק,
שהתמתח לאורך כל ששה וחצי הקילומטרים מחוף לחוף.
צינורות מתוך העיר יכלו למלא אותו למראה ראשון של אוייב,
וקיר קצר הגן על קשתים שיכלו לירות בחיילים הספוגים שניסו לחצות בשחיה.
אלה שהיו בני מזל מספיק לעבור את החפיר היו צריכים להתמודד עם המטר הבלתי פוסק מהקיר החיצוני שמעל בגובה 9 מטר.
חיצים, חניתות, או גרוע יותר, אש יוונית -- צורה עתיקה של נפלם שהיתה ניצתת במגע
ולא ניתן היה לכבות אותה עם מים -- היתה ניתחת עליהם.
מחלקות של מגינים רומאים היו נושאות להביורים ניידים,
ומרססים כל מי שניסה לטפס מהחפיר.
הקורבנות המפוחדים היו קופצים חזרה, רק כדי למצוא שהם עדיין בוערים מתחת למים.
לפעמים, הרומאים היו שמים סיפונים על הביצורים,
ומשגרים כדי חימר מלאים באש יוונית מקטפולטות על הצבא הפולש.
השורות הקדמיות היו הופכות לכבשן,
וגרמו לאדמה עצמה להראות כאילו היא עולה באש.
אם, בנס כלשהו, הקיר החיצוני היה נעבר,
התוקפים היו ניצבים בפני ההגנה הסופית: הקיר הפנימי העצום.
הקירות האלו היו רחבים מספיק כדי שארבעה אנשים יוכלו לרכב צד לצד,
אפשרו לכוחות להגיע במהירות לאן שהיו זקוקים להם.
אטילה ההוני, משמיד הציביליזציות, שקרא לעצמו מצליף האלוהים,
הביט מבט אחד בהן וסב לאחור.
האברים נלחמו בחומות ללא תועלת עד שלקטפולטות שלהם נגמרו האבנים.
הטורקים ניסו לחפור מתחתן, אבל מצאו את היסודות קשים מדי.
הערבים ניסו להרעיב את העיר לכניעה,
אבל נגמר להם האוכל בעצמם והם היו צריכים לעבור לקניבליות.
זה הצריך את התותחים של העת המודרנית כדי להכניע אותן לבסוף.
ב 1453, הטורקים הביאו את נשק העל שלהם:
תותח ענק שיכל לירות אבנים במשקל 750 קילו למרחק של יותר מקילומטר וחצי.
יחד עם עוד יותר ממאה תותחים קטנים יותר,
הם המשיכו בהפצצה קבועה יום וליל.
חלק מהחומה הישנה קרס, אבל אפילו במותן הן התגלו ראויות.
גלי האבנים ספגו את מכות כדורי התותח טוב יותר מהקירות הקשיחים.
זה לקח חודש וחצי של הפצצה קבועה לפתוח פרצה בסופו של דבר.
הקיסר הרומי האחרון, קונסטנטין ה 11, שלף את חרבו
וקפץ לפער כדי לעצור את ההמון הפולש,
ונעלם לאגדה.
העיר נכבשה, והאמפריה הרומית נעלמה לבסוף.
אבל לקירות השבורים האלה היתה מתנה אחרונה.
כשהניצולים ברחו מהעיר האבודה, הם הביאו אתם את ספריהם היקרים ומסורתיהם העתיקות.
הם נדדו מערבה לאיטליה, הציגו מחדש את השפה והלימוד היווני לאירופה המערבית, והציתו את הרנסאנס.
תודות לקירות קונסטנטינופול, ערמת הלבנים והשיש ששמרה עליהם זמן כה רב,
עדיין יש לנו את העבר הקלאסי.