Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Bar Star מבקר: Ido Dekkers
שאלה ששואלים אותי באופן תדיר היא:
היכן פיתחתי את ההתשוקה לזכויות אדם וצדק?
זה החל מוקדם.
גדלתי במערב אירלנד,
תקועה בין ארבעה אחים,
שניים מבוגרים ממני ושניים צעירים ממני.
אז מובן מאליו שהייתי חייבת להתעניין בזכויות אדם,
ובשיויון וצדק,
ובשימוש במרפקים שלי!
(צחוק)
ועניינים אלו נשארו והדריכו אותי,
ובמיוחד,
כאשר נבחרתי כנשיאה הראשונה של אירלנד,
בין 1990 ל-1997.
אני הקדשתי את הנשיאות שלי
ופיניתי מקום לאלו שהרגישו בשולי החברה באירלנד,
ואיחדתי קהילות מצפון אירלנד.
עם אלו של הרפובליקה,
בנסיון לבנות שלום.
והלכתי כנשיאה האירית הראשונה אל הממלכה המאוחדת
ונפגשתי את המלכה אליזבת השנייה,
וקיבלו אותי למגורים הרישמיים שלי--
שנקראים "אורוס אן אוטראן," בית הנשיאה --
חברי המשפחה המלכותית,
כולל, במיוחד, נסיך ווילס.
והייתי ערה לכך שבתקופת נשיאותי,
אירלנד הייתה מדינה שהתחילה התקדמות כלכלית מהירה.
היינו מדינה המרוויחה מהסולידריות של האיחוד האירופי.
אכן, כשאירלנד תחילה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1973,
היו איזורים במדינה שנחשבו כמתפתחים,
וביניהם המחוז האהוב שלי, מחוז מיו.
הובלתי משלחות מסחר כאן בארצות הברית,
ליפן, להודו,
בכדי לעודד השקעה, לעזור ליצור עבודה,
לפתח את הכלכלה שלנו,
לפתח את מערכת הבריאות שלנו, ההשכלה שלנו.
ההתפתחות שלנו.
מה שלא הייתי חייבת לעשות בתור נשיאה
היה לקנות אדמות על היבשת אירופה,
כדי שאזרחים איריים יוכלו ללכת לשם מכיוון שהאי שלנו שקע מתחת למים.
מה שלא הייתי אמורה לחשוב עליו,
לא כנשיאה ולא כפרקליטה חוקתית,
היה על ההשלכות לריבונות של הטריטוריה.
הנובעות מההשפעה של שינוי האקלים.
אבל זהו העניין שהנשיא טונג, של רפובליקת קיריבטי,
חייב להתעורר כל בוקר כדי לחשוב עליו.
הוא קנה קרקע בפיג'י כפוליסת ביטוח
אשר קרא לה, "הגירה מכובדת,"
משום שהוא יודע שהעם שלו עשוי להצטרך לעזוב את האיים שלו.
בזמן שהקשבתי לנשיא טונג מתאר את המצב,
הרגשתי שזו בעיה שאף מנהיג לא צריך להתמודד איתה.
ובעוד שמעתי אותו מדבר על כאבי בעיותיו,
חשבתי על אלינור רוזוולט.
חשבתי עליה ועל אלה שעבדו איתה,
בוועדה לזכויות האדם, שבראשה ישבה ב-1948,
והכינה את ההכרזה לזכויות האדם האוניברסליות.
מבחינתם, אי אפשר היה לדמיין
שמדינה שלמה תחדל מלהתקיים,
כתוצאה מהשפעת בני אדם על שינוי האקלים.
הגעתי לנושא של שינוי האקלים לא בתור מדענית או עורכת דין סביבתית,
ולא ממש התפעלתי מתמונות של דובים לבנים
או קרחונים נמסים.
זה היה בגלל ההשפעה על אנשים,
וההשפעה על זכויותיהם --
זכויותיהם לאוכל, ומים בטוחים, שרותי בריאות וחינוך, ומחסה.
ואני אומרת את זה בענווה,
כי הגעתי מאוחר לעניין שינוי האקלים.
כאשר שימשתי
כנציגה העליונה של האו"ם למען זכויות האדם
בין 1997 ל-2002,
שינוי האקלים לא היה בחזית תודעתי.
אני לא זוכרת אפילו נאום אחד שלי בעניין שינוי האקלים.
ידעתי שהיה חלק שני של האו"ם --
כנס האו"ם בדבר שינוי האקלים --
העוסק בעניין שינוי האקלים.
זה היה לאחר מכן כשהתחלתי לעבוד במדינות אפריקניות
לגבי עניינים כמו פיתוח וזכויות האדם.
והמשכתי לשמוע את המשפט הנרחב הזה:
"אה, אבל דברים הרבה יותר רעים עכשיו, הדברים הרבה יותר רעים."
ואז חקרתי מה גרם לזה:
זה היה על שינויים באקלים
זעזועי אקלים, שינויים במזג האוויר.
אני פגשתי את קונסטנס אוקולט,
שייסדה קבוצה למען נשים במזרח אוגנדה,
והיא סיפרה לי שבזמן ילדותה,
היו לה חיים רגילים בכפר שלה והם לא היו רעבים,
הם ידעו שהעונות יבואו כפי שצפוי שיבואו,
והם ידעו את הזמן לזרוע והזמן לקצור,
לכן היה להם מספיק אוכל.
אבל, בשנים האחרונות,
בזמן השיחה הזאת,
עברו עליהם אך ורק תקופות ארוכות של בצורת,
ואז שיטפונות בזק,
ואז יותר בצורת.
בית הספר נהרס,
פרנסות נהרסו,
הקציר שלהם נהרס.
היא מקיימת את הקבוצה הזאת כדי לנסות לשמור את קהילתה יחד.
וזאת הייתה מציאות שממש הלמה בי,
כיוון שכמובן, קונסטאנס אוקולט לא אחראית
לפליטות גזי החממה שגורמות את הבעיה.
אכן, ממש הזדעזעתי מהמצב במלווי
בינואר השנה.
היה שטפון חסר תקדים במדינה,
כיסה כשליש המדינה,
יותר משלוש מאות אנשים נהרגו,
ומאות אלפים איבדו את פרנסתם.
והאדם הממוצע במלווי
פולט בערך 80 קילוגרם של דו-תחמוצת הפחמן לכל שנה.
האזרח האמריקאי הממוצע פולט בערך 17.5 טון מטרי.
אז אלו הסובלים בצורה לא פורפורציונאלית
לא נוהגים במכוניות, אין להם חשמל, לא צורכים בצורה משמעותית,
ועדיין הם מרגישים יותר ויותר
את השפעות שינוי האקלים,
השינויים שמונעים מהם לדעת לגדל מאכלים בצורה נכונה.
ולדעת לדאוג לעתיד שלהם.
אני חושבת שהייתה חשיבות לאי צדק המשווע
אשר הלמה בי בכוח רב.
ואני יודעת שאנחנו לא יכולים לטפל בחלק מאי הצדק הזה.
כי אנחנו לא במסלול לעולם טוב יותר.
ממשלות מסביב לעולם הסכימו בוועידה בקופנהגן,
וכבר חזרו על זה בכל וועידה בנושא האקלים,
שאנחנו צריכים להישאר מתחת לשתי מעלות צלזסיוס
של ההתחממות מעל הסטדנדרטים הקדם תעשייתים.
אבל אנחנו במסלול לבערך ארבע מעלות.
אז אנחנו עומדים בפני איום קיומי לכוכב הלכת שלנו.
וזה גרם לי להבין
ששינוי האקלים הוא האיום הגדול ביותר לזכויות האדם במאה העשרים ואחת.
וזה הביא אותי אז לצדק האקלים.
צדק האקלים משיב לוויכוח המוסרי --
שני צידי הוויכוח המוסרי --
כדי להתייחס אל שינוי האקלים.
בראש ובראשונה,
להיות לצידם של הסובלים ביותר והמושפעים ביותר.
ושנית,
להבטיח שלא ייעזבו מאחור שוב, כשאנחנו מתחילים לזוז
ולהתייחס לשינוי האקלים באמצעות פעולות אקלים,
כפי שאנו עושים.
בעולמנו הלא-שווה לכל באיו היום,
זה מדהים לראות כמה אנשים נעזבים מאחור.
בעולמנו המכיל 7.2 מיליארד אנשים, כשלושה מיליארד נעזבים מאחור.
ל-1.3 מיליארד אין גישה לחשמל,
והם מאירים את ביתם באמצעות נפט מזוקק ונרות,
ששניהם מסוכנים.
ולמעשה הם משלמים המון מההכנסה הזעירה שלהם על אמצעי התאורה הזה.
2.6 ביליון אנשים מבשלים על אש של מדורות--
על פחם, עץ וגללי בעלי חיים.
וזה גורם למוות של בערך 4 מיליון אנשים בשנה.
משאיפת עשן בתוך הבית,
וכמובן, מרבית ההרוגים הן נשים.
לכן יש לנו עולם מאד לא-שווה לבאיו,
ואנחנו צריכים לעבור מ-"עסקים כרגיל."
ולא להמעיט בערך של טבעו המשתנה
של השינוי שנצטרך,
כי אנחנו צריכים להגיע לאפס פליטות פחמן עד בערך 2050,
אם נמשיך להישאר מתחת לשתי מעלות צלזיוס של ההתחממות.
וזה אומר שחובה עלינו להשאיר כמעט שני שליש של המשאבים הידועים לנו
של דלק המאובנים מתחת לאדמה.
זהו שינוי גדול מאוד,
וזה אומר שכמובן,
מדינות מתועשות מוכרחות לצמצם את הפליטות שלהם,
מוכרחות להתייעל בצריכת האנרגיה שלהן,
ומוכרחות לעבור בהקדם האפשרי לאנרגיה מתחדשת.
עבור מדינות מתפתחות וכלכלות מתעוררות,
הבעיה והאתגר הוא לגדול בלי פליטות,
כי הם חייבים להתפתח; יש להם אוכלוסיות מאד עניות.
אז הם חייבים להתפתח ללא פליטות, וזה כבר בעיה אחרת.
אכן, אף מדינה לא התפתחה מבלי פליטה של גזי חממה.
כל המדינות כבר התפתחו עם דלק מאובנים,
ואולי יעברו לאנרגיה מתחדשת.
לכן זהו אתגר גדול מאוד,
והוא דורש את התמיכה המוחלטת של הקהילה הבינלאומית,
עם המימון והטכנולוגיה הנדרשים, ומערכות ותמיכה,
כיוון שאף מדינה לא יכולה להגן על עצמה מהסכנות של שינויי אקלים.
זהו עניין שמצריך סולידריות אנושית גמורה.
סולידריות אנושית, אם תרצו, מבוססת על אינטרס עצמי --
כי כולנו במצב זה ביחד,
וחייבים לעבוד ביחד
כדי להבטיח שאנחנו מגיעים לאפס פחמן עד 2050.
החדשות הטובות הן ששינוי כבר קורה,
והוא קורה מהר מאוד.
פה בקליפורניה,
יש מטרה שאפתנית מאוד לצמצום הפליטות.
בהוואי, הם מחוקקים חוקים
כדי לכונן מאה אחוז אנרגיה מתחדשת עד 2045.
וממשלות מסביב לעולם מאד שאפתניות.
בקוסטה ריקה, התחייבו להיות ניטרלי פחמן עד 2021.
באתיופיה, ההתחייבות היא להיות ניטרלי פחמן עד 2027.
אפל הבטיחה שכל מפעליהם בסין ישתמשו באנרגיה מתחדשת.
ויש תחרות כעת
להמיר את כוח הגאות ושפל והגלים לחשמל,
כדי שנוכל להשאיר את הפחם באדמה.
ושינוי זה ברוך ומתרחש מהר מאד.
אבל זה עדיין לא מספיק,
והרצון הפוליטי עוד לא מספיק.
תנו לי לשוב לנשיא טונג והאנשים איתו בקיריבטי.
הם למעשה יוכלו לגור באי שלהם ולמצוא פתרון,
אבל זה ידרוש רצון פוליטי ענק.
נשיא טונג סיפר לי על רעיונו השאפתני
לבנות או להציף את האיים הקטנים שבהם אנשיו מתגוררים.
זה, כמובן, מחוץ למשאבים של קיריבטי לבדה.
זה יצריך סולדיריות ותמיכה רבה ממדינות אחרות,
ויצריך גם איזשהו רעיון יצירתי
שאנחנו מאחדים כשרוצים שתהיה תחנת חלל מעלינו.
אבל הלא יהיה נפלא לקיים את פלא ההנדסה הזה
וגם להתיר לעם להישאר בתחומם הריבוני,
ולהיות חלק מקהילת המדינות?
זהו סוג הרעיון שאנחנו צריכים לחשוב עליו.
כן, האתגרים של הטרנספורמציה הנדרשת הם גדולים,
אבל אפשר לפתור אותם.
אנחנו, כבני אדם,
מאד מסוגלים להתאחד בכדי לפתור בעיות.
הייתי מאד ערה לזה כאשר השתתפתי השנה
בזכרון יום השנה השבעים
לקץ מלחמת העולם השנייה ב-1945.
1945 הייתה שנה יוצאת מן הכלל.
היא הייתה שנה בה העולם פנה
למה שבטח נראו כמו בעיות שלא ניתנו לפיתרון--
הרס מלחמות העולם, במיוחד מלחמת העולם השנייה;
השלום השביר שהובא לידי ביטוי;
הצורך בהתחדשות כלכלית שלמה.
אבל מנהיגי התקופה הזאת לא נרתעו מזה.
הייתה להם היכולת, הייתה להם תחושת המניע שאף פעם לא
יצטרך העולם להתנסות בבעיה כזאת עוד פעם.
והצטרכו לבנות מבנים עבור שלום ובטחון.
ומה קיבלנו? מה הם השיגו?
מגילת האומות המאוחדות,
מוסדות ברטון וודס, או כפי שנקראים, הבנק העולמי,
וקרן המטבע הבינלאומי.
תכנית מרשל לאירופה, אירופה הרוסה לגמרי,
בכדי לבנותה מחדש.
ואכן לאחר כמה שנים,
ההכרזה האוניברסלית לזכויות האדם.
2015 היא שנה דומה מבחינת חשיבותה
ל-1945, עם אתגרים דומים ופוטנציאל דומה.
יהיו 2 ועידות גדולות השנה:
הראשונה תהיה בספטבר בניו יורק,
ועידה של יעדי פיתוח בר קיימא.
ויש את הועידה בפריז בדצמבר כדי לתת לנו הסכם אקלימי.
יעדי פיתוח בר קיימא נועדו לעזור למדינות
לדעת איך לנצל משאבים ועדיין לשמור על אמא אדמה,
לא כדי לנצל משאבים ולהרוס מערכות אקולוגיות,
אלא כדי לחיות בהרמוניה עם אמא אדמה,
בכך שחיים בצורת חיים השומרת על משאבי הסביבה.
ויעדי פיתוח בר קיימא
יכנסו לתוקף עבור כל המדינות.
ב1.1.2016
ההסכם האקלימי--
הסכם אקלימי מחייב--
הוא נחוץ בגלל הראיה המדעית
כי אנו במסלול לעולם של 4 מעלות
ואנו חייבים לשנות מסלול להישאר פחות מ2 מעלות.
אז אנו צריכים לעשות צעדים אשר יהיו מבוקרים ומפוקחים,
כדי שנוכל להעלות את השאפתנות להפחית בפליטות,
ושנוכל לעבור מהר יותר לאנרגיה מתחדשת
כדי שיהיה לנו עולם בטוח יותר.
המציאות היא שהעניין חשוב מדי
מכדי להשאיר אותו בידי פולטיקאים והא"ום
(צחוק)
זהו ענין חשוב מאוד לכולנו,
וזהו עניין שמצריך יותר ויותר מומנטום.
בהחלט, הפנים של פעיל לאיכות הסביבה השתנו,
בגלל מימד הצדק.
כעת זה עניין לארגונים אשר מבוססים על אמונה,
תחת מנהיג מעולה בשם פופ פרנסיס,
ובהחלט, כנסיית אנגליה,
אשר שללה דלק מאובנים.
זהו עניין לקהילה העסקית,
והחדשות הטובות הן:
שהקהילה העסקית משתנה במהירות--
מלבד תעשיות דלק המאובנים--
(צחוק)
אפילו מתחילים קצת לשנות את השפה שלהם--
אבל רק קצת.
אבל עסקים לא רק מכירים ביתרונות של אנרגיה מתחדשת באופן נורא מהיר,
הם גם דורשים מפולטיקאים לתת להם יותר איתותים,
כדי שהם יוכלו לנוע יותר מהר.
זהו עניין עבור תנועת הסחר העולמית.
זהו עניין עבור תנועת הנשים.
זהו עניין עבור אנשים צעירים.
הייתי בהלם שלמדתי שג'יבריל קזן,
אחד מהרביעיה של ארגון גרינסבורו ולקח חלק מהמרתונים של וולוורט,
אמר לאחרונה
שהשינוי האקלימי הוא כמו רגע של ארוחת צהריים עבור האנשים הצעירים.
אז, רגע ארוחת צהריים עבור האנשים הצעירים של המאה ה21--
זה של עניין זכויות האדם של המאה ה21,
בגלל שהוא אמר שזהו האתגר הגדול ביותר
לאנושות ולצדק בעולם שלנו.
אני זוכרת בבהירות את מצעד האקלים במרץ האחרון,
וזה היה רגע ענק,
לא רק בניו יורק, אלא בכל העולם.
ואנחנו צריכים להתבסס על זה.
צעדתי עם כמה ממשפחת אלדרס,
וראיתי כרזה קצת רחוק ממני,
אבל היינו צמודים כולנו ביחד--
כיוון שאחרי הכול היו 400,00 אנשים על רחובות ניו יורק--
אז לא יכולתי להגיע לכרזה הזו,
הייתי רוצה להתקרב לזה מאחורה,
כי היה רשום שם "סבתות כועסות"!
(צחוק)
זה מה שהרגשתי.
ועכשיו יש לי 5 נכדים,
אני מרגישה ממש שמחה בתור סבתא אירית שיש לי חמישה נכדים,
ואני חושבת על העולם שלהם,
ואיך הוא יהיה כשהם יחלקו את העולם
עם בערך 9 ביליון אנשים ב2050.
אנו יודעים שהולך להיות כאן קשה מבחינה אקלימית,
בגלל כל הפליטות שהצטברו שם למעלה,
אבל זה יכול להיות עולם שווה והוגן יותר,
והרבה יותר מתאים לבריאות ולעבודה
וטוב יותר לאנרגיה בטוחה,
מאשר העולם שיש לנו עכשיו,
אם היינו עוברים באופן יעיל ומהיר לאנרגיה מתחדשת,
ואף אחד לא היה נשאר מאחור.
אף אחד לא נשאר מאחור.
ובדיוק כשהסתכלנו לאחור על השנה --
ב 2015 ל 1945, נסתכל 70 שנה אחורה--
הייתי רוצה לחשוב שהם יסתכלו לאחור,
שהעולם יסתכל לאחור 35 שנה מ2050,
35 שנה ל2015,
ושהם יגידו,
"האם הם לא היו טובים בלעשות מה שהם עשו ב2015?
אנו ממש מעריכים את העובדה שהם עשו החלטה שעשתה שינוי,
ושמה את העולם בדרך הנכונה,
ואנו מרוויחים כעת מהדרך הזו".
שהם ירגישו שאיכשהו לקחנו אחריות,
עשינו מה שנעשה ב1945 בתנאים דומים,
לא החמצנו את ההזדמנות,
עמדנו בהתחייבויות שלנו.
זה מה שהולך להיות השנה הזו.
ואיכשהו עבורי,
זה תועד במילים שהגיעו ממישהי שהערצתי מאוד,
היא הייתה המנטורית וחברה שלי,
היא נפטרה מוקדם מדי,
היא הייתה אישיות יוצאת דופן,
אלופה בשמירה על הסביבה:
וונגרי מתי.
וונגרי אמרה פעם,
"במהלך ההיסטוריה,
מגיע זמן שהאנושות נקראת
לעבור לשלב חדש של מודעות,
להגיע לרמת מוסר גבוהה יותר"
וזה בדיוק מה שעלינו לעשות.
עלינו להגיע לרמה חדשה של מודעות,
רמה מוסרית גבוהה יותר.
ועלינו לעשות את זה השנה בשתי הועידות הללו.
וזה לא יקרה אלא אם כן יהיה לנו את המומנטום
מאנשים מרחבי העולם שאומרים:
"אנו רוצים לפעול עכשיו,
אנו רוצים לשנות מסלול,
אנו רוצים עולם בטוח יותר,
עולם בטוח לדורות הבאים,
עולם בטוח לילדים שלנו ולנכדים,
וכולנו ביחד בזה"
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)