Tip:
Highlight text to annotate it
X
בתחילת השנה זכיתי בתחרות מדע בינלאומית.
[צחוק]
ומאז, הרבה אנשים באו ושאלו אותי,
"איך לעזאזל יכול ילד בן 15 להמציא שיטה חדשה
לזיהוי סרטן הלבלב?"
תשובתי היא: "המון עבודה קשה, שנה וחצי ליתר דיוק,
והמון כשלונות."
לאחרונה פיתחתי חיישן נייר חדשני לזיהוי
סרטן הלבלב, השחלות והריאה.
הוא מהיר פי 168, זול יותר מפי 26,000
ורגיש יותר מפי 400 לעומת תקן הזהב הנוכחי של הזיהוי.
החלק הכי טוב הוא--
[מחיאות כפיים]
החלק הכי טוב הוא, שהוא עולה 3 סנטים ופועל תוך 5 דקות.
[מחיאות כפיים]
הכל החל יום אחד, כשהחלטתי להיכנס לרשת ולהתחיל לחקור
את הסטטיסטיקה של סרטן הלבלב.
לאחרונה איבדנו חבר טוב של המשפחה שהיה לי כמו דוד
ושנכנע למחלת סרטן הלבלב.
מה שגיליתי פקח את עיני.
מעל 85% מכל מקרי סרטן הלבלב מאובחנים מאוחר מדי,
כשלחולה יש סיכוי של פחות מ-2% להישאר בחיים.
זה אומר פחות מ-2 מכל 100.
בנוסף, יש שיעור שרידה תהומי של 5 שנים.
רק 5.5% מהחולים ישרדו אחרי 5 שנים.
משך החיים הממוצע של חולה בסרטן הלבלב הוא 3 חודשים.
אחד מחבריו של אבי סבל מסרטן הלבלב,
ואחרי שבוע - מת.
אז תהיתי, איך זה שאנו כה גרועים באבחון סרטן הלבלב.
מה שגיליתי פקח את עיני וזיעזע אותי.
"הרפואה המודרנית" שלנו היא שיטה בת 60 שנה.
היא מיושנת ביותר, ומאד לא מדויקת.
היא מחמיצה 30% מכל מקרי סרטן הלבלב.
בנוסף, היא יקרה.
כל בדיקה עולה 800 דולר, וזה לא כלול בביטוח הרפואי.
לכן היא אינה בגדר אפשרות לחולים בעלי הכנסה נמוכה.
בנוסף, סרטן הלבלב הוא מחלה ללא תסמינים.
כלומר, כל התסמינים שלה הם כלליים ביותר,
כמו כאב-בטן, צהבת.
כך שרופאים לא יכולים לאבחן אותה בקלות.
אז התחלתי לקבוע אמות-מידה מדעיות,
שלדעתי צריכות להיות לחיישן המיטבי.
הוא צריך להיות פשוט, רגיש, בררני, מהיר, זול,
ופולשני במידה מזערית מבחינת החולה.
הייתי די בטוח שאני יכול ליצור חיישן כזה, אך לא ידעתי איך בדיוק.
אז התחלתי לעשות קצת יותר מחקר
וגיליתי מדוע טרם הושג הישג טכנולוגי כזה.
מצאתי שעקב טיבה המרתיע של התגלית,
לא נעשתה בעצם שום עבודה על כך.
מה שקורה עם סרטן הלבלב, כשמאבחנים אותו,
מחפשים סמן ביולוגי לסרטן
או חלבון שנמצא ברמות מוגברות במחזור הדם.
זה נשמע קל ופשוט, אבל זה בכלל לא כך.
כי יש כל הדם הבריא הזה, המון ליטרים של דם בריא,
אבל מה שמחפשים הוא עליה זעירה בכמות זעירה של חלבון.
זה כמעט בלתי-אפשרי.
בעצם מחפשים מחט בערמת שחת--
גרוע מזה, מחפשים מחט בערימה של מחטים כמעט זהות.
אז מה שעשיתי היה להתחיל במחקר, כי הייתי זקוק ליעד בדיקה כלשהו.
התחלתי עם בסיס-נתונים של יותר מ-8,000 חלבונים שונים
שנמצאים בסרטן הלבלב.
למזלי, בנסיון ה-4,000 קלעתי בול.
מצאתי את החלבון שבו אוכל להשתמש.
קוראים לו מזותלין.
זהו סתם חלבון רגיל
אלא אם חולים בסרטן הלבלב, השחלות או הריאה.
ואז הוא נוכח ברמות מוגדלות,
ברמות ממש מוגדלות במחזור הדם.
והעיקר עם החלבון הזה: הוא נוכח בשלב מוקדם של המחלה,
כשלחולה יש קרוב ל-100% סיכוי לשרוד.
אז אם אוכל לזהות את החלבון הזה,
קיוויתי שכך אוכל לרפא בעצם את סרטן הלבלב.
אחר התחלתי להתרכז בנסיון לזהות את החלבון, כי זו היתה השאלה הגדולה .
פריצת הדרך שלי אירעה במקום הכי בלתי סביר,
זה קרה בשיעור ביולוגיה בתיכון-- המקום שהכי מתעב חדשנות.
[צחוק]
הגנבתי לשיעור מאמר על ננו-שפופרות פחמן חד-דופניות
שמאד רציתי לקרוא.
ננו-שפופרת פחמן חד-דופנית היא בעצם שפופרת פחמן בעובי אטום בודד.
זה-- תארו לעצמכם צינור ארוך מאד.
הקוטר שלו הוא חלק ה-150 מקוטר שערת אדם.
ויש לו תכונות מדהימות.
הן ממש ממש מגניבות.
הן כמו גיבורי העל של מדע החומרים.
ואז התחבטתי ברעיון של-- בדיוק למדנו על נוגדנים.
נוגדן הוא למעשה מולקולה של מנעול ומפתח,
שמתקשרת ספציפית לחלבון מסוים, ובמקרה זה, למזותלין.
ניסיתי לשלב את התגובתיות הייחודית הזו
עם הרגישות של ננו-שפופרות הפחמן לרשת שלהן,
למבנה התלת-מימדי של הרשת שלהן.
ואז קלטתי.
מה שאוכל לעשות הוא להכניס נוגדן לרשת,
כזה שיגיב ספציפית למזותלין.
ואז גם אוכל לשנות את תכונותיו החשמליות על יסוד כמות המזותלין
במידה מספקת שאוכל למדוד זאת עם מד-אוהם ב-50 דולר מ"הום-דיפו".
קלי קלות.
בדיוק כשהיתה לי ההתגלות הזו, המורה לביולוגיה הסתערה עלי,
כי ראתה שאני קורא את המאמר, חטפה אותו מידי,
כי הייתי אמור לכתוב חיבור,
והתחילה להטיף לי מוסר.
אחרי השיעור, שכנעתי אותה אחרי הטפת מוסר ענקית,
שאני מתחייב לכבד אותה בשיעור שלה--
והשגתי בחזרה את המאמר שלי, כי זה מה שבעצם רציתי ממנה.
[צחוק]
אחר התחלתי לחקור את הרעיון המבטיח הזה.
ואז הייתי זקוק למעבדה
כי אי-אפשר לעסוק בחקר הסרטן על השיש במטבח.
[צחוק]
למעשה, ניסחתי תקציב, ציר זמן, נוהל ורשימת חומרים
כדי שכל הפרופסורים ששלחתי להם דוא"ל יידעו שאני רציני.
אז שלחתי דוא"ל ל-200 פרופסורים שונים
במכוני הבריאות הלאומיים ובאוניברסיטת ג'ונס הופקינס.
עקרונית, לכל מי שקשור איכשהו לסרטן הלבלב.
ציפיתי לשבת בחיבוק ידיים, לקבל שפע תשובות חיוביות
ושאוכל לבחור מביניהן.
[צחוק]
ואז התרחשה המציאות.
במשך חודש אחד קיבלתי 199 סירובים בדוא"ל.
אחד מהם יצא מגדרו עד כדי כך שציין בשיטתיות את החורים בכל הנוהל שלי.
זה היה קצת מדכא.
אבל פרופסור אחד השיב ב"אולי" פושר.
בסופו של דבר מצאתי אותו אחרי 3 חודשים וכפיתי עליו פגישה.
נכנסתי אליו עם הידע של מעל 500 מאמרים שקראתי.
התחלנו את החקירה.
כי במהלך הראיון הזה שנמשך שעה,
הוא הזמין עוד ועוד מומחים וניסה למצוא חורים בפתרון שלי.
ישבתי כל הזמן הזה ועניתי על כל שאלותיו.
חלק ניחשתי. [צחוק]
אבל החקירה השתלמה.
קיבלתי את מרחב העבודה במעבדה שהייתי זקוק לו.
ויצאתי למסע בן 7 חודשים כדי למצוא סוף-סוף את הפתרון.
בהתחלה נראה ששום דבר לא מצליח.
הכל היה באמת דפוק והיו מיליון חורים בנוהל שלי.
במהלך 7 החודשים,
לאט ובשקדנות סתמתי כל אחד מהם.
בסוף הדרך היה בידי חיישן הנייר
שיכול לזהות 100% מכל מקרי סרטן הלבלב, השחלות והריאה.
[מחיאות כפיים]
אך אני למדתי במסעי לקח חשוב מאד.
למדתי שבעזרת האינטרנט הכל אפשרי.
אפשר לחלוק תיאוריות ולא צריך להיות פרופסור
עם המון תארים כדי שיעריכו את רעיונותיך.
לא חשוב המגדר, הגיל, הרקע האתני, כלום לא חשוב,
אלא רק הרעיונות.
בעיני זה העיקר.
בעיני, "להגדיר מחדש את הרלוונטיות", אומר לחפש דרכים חדשות להשתמש באינטרנט.
אנו ממש לא מעוניינים לראות את הפרצופים שאתם מעלים.
[צחוק]
במקום זה אפשר לשנות את העולם בעזרת האינטרנט.
אפשר לעזור לזהות את סרטן הלבלב.
אז אם אני יכול לזהות את סרטן הלבלב,
תארו לעצמכם מה אתם יכולים לעשות.
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]