Tip:
Highlight text to annotate it
X
זה אולי יראה כמו מקום רחוק
בארץ רחוקה.
ביתי הוא בדיוק שם במרכז.
זה היה מהומות לוס אנג'לס של 1992.
ואני זוכר שהייתי בן 8
והבטתי החוצה
וחשבתי לעצמי,
"זהו זה, המשחק נגמר. אני גמור."
הצבא הגיע,
השוטרים נכנסו,
וחשבתי שהם יצילו אותנו,
ומשום מה הם המשיכו לכוון את הרובים לאנשים שלי.
אז גדלתי כועס,
גדלתי ברוגז.
נאבקתי כשצפיתי בהורי משלמים שכירות בסוף החודש.
לפעמים הם היו צריכים להוציא אוכל מהפה
כך שאנחנו, שתי אחיותי הצעירות ואני, נוכל לאכול.
והאנשים שראיתי שמטפלים במשפחות שלהם
ודואגים למה שצריך היו חברי הכנופיות.
אז חשבתי על זה ככיוון לקרירה שלי,
לא בגלל שהם היו אלה,
שאתם יודעים, היו להם את הבחורות, את המכוניות,
זה היה בגלל שהם היו אלה שטיפלו במשפחות שלהם.
ואני אוהב את משפחתי מספיק כדי לחשוב על זה כאופציה.
אבל זה לתמיד היה גרוע.
אם לא חיברתם שתיים ועוד שתיים,
אני אוהד דודג'רס.
אני אוהב את הדודג'רס אפילו יותר
מפני שאיצטדיון הדודג'רס יושב במרכז פארק אליסיין,
אחד הפארקים הגדולים בלוס אנג'לס,
ואני זוכר שהלכתי בסופי השבוע עם המשפחה
וללה קרנה אסדה ושיתוף התרבות שלנו
והם לוקחים אותי למסלולים
ומראים לי כל מיני דברים מדהימים שהם ידעו.
גדלתי, הלכתי לתיכון דורסי.
אולי אתם לא מכירים את דורסי כל כך,
אבל אתם מכירים את תיכון קרנשו.
קרנשו ודורסי הם תיכונים יריבים,
אבל הם יותר מרק יריבים
באופן המסורתי של תיכונים יריבים,
הם מקום הולדתם של הבלודס והקריפס. (כנופיות בלוס אנג'לס)
אז הייתי בכיתה ט' בעונש,
והם נתנו לי אולטימטום:
הם אמרו: "או שאתה נשאר בעונש,
או שאתה הולך לעשות את מה שנקרא אקו קלאב."
ואמרתי, "מה?!? אקו קלאב?
תשכחו מכם!"
אבל לקחתי צ'אנס והלכתי לאקו קלאב.
והדבר הראשון שהם אמרו היה,
"קח שקית זרעים ובוא נצא."
והרמתי חליפניו
מפני שרציתי לצלות סלסה לאימי בסוף.
והם עבדו עלי!
אז פתאום, התחלתי לדאוג לפוטוסינטזה
ורמת החומציות,
וקרינת הUV,
וכל הדברים השונים האלה שיגרמו לחלפיניו שלי לגדול.
בסוף הסימסטר, הם נתנו לי הזדמנות
ללכת לבית הספר טיטון למדעים בוויומינג.
לילד שמעולם לא היה מחוץ לרובע שלו,
לראות הרים בפעם הראשונה,
להביט בשמי הלילה ולספור,
לא יכולתי לספור אפילו, את הכוכבים.
בפעם הראשונה בחיי בגיל 15
ראיתי יותר כוכבים משיכולתי לספור.
הייתי צריך לצבוט את עצמי ולהביט בכוכב נופל
ולהגיד, "לא, זו לא ציפור הגטו באה אלי."
ואת ציפור הגטו, לא תמצאו בספר אואדובון,
זה מסוק משטרתי למקרה שלא ידעתם.
וחזרתי הביתה ומצאתי מנטורים וחברים
ומשפחה ואנשים שתמכו בי בזה,
וב 2005, הבחור הזה בשם ריצ'ארד לאוב
כתב ספר שנקרא "הילד האחרון ביער"
והוא טבע ביטוי שנקרא "תסמונת מחסור בטבע."
זה לא מונח רפואי, אל תדאגו,
אתם לא צריכים תרופות בשביל זה,
זה קל לריפוי:
כל מה שאתם צריכים לעשות זה לצאת החוצה.
מפני שיש לנו 7 מיליארד בני אדם בעולם היום,
אבל אם הייתם שמים את כל 7 מיליארד האנשים האלה
כתף אל כתף,
הם יכלו להכנס בתוך העיר לוס אנג'לס
זה לא בהכרח שנגמר לנו המקום,
זה איך שאנחנו משתמשים במקום הזה.
בן העשרה האמריקאי הממוצע מבלה כיום
בין 40 ל 65 שעות בשבוע
מחובר לאיזה סוג של מכשיר מדיה,
איזה סוג של טכנולוגיה.
זו עבודה במשרה מלאה!
אנחנו לא אומרים שזה רע,
אנחנו רק אומרים שתצאו החוצה, תהנו!
והלכתי יחד עם חברים
ויצרנו את הדבר הזה שנקרא "רשת המובילים בטבע."
ורצינו לראות
איך אנשים אחרים יוצאים החוצה בכל העולם.
חשבנו שזה רק פה בארה"ב,
אבל לא, לא, זה בכל העולם.
והתחלנו לקבל דברים מדהימים חזרה:
את החופים,
את ההרים,
באמצע העיר,
איך אנשים יצאו החוצה,
רק האושר של חגיגת החיבור שלנו לטבע.
והכל התחיל עם קבוצה אחת.
אני רוצה לתת לכם מוטיבציה חדשה
לתנועת טבע חדשה,
ו 7 סיבות לתנועת טבע חדשה.
אתם יכולים ליצור סיבות משלכם,
אבל אלו 7 סיבות שאנחנו מדברים עליהן.
אני עומד להאיץ מעט בגלל הזמן.
אבל, קחו את זה מהילדים, בואו נצא החוצה!
בשנה שעברה יצא לי לטפס על הגראנד טיטון.
הפכתי מלהיות הילד הזה מדרום מרכז
להבנה שאיך שהוא אני מחובר להרים האלו,
שהקהילה שלי בדרום מרכז לוס אנג'לס היתה מחוברת להרים שם למעלה.
והכל נהיה הגיוני,
העולם נהיה הגיוני.
מדע, ומתמטיקה, והסטוריה, ואנגלית,
וכל הדברים השונים שקרו בעולם
נעשו הגיוניים לי בגלל זה.
המשכתי עד היותי הראשון שסיים תיכון במשפחה שלי.
אני הראשון.
אני חוקר של נשיונל גאוגרפיק היום.
אני נותן את ההרצאות המדהימות האלו,
ואני לא מספר לכם את הדברים האלה כדי שאוכל להתרברב,
או כדי שאוכל להשוויץ,
אני מספר לכם את זה כדי שאם ילד מדרום מרכז
שעמד להיות חבר כנופיה
יכול לצמוח להיות חוקר של נשיונל גאוגרפיק
ולשבת פה לפניכם ולפנות אליכם כמו שאני היום,
אז אף פעם, לעולם בחיים שלכם אל תפקפקו במה שאתם יכולים לעשות.
בסופו של יום, אני עושה מה שאני עושה בגלל המשפחה שלי
.המשפחה שלי היא הכל בשבילי
ומהיום הזה והלאה,
כל אחד מכם בחדר הזה הוא חלק מהמשפחה הזו.
אני רוצה שתלכו עם זה
ואני אשאיר אתכם עם ציטוט אחד,
שדחף אותי לנקודה הזו:
"ברגע ששינוי חברתי מתחיל, אי אפשר להפוך אותו.
אתם לא יכולים להפוך חינוך של אדם שלמד לקרוא.
אתם לא יכולים לבייש אדם שמרגיש גאווה.
אתם לא יכולים לדכא את האנשים שלא מפחדים יותר.
ראינו את העתיד, והעתיד שלנו."
זה העתיד שלכם, זה העתיד שלנו,
אז לכו לקחת אותו!