Tip:
Highlight text to annotate it
X
מה משותף לסרטי אימה וקומדיות?
שני הז'אנרים אולי נראים שונים לגמרי,
אבל הסיבה ששניהם כל כך פופולאריים
היא אולי בגלל מה שמשותף להם:
הם משתמשים באירוניה דרמטית.
ראשית, בואו נבהיר.
יש שלושה סוגי אירוניה שם בחוץ.
אירוניה מצבית היא כשאתם מצפים לדבר אחד,
אבל מקבלים את ההפך.
אירוני מילולית היא כשמישהו אומר משהו,
אבל באמת מתכוון להפך.
אירוניה דרמטית, עם זאת,
היא מה שנביט בו עכשיו.
אירוניה דרמטית היא כשנראה שהקהל
יודע יותר על הארוע,
מצב,
או שיחה
מאשר הדמויות בסרט,
במופע,
או בספר.
הקהל מודע לסוד
שהדמויות פיספסו.
זה מכשיר סיפור סיפורים נפלא
שיוצר רגשות חזקים בתוך הטקסט ההוא.
תחשבו על זה לרגע.
איך אתם מרגישים, כשבסרט אימה,
אתם יודעים שהנבל המפחיד מתחבא
מאחורי הדלת ההיא בחדר החשוך.
המוזיקה נעשית מפחידה,
התאורה יוצרת צללים שלמים,
זה חייב להיות רע לגיבור!
כמובן, עם זאת, הגיבור חייב להיכנס לחדר
כדי למצוא את הנבל.
אתם מרגישים מתח אדיר ואת הדריכות
של לדעת שמישהו יקפוץ החוצה ויהיה מפחיד,
אבל אתם פשוט לא יודעים מתי.
המתח הזה הוא אירוניה דרמטית:
אתם יודעים משהו יותר מהדמויות בסרט.
עכשיו, קחו קומדיה טיפוסית.
כנראה יהיה איזה סוג של "אי הבנה".
שוב, אנחנו יודעים יותר על מה שקורה
מאשר הדמויות.
דמיינו שתי דמויות שעושות תוכנית
למסיבת הפתעה ליום הולדת לשותף שלהם
בזמן שהשותף הזה שומע
את כל השיחה מהמסדרון.
משם, בילבול וחוסר הבנה מתרחשים,
והמתח נבנה.
זה לא אותו מתח כמו בסרט האימה
מאחר שזה כנראה די מצחיק
כשהדמויות מנסות להבין מה קורה,
אבל זה משרת כדוגמה נפלאה
של המתח והדריכות של אירוניה דרמטית.
המתח והדריכות בשני הז'אנרים
מניעים את הסיפור ועוזרים לעלילה להתגלגל.
הקהל רוצה, לא, צריך,
לראות את המתח של האירוניה הדרמטית נשבר
בין אם על ידי הטיפוס המפחיד שקופץ מהצללים
או על ידי מישהו שמגלה סוף סוף את הזהות האמיתית של מישהו
ומבהיר את הבלבול.
אז, כשאתם מרגישים כאילו אתם יודעים את הסוד,
זה אירוניה דרמטית,
זו חותמת האיכות של כותבים גדולים,
משייקספיר להיטצ'קוק.