Tip:
Highlight text to annotate it
X
שלום לכולם. זה היה יום טוב, נכון?
אז לפני שאתחיל בהרצאה שלי,
אני רוצה שכולכם תזכרו
את החשיבות שיש להדרכה האישית.
אם כן, אני צעירה, אני אשה,
באתי ממשפחה עניה ואמי היתה חד-הורית.
אני מדייטון שבאוהיו. אני יוצרת סרטים.
הסיפור הזה מספר איך נעשיתי
יוצרת סרטים פמיניסטית באוהיו.
הייתי אומרת שצעירים מוכשרים רבים
עזבו את אוהיו למקומות מושכים יותר.
הייתי אומרת שלא היה קל להישאר.
זה היה זול יותר. אינני מצטערת על כך. זה בר-ביצוע.
בכל אופן, זה איננו סיפור מהסוג של
"הרמתי עצמי מאשפתות בכוחות עצמי".
אני מודעת לזכויות היתר שהיו לי:
גדלתי בעוני, אבל הצלחתי להשתלב.
אני לבנה. אני נראית מהמעמד העליון-בינוני.
אני בריאה. אז אני רוצה להתחיל מההתחלה.
תמיד הייתי תלמידה טובה.
לפחות בלימודי האמנות.
ומורי האמנות שלי תמיד קצת הצילו אותי.
מורה אחת במיוחד, הגברת דאן,
פעם היא נתנה לי 5 דולרים לדלק, כדי שאגיע הביתה מהתיכון.
פעם היא נתנה לי 5 דולרים לדלק, כדי שאגיע הביתה מהתיכון.
הגברת דאן עזרה לי לאורך כל תהליך הרישום לקולג'.
היא ראתה בי משהו שאני-עצמי לא ראיתי:
שאני שווה משהו.
לא תמיד ידעתי שאני רוצה להיות יוצרת סרטים,
אלא עד שהגעתי לאוניברסיטה הציבורית "רייט".
ישבתי בשיעור של ד"ר צ'רלס דרי,
אדם מוערך מאד בעולם הסרטים שלנו.
הוא דיבר בפומבי על דברים
שמעולם לא שמעתי מישהו מדבר עליהם בפומבי.
הוא דיבר על נושאים שהיו בגדר טאבו, כמו מוות ומין,
ולצאת מהארון ולהיות הומו, ועל פוליטיקה ועל המלחמה.
הוא הראה לי סרטים שבהם הדברים האלה
היו הנושאים המרכזיים.
הוא הראה לי שהסרט יכול להיות
כלי רב-עוצמה ביותר.
כל זה היה טוב ויפה,
אבל היה עלי ללמוד עוד הרבה דברים.
לדוגמה, כשראיתי את מצלמת הקולנוע הראשונה שלי,
הקיי-3, שהיא גדולה ומגושמת מאד
והיא לא ידידותית למשתמש, הייתי מבוהלת.
ואמרתי למרצֶה שלי אז,
אמרתי לו, התלוצצתי, אבל אמרתי לו:
"אני לא יכולה לעשות את זה. אני בחורה."
והוא ענה לי, כאילו בצחוק,
אבל הוא אמר: "הבת שלי באותו גיל כמוך.
"אם היא היתה כרגע כאן,
"היא היתה מחטיפה לך בפרצוף על שאמרת את זה".
[צחוק]
אז זה היה רגע מכונן,
כי זו היתה הפעם הראשונה שמישהו ציין בפני
שאני מיננית, ועוד נגד עצמי.
ואני מודה לו על כך.
האוניברסיטה הציבורית רייט היא בי"ס תחרותי.
בכל שנה הכיתה מצטמצמת.
עד השנה השניה כל הנשים כבר נשרו,
חוץ ממני.
ובמשך 4 שנים הייתי האשה היחידה.
נאלצתי להסתדר עם זה. יותר מלהסתדר.
הייתי חייבת להיות ממש הכי טובה בהכל.
אז קצצתי את כל השיער שלי, וזה היה משחרר מאד,
אבל המטרה היתה בהחלט הישרדות.
ב-2008 התחלתי להתפתח
כיוצרת סרטים פוליטיים.
התעניינתי מאד בדמויות התקשורת של שרה פיילין והילרי קלינטון
באותה עת.
היה לי מאד מעניין לראות את התקשורת ציירה אותן.
למשל, שרה פיילין היתה תמיד
דמות יפה וקצת מטומטמת,
והילרי קלינטון היתה תמיד
דמות חריפת-לשון ומכוערת,
וכל מה שהן עשו ואמרו לא הזיז לכלי התקשורת.
וזה ממש הטריד אותי.
עשיתי את הסרט הקצר הראשון שלי, "פארק",
שהוא סיפור הזדקנותה של אשה
שגדלה בפארק קרוואנים.
"פארק" היה אז מיזם עצום.
הוא משך המון כשרונות,
ורבים מהאנשים שעבדו על הסרט
עובדים כעת בתעשיה באופן מקצועי.
נדרשו 3 שנים להשלים אותו.
עשיתי אותו כשהייתי סטודנטית.
הסרט סיפר בעיקר איך אדם צעיר
עלול להיעשות לעובד מין.
"פארק" הצליח. הוא הוקרן ב-9 פסטיבלי סרטים,
שאחד מהם היה "סלאמדאנס".
ולאלה מכם שאינם מתמצאים
בהיררכיה של פסטיבלי הסרטים,
"סלאמדאנס" הוא פסטיבל סרטים חשוב.
הוא נערך בפארק סיטי שביוטה,
בצד השני של הרחוב, מול פסטיבל הסרטים "סנדאנס".
הוא מהווה תגובה ל"סנדאנס".
זה כמו פסטיבל האינדי של פסטיבלי האינדי.
[צחוק]
כן. אז המורה הרוחנית שלי ויוצרת גדולה של סרטים תיעודיים,
ג'וליה רייכארט, אמרה שניצחתי כנגד כל הסיכויים,
והיא צדקה.
אבל אני לא הייתי מנצחת כנגד כל הסיכויים,
אילולא אנשים כמו ג'וליה רייכארט
וסטיבן בוגנאר.
הם באמת נתנו לי הזדמנות להשחיז את כישורי
כיוצרת סרטים.
ההתמחות שלי אצלם
איפשרה לי לראות איך באמת המאסטרים יוצרים את אמנותם.
איך השכלה טובה מזו,
ואני מודה להם.
אני זוכרת שצילמתי סרט
בשם "אזור רפואי מרוחק",
תעודה על אנשים חסרי-ביטוח
שהתארגנו ללינת-לילה מחוץ לאצטדיון "איגוד המכוניות הלאומי",
כדי לנסות להשיג למחרת ביטוח-בריאות חינם.
הייתי עם סטיבן, וצילמנו ראיון עם אשה אחת.
היא עמדה בתור כל היום.
היא עמדה בתור רק בשביל משקפיים.
היא לא יכלה לראות. היא נזקקה למשקפיים כדי למצוא עבודה.
היא פרצה בבכי במהלך הראיון.
ומשום-מה, התחלנו את הראיון מעליה.
היא ישבה בכיסא, ואנחנו צילמנו כלפי מטה.
וכשהיא החלה לבכות,
סטיב ירד מיד על ברך אחת,
כדי שנוכל להביט לה בעיניים,
והוא סיים את הראיון על הקרקע.
היכולת לתעד רגע רגיש כזה
היא זכות מיוחדת וראויה לכבוד.
וסטיב לימד אותי איך להיות
מספרת-סיפורים אמפטית.
כמתעדת, את תמיד מחפשת את קו הגבול,
של: "האם אני מתעדת את המציאות
"בצורה הכי סובייקטיבית שלה?"
ואת קו הגבול של: "אני לא רוצה לנצל את נושא הצילום שלי."
למען האמת, קל מאד לנצל מישהו
כיוצרת תקשורת.
את מחזיקה במצלמה, את מחזיקה במיקרופון,
את בעמדת כוח ביחס למישהו.
אז כשנופלת לידייך הזכות
להיות מסוגלת לזהות אם הרגע
ראוי לתיעוד או שמוטב להניח לו,
עלייך להשתמש בכוח הזה.
את עשויה לראות משהו מעניין,
או ראוי לתיעוד,
אבל ייתכן שזה שברון הלב של מישהו,
ועלייך לזכור זאת.
אבל אין להתכחש לכוחה של התקשורת ככלי פוליטי.
אז ב-2012 עזבתי את דייטון ועברתי לסינסינטי,
עם חברי לכיתה, אריק סטול,
זה הוא מימיני, הוא עובד ב"תקשורת השמאל החדש".
ב-2012 עשינו סדרה של קדם-בחירות
עבור האינטרנט.
אני הכי גאה בתרומה שלי
ל"מלחמה למען בריאות הנשים".
סרט שעשינו.
זהו סרטון שהפך ויראלי וזכה ליותר מ-100,000 צפיות.
זאת היתה הצלחה.
אבל אם אתם בכלל זוכרים את התקופה ההיא,
בריאות הפריון של הנשים היתה נושא חם למדי.
אם אתם זוכרים את דברי מיט רומני, "תיקיות מלאות נשים",
ואני די בטוחה שחלקכם זוכרים את זה,
אני לא מבינה על מה אני מדברת.
אז אני אדם פוליטי,
אני פמיניסטית, אני לא חוששת לומר זאת,
ובמידה מסוימת זה הוביל אותי למקום בו אני כיום.
אני שותפה לייסוד "קולקטיב עבודת נשים".
אנחנו שלוש נשים.
כרגע אנו עובדות על סרט קצר
בשם "רכב חלופי",
שעוסק במוסך רכב
בקולומבוס שבאוהיו.
הוא מנוהל ומופעל ע"י נשים בלבד.
זהו אחד ממוסכי הרכב היחידים שמנוהלים ומופעלים ע"י נשים
בכל העולם.
החבר'ה האלה, הנשים האלה הן מדהימות.
זה עתה סיימנו לצלם.
אנו ממש נרגשות בקשר לזה. כרגע אנו בשלבי עריכה.
בקצרה, כשהייתי בדייטון,
היה לי המזל לקבל הדרכה מהטובים ביותר.
המרצים שלי ב"רייט",
כל האנשים שעזרו לי לכל אורך הדרך,
הנשים ברדיו וואי-איי-אס-או שתרמו כולן
לכך שאיהפך ליוצרת סרטים.
אני מקווה שאזכה להמשיך ליצור סרטים.
אני מקווה שיום אחד אתן השראה לאנשים
כפי שקיבלתי מהם.
אז לסיום, לכם, כאן בקהל
אני רוצה שתחשבו על מישהו שאתם מכירים
שאותו או אותה תוכלו להדריך,
או שתחשבו על משהו שהייתם רוצים ללמוד או לעשות,
ושתחפשו את האנשים האלה בקהילה שלנו.
הם קיימים.
אנו עורכים כנס TEDx. הם שם, אתם יודעים.
תוכלו ממש לשפר את חייכם.
תוכלו לשפר את חיי אחרים, כאן בדייטון.
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]