Tip:
Highlight text to annotate it
X
אחד ממורי הרוחניים אמר שהחיים הם 51% קומדיה ו-49% טרגדיה
ושתי אלה נמצאות במאבק הדדי
שיוצר מרחב עבור הצחוק.
וזו העבודה שלי.
אני חוקר את המתח של המרחב הזה במטרה לעורר צחוק.
אני עושה זאת באמצעות התיאטרון
ודרך העדשה הייחודית של המקום הנוכחי.
הייתי בן 21 כשהגעתי לראשונה למחוז המבולדט
ובאתי לכאן כדי להשתתף כשחקן בפסטיבל תיאטרון
ובחמש הדקות הראשונות שלי בעיירה הזעירה בלו לייק שבקליפוניה,
הסתבכתי בקטטה בבאר. [צחוק]
המקום נקרא בשם ההולם "הפונדק הידידותי של וולט"
והנה מה שקרה.
נכנסתי לבאר ומישהו אמר לי, "תרקוד עם אשתי."
אמרתי, "לא", והוא השליך אותי החוצה.
והיות שהייתי מלא טסטוסטרון,
חזרתי מיד פנימה אחריו
והיה לנו מה שהייתם מכנים "מריבת גברים בסגנון הישן."
כלומר, תופסים זה את זה ומכים זה את זה
על הגב עד תשישות גמורה.
[צחוק] אי-אפשר ממש להיפגע ככה.
שולחנות אולי נשברים, נופלות כמה כוסות,
אבל לא נגרם לך נזק ממשי.
אבל אני רתחתי, ובשלב מסוים
במהלך הקטטה הוא התחיל לצחוק.
וזה עוד יותר הרתיח אותי, כן?
ואז הקהל הצטרף לצחוק
וככל שהתרגזתי יותר, כך גבר הצחוק הכללי.
[צחוק] זו היתה התגלות מס' 1:
שקומדיה היא עניין רציני. [צחוק]
אפשר בהחלט להיפגע.
והתגלות מס' 2 היא,
כאן על הבמה, כשמישהו אומר לך, "תרקוד עם אשתי", לך על זה!
[צחוק]
הייתי בקבוצה האחרונה של המגוייסים לוויטנאם
המספר שהוצאתי בהגרלה היה 5.
לא היתה לי ברירה.
ובבהלה של אותו רגע הצטרפתי ללהקת תיאטרון גורילה.
לא ידעתי מה זה אומר
ופחדתי שאצטרך ללבוש תחפושת של גורילה.
ומה שנדרשתי לעשות
היה להתלבש בפיז'מה וויטנאמית שחורה
ולשבת מול הכניסה המתודיסטית בבוקר יום ראשון עם שלט
שעליו נכתב: "די למלחמה!"
אז חיכיתי, כולם נכנסו לכנסיה,
לקחתי את התלבושת ואת האביזרים והתיישבתי מול הכנסיה ההיא.
והאנשים האלה יצאו אחרי שעה מהכנסיה
והרביצו לי מכות רצח.
ואולי הסיבה היחידה שבגללה לא נפגעתי בצורה חמורה
היתה שהתחלתי לצחוק ולא יכולתי להפסיק.
הגיחוך שבמצב כבש אותי.
וזו היתה התגלות מס' 3.
אשתמש במילותיו של וויליאם בטלר ייטס, המשורר האירי האהוב עלי,
"המשחק הוא תמיד על ההימור בין חיים ומוות."
והמילה המרכזית במשפט הזה היא "משחק",
כי כשנעשים מעורבים במשחק ברמה הזו, בעומק הזה,
יש הזדמנות לכוון את העדשה שדרכה האנשים מסתכלים.
אני מאמין שהצחוק הוא חיוני לבריאותה של קהילה.
ופעולת הצחוק הבלתי-רצונית מבטאת את מה שלא נאמר,
ומוציאה דברים אל האור.
אם נגיע למצב שבו ניעשה כה רציניים,
עד שלא נוכל לצחוק על עצמנו ועל מה שמסביבנו,
כי אז יש לנו מה שסבי היה מכנה:
"התסמונת של להפליץ-יותר-גבוה-מהתחת."
וזה משהו שכולנו מכירים, נכון?
אני כל-כך חשוב.
איך אתם מעזים למצוא לנכון שלא להסכים איתי?!
זה רק מראה איזה מפגר אתה.
סבי היה שונא את זה.
וברצינות, במיוחד אחרי שהאזנתי להרצאתו של מייקל,
הייתי מעדיף למות בשלווה בשנתי, כמו סבי,
מאשר בצרחות ויללות כמו הנוסעים באותה מכונית, אז--
[צחוק]
וזו בדיחה איומה. [צחוק]
היא צוחקת על זקנים, יש בה כל הדברים הלא-נכונים.
ועוד אומרים שרוב הקומדיה היא ילדותית, נכון?
אבל מעניין לדעת שבממוצע, תינוקות צוחקים
300 פעם ביום, ואילו מבוגרים - 20.
ויש גם אימרה ישנה:
"אנו לא ממש גדלים. אנו רק לומדים איך להתנהג בפומבי."
הקומדיה בד"כ מראה טוב מאד מאין היא נובעת.
אני מרבה לנסוע לדנמרק. אני עובד שם.
ילדי הם חצי-דניים.
ונראה לי שגאריסון קילור הוא זה שאמר--
--הוא היטיב מכולם לתאר את הארץ הזו--
הוא אמר, "בדנמרק יש 42 מפלגות
ודרך אחת בלבד להשתמש במזלג."
זה די מתאר אותה.
האקדמיה דל-ארטה העלתה מחזה בשם "סלפסטיק"
שכפי שאתם ודאי מניחים, עוסק בסלפסטיק:
היו בו הרבה טריקים טובים ומוכרים,
ובארץ הזו אנשים שאגו מצחוק כשצפו בו.
הזמינו אותנו לדנמרק, לפסטיבל תיאטרון בינלאומי.
והיינו מאד נרגשים. הלכנו, הצגנו--
דממת מוות. שקט מוחלט.
חשבנו לעצמנו, "נכשלנו." נכון?
אז בחור אחד מצא את דרכו אל אחורי הקלעים אחרי המחזה
ואמר, "הייתם כל-כך מצחיקים, שכמעט וצחקתי."
[צחוק] כן?
זה מראה מה אפשר לצפות בכל מקום.
אנו מציגים את זה גם כאן, במחוז המבולדט.
מתארים אותנו כמו "משהו שמתרחש בים בשנות ה-60".
ב-4 ליולי, שכני סיפר לי את הבדיחה הבא--
שימו לב לאופן ההגשה ולמינוח--
זהו שכלול של הבדיחה הישנה על בת האיכר.
לאיכר אחד היו 3 בנות
ובאותו לילה, כולן יצאו בבת-אחת למפגש לילי.
האיכר היה ממקינלי-וויל.
זה אומר מיד משהו.
אז הבחור הראשון מגיע ומקיש בדלת
ואומר, "הי. שמי ג'ו. באתי אל פלו.
אנו יוצאים לסרט, האם היא מוכנה ומסודרת?"
והאיכר אומר, "כן, בסדר, בטח."
לקח אותה.
הבחור השני מקיש בדלת ואומר,
"הי. שמי אדי. באתי אל בטי. אנו הולכים לאכול ספגטי,
מתי תרד היא?"
האיכר אומר, "כן, בסדר, בטח, נו, תסתלקו מכאן.
לבסוף נשמעת נקישה שלישית בדלת והבחור מופיע
וכולו מכוסה ראסטות, והוא אומר,
"היי... היי, היי, קוראים לי 'המצטיין'."
האיכר ירה בו.
[צחוק]
ברור שלא כל הומור מעורר אלימות--
למרות שראיתי איך זה מרגיז יפה מאד אנשים.
לפני כמה שנים-- לא חשבתי שהבדיחה הזו תצליח
לפני כמה שנים, "דל-ארטה" כתבו מחזה בשם "קורבל".
אלו היו למעשה ארבעה מחזות
שעסקו בשינוי של דרך-חיים
שאותו ראינו בקהילה הזו.
זו היתה אופרת סבון
שעסקה בקפיצה מכריתת עצים בעידן התעשייתי
של המקום הזה, אל משהו שונה,
למה שזה הפך - הופך - להיות.
זה היה על משפחה.
האם השלטת, דורותי דוגאן, ושני בניה,
אחד שחותך חתיכות מגופו בסדרה של תאונות ניסור מגוחכות,
והשני שהוא טרנסווסטיט לסבי.
המחזה עוקב אחרי הדרך שהם עוברים.
ודורותי זה עתה התאבדה ע"י הכנסת ראשה למיקרוגל.
זה למעשה בלתי-אפשרי. אל תנסו את זה.
ובסוף המחזה, בסוף המחזה השני--
אני אקצר כאן--
בנה, טומי דוגאן, נחקר
בחשד לפעילות חבלנית.
הוא סתם את כל האסלות בבית המשפט של מחוז המבולדט.
אמרתי לכם שהומור הוא דבר ילדותי.
ובסוף המחזה סוכני האף-בי-איי והמשרד לאלכוהול, טבק וכלי-נשק גולשים בחבלים מהגג
של ה"דל-ארטה" לתוך התיאטרון
בנשק שלוף ובמגפונים שצורחים,
"תנו לנו את טומי דוגאן מקורבל."
והיה לנו ילד בן שמונה
שתול בקהל
שנעמד בשלב הזה ואמר,
"שמי טומי דוגאן ואני מקורבל."
ואז אחד השחקנים נעמד ואמר,
"שמי טומי דוגאן, אני מקורבל."
ובכל ערב וערב, אנשים בקהל,
לגמרי ביוזמתם, חלקם סתם בשביל הכיף
וחלקם ברצינות גמורה, היו נעמדים ואומרים,
"שמי טומי דוגאן ואני מקורבל."
בעיני זה הרגע ששווה את כל העבודה.
הרגע שבו קהילה מסוימת,
בצחוק ובתיאום מושלם צוחקת על עצמה
וגם מחזקת את זהותה.
זה מה שאנו מכנים "תיאטרון מקום".
תיאטרון של, עבור ועם קהילה מסוימת
שעוסק באותו צחוק אפל
שמתרחש לפעמים ברגעים היותר אפלים.
כשחושבים על הדמות הקומית של ארלקינו,
רוב האנשים חושבים, "אה, הוא ליצן חמוד
בבגד-גוף עם דוגמת מעוינים."
זה היה פרחח רחוב שגווע מרעב.
הוא נתן מופע וירטואוזי של אכילת זבוב.
להולנדים יש לכך שם.
אני עובד בתיאטרון הלאומי בהולנד
ויש להם שם לדינמיקה הזו שאני מדבר עליה:
"ללכת על שפת הלהב".
וזה מה שתיאטרון אמיתי ועממי שואף ליצור,
להיות מעורב בקומדיה האנושית,
הקומדיה שחושפת את כולנו בנקודות התורפה ובחולשות שלנו--
בני-אנוש עם חלומות,
שאיפות, טעמים, שמנסים נואשות להצמיד
את מסכת השפיות אל פרצופינו.
וכשהרמנו את זה מן הבנאלי אל הנשגב,
נכנסנו לעולם המענג הזה של הצחוק.
לדעתי, כולנו רוצים ליצור משהו מן החיים האלה. כולנו.
וכשאנו, כיחידים או כקהילה,
באמת לוקחים חלק במאמץ הנאצל הזה,
עלינו להיות מסוגלים לדמיין חיים שונים משלנו.
ואני טוען, אחרי הערב הנהדר הזה,
המלא במרצים, נושאים ומחשבות,
שהצחוק הוא מרכיב חיוני בכל אלה,
זהו צליל שמפיקים בני-אדם ואשר אומר,
אני את/ה, ואת/ה אני.
כדבריו של צ'רלי צ'פלין, "יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז."
תודה לכם ותודה לכולכם.
[מחיאות כפיים]