Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers
אנשים בבית קוראים לי מקניט,
עושה בעיות, מרגיז,
מורד, אקטיביסט,
הקול של ההמונים.
אבל לא תמיד הייתי כך.
כשגדלתי, היה לי כינוי,
הם היו קוראים לי סופטי,
שמשמעו ילד רך, לא מזיק.
כמו כל אדם אחר, נמנעתי מצרות.
בילדותי, לימדו אותי שתיקה.
אל תתוכח, עשה מה שאומרים לך.
בבית ספר של יום ראשון, הם לימדו אותי לא להתעמת, לא להתווכח,
אפילו אם אתה צודק, הפנה את הלחי השניה.
זה חוזק על ידי האקלים הפוליטי של זמנו.
(צחוק)
קניה היא מדינה בה אתה אשם
עד שהוכחת כעשיר.
(צחוק)
לעניים של קניה יש סיכוי גדול פי חמש
להיות נורה למוות על ידי המשטרה שנועדה להגן עליהם
מאשר על ידי פושעים.
זה קיבל חיזוק על ידי האקלים הפוליטי של זמנו.
היה לנו נשיא, מוי, שהיה דיקטטור.
הוא שלט במדינה עם אגרוף ברזל,
וכל מי שהעז לפקפק בסמכות שלו
נעצר, עונה, נכלא או אפילו הוצא להורג.
זה אמר שאנשים למדו להיות פחדנים חכמים להתרחק מצרות.
להיות פחדן לא היה עלבון.
להיות פחדן היה מחמאה.
היו אומרים לנו שפחדן הולך הביתה לאימו.
מה שזה אמר: שאם לא נכנסתם לצרות אתם תשארו בחיים.
הייתי מפקפק בעצה הזו,
ולפני שמונה שנים היו לנו בחירות בקנייה.
ועל התוצאות היו ויכוחים אלימים.
מה שקרה אחרי הבחירות האלו היה אלימות נוראית, אונס,
והרג של יותר מ 1,000 אנשים.
העבודה שלי היתה לתעד את האלימות.
כצלם, צילמתי אלפי תמונות,
ואחרי חודשיים,
שני הפוליטיקאים נפגשו, שתו כוס תה,
חתמו על הסכם שלום, והמדינה המשיכה הלאה.
הייתי אדם מאוד מוטרד מפני שראיתי את האלימות ממקור ראשון.
ראיתי את ההרג. ראיתי את ההעתקה.
פגשתי אישה שנאנסה, וזה הרגיז אותי,
אבל המדינה אף פעם לא דיברה על זה.
העמדנו פנים. כולנו הפכנו לפחדנים חכמים.
החלטנו להתרחק מצרות ולא לדבר על זה.
עשרה חודשים מאוחר יותר, התפטרתי מעבודתי. אמרתי שאני לא יכול לעמוד בזה יותר.
אחרי שעזבתי את עבודתי, החלטתי לארגן את חברי
כדי לדבר על האלימות במדינה,
לדבר על מצב האומה,
והראשון ביוני, 2009 היה היום שהיינו אמורים ללכת לאצטדיון
ולנסות לקבל את תשומת הלב של הנשיא.
זה חג לאומי,
זה שודר ברחבי המדינה,
והופעתי באצטדיון.
חברי לא הגיעו.
מצאתי את עצמי לבד,
ולא ידעתי מה לעשות.
פחדתי,
אבל ידעתי היטב שבאותו יום מסויים,
הייתי חייב לעשות החלטה.
הייתי יכול לחיות כפחדן, כמו כולם,
או שעמדתי לנקוט עמדה?
וכשהנשיא עמד לדבר,
מצאתי את עצמי על רגלי וצעקתי לנשיא,
אמרתי לו לזכור את קורבנות האלימות אחרי הבחירות,
לעצור את השחיתות.
ופתאום משום מקום,
המשטרה קפצה עלי כמו אריות רעבים.
הם החזיקו את פי
וגררו אותי מחוץ לאצטדיון,
שם הם היכו אותי נמרצות וזרקו אותי לכלא.
ביליתי את הלילה על רצפת התא הקרה בכלא,
וזה גרם לי לחשוב.
מה גרם לי להרגיש כך?
חברי ומשפחתי חשבו שאני משוגע בגלל מה שעשיתי,
והתמונות שצילמתי הפריעו לחיי.
התמונות שצילמתי היו רק מספר להרבה קנייתים.
רוב הקנייתים לא ראו את האלימות.
זה היה סיפור בשבילם.
וכך החלטתי למעשה להתחיל תערוכת רחוב
כדי להראות את התמונות של האלמות ברחבי המדינה
ולגרום לאנשים לדבר עליהן.
נסענו ברחבי המדינה והראנו את התמונות,
וזה היה מסע שהכניס אותי לנתיב האקטיביסטים,
שם החלטתי להפסיק להיות שקט,
לדבר על כל הדברים האלה.
נסענו, והמיקום הכללי של תצוגות הרחוב שלנו
הפך לגרפיטי פוליטי על המצב במדינה,
שדיבר על שחיתות, הנהגה גרועה.
אפילו עשינו קבורות סימבוליות.
סיפקנו חזירים חיים לפרלמנט של קניה
כאות לחזירות של הפוליטיקאים.
זה נעשה באוגנדה ומדינות אחרות,
ומה שהכי חזק היה שהתמונות נלקחו על ידי המדיה
והועצמו ברחבי המדינה, ברחבי היבשת.
במקום בו עמדתי לבד לפני שבע שנים,
עכשיו אני שייך לקהילה של אנשים שעומדת איתי.
אני לא לבד יותר כשאני עומד כדי לדבר על הדברים האלה.
אני שייך לקבוצה של אנשים צעירים שיש להם תשוקה למדינה,
שרוצים להביא שינוי,
והם לא מפחדים יותר, והם לא פחדנים חכמים יותר.
אז זה היה הסיפור שלי.
ביום ההוא באיצטדיון,
כשעמדתי כפחדן חכם.
ובפעולה היחידה הזו, אמרתי להתראות ל 24 שנים של חיים כפחדן.
יש שני ימים הכי חזקים בחיים שלכם:
היום בו נולדתם, והיום בו גיליתם למה.
היום ההוא שעמדתי באצטדיון וצעקתי לנשיא,
גיליתי למה באמת נולדתי,
שלא אשתוק יותר מול חוסר צדק.
אתם יודעים למה נולדתם?
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)
טום ריילי: זה סיפור מדהים.
אני רק רוצה לשאול אותך כמה שאלות זריזות.
אז PAWA254:
יצרת סטודיו, מקום אליו צעירים יכולים ללכת
ולרתום את הכוח של המדיה הדיגיטלית
לעשות כמה מהפעולות האלו.
מה קורה עכשיו ב PAWA?
בוניפייס מוונגי: אז יש לנו קהילה של יוצרי סרטים,
אומני גרפיטי, מוזיקאים, וכשיש בעיה במדינה,
אנחנו מתאחדים, עושים סיעור מוחות, ומתמודדים עם הבעיה.
אז הכלי הכי חזק שלנו הוא אומנות,
מפני שאנחנו חיים בעולם מאוד עסוק בו אנשים עסוקים מדי בחיים שלהם,
ואין להם זמן לקרוא.
אז אנחנו אורזים את האקטיביזם שלנו ואנחנו אורזים את המסר שלנו באמנות.
אז מהמוזיקה, הגרפיטי, האמנות, זה מה שאנחנו עושים.
אני יכול להגיד עוד דבר אחד?
ט.ר: כן, כמובן. (מחיאות כפיים)
ב.מ: למרות שנעצרתי, קיבלתי מכות, אויימתי,
הרגע שגיליתי את קולי,
שאני יכול למעשה לעמוד על מה שאני מאמין בו,
אני כבר לא מפחד.
היו קוראים לי סופטי, אבל אני כבר לא סופטי,
מפני שגיליתי מי אני באמת, שזה אומר, זה מה שאני רוצה לעשות,
ויש כזה יופי בלעשות את זה.
אין משהו יותר חזק מזה, לדעת שאני מיועד לעשות את זה,
מפני שלא מפחדים, אתם פשוט ממשיכים לחיות את החיים שלכם.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)