Tip:
Highlight text to annotate it
X
מה יש במרכז היקום?
זו שאלה בסיסית
שאנשים תהו בה במשך מאות שנים.
אבל המסע לתשובה
היה מוזר.
אם רציתם לדעת את התשובה לשאלה הזו
במאה השלישית לפני הספירה ביוון,
הייתם מביטים לשמי הלילה
ובוטחים במה שראיתם.
זה מה שאריסטו,
ה-בחור לשאול בזמנו, עשה.
הוא חשב שמאחר ואנחנו על כדור הארץ, מביטים למעלה,
זה חייב להיות המרכז, נכון?
בשבילו, הספרה של העולם
היתה עשוייה מארבעה יסודות:
אדמה,
מים,
אויר,
ואש.
היסודות האלה עברו בסט מקונן
של ספירות קריסטליות מוצקות.
לכל אחד מהכוכבים הטועים, הפלנטות,
היתה ספרת קריסטל משלו.
שאר היקום וכל הכוכבים שבו
היו הספירה הקריסטלית האחרונה.
אם צפיתם בשמי הלילה משתנים לאורך הזמן,
הייתם יכולים לראות שהרעיון הזה עבד מעולה
בלהסביר את התנועה שראיתם.
במשך מאות שנים, זה היה מרכזי לאיך אירופה
והעולם האיסלמי ראו את היקום.
אבל ב 1543, בחור בשם קופרניקוס
הציע מודל אחר.
הוא האמין שהשמש
היתה במרכז היקום.
הרעיון החדש והקיצוני הזה
היה קשה לקבלה להרבה אנשים.
אחרי הכל, הרעיון של אריסטו היה הגיוני
עם מה שיכולנו לראות,
והם היו די מחמיאים לאנשים.
אבל סדרה של גילויים חדשים
הקשתה על ההתעלמות מהמודל של מרכזיות השמש
ראשית, יוהנס קפלר הראה
שהמסלולים הם לא מעגלים מושלמים של ספרות.
אז, הטלסקופ של גלילאו תפס
את ירחיו של צדק סובבים סביבו,
ומתעלמים לגמרי מכדור הארץ.
ואז, ניוטון הציע את התאוריה של כבידה אוניברסלית,
והדגים שכל העצמים מושכים אחד את השני.
בסופו של דבר, היינו חייבים לוותר על הרעיון
שאנחנו במרכז היקום.
מעט אחרי קופרניקוס, בסביבות 1580,
נזיר איטלקי, ג'יאורדנו ברונו,
הציע שהכוכבים היו שמשות
שכנראה היו להן פלנטות משלהן
ושהיקום הוא אין סופי.
הרעיון הזה לא התקבל בברכה.
ברונו נשרף על המוקד על ההצעה הרדיקלית שלו.
מאות לאחר מכן, הפילוסוף רנה דקארט
הציע שהיקום הוא סדרה של מערבולות,
שנקראות מערבולות,
ושכל כוכב הוא מרכז של מערבולת.
במשך הזמן, הבנו שיש הרבה יותר כוכבים
משאריסטו חלם.
כשאסטרונומים כמו וויליאם הרשל
קיבלו טלסקופים יותר ויותר מתקדמים,
נעשה ברור שהשמש שלנו למעשה
היא אחת מהרבה כוכבים בשביל החלב.
והמריחות האלה שאנחנו רואים בשמי הלילה?
הן גלקסיות אחרות,
גדולות בדיוק כמו שביל החלב ביתנו.
אולי אנחנו רחוקים יותר ממרכז היקום משאי פעם חשבנו.
בשנות ה20 של המאה הקודמת, אסטרונומים שחקרו את הערפיליות
רצו להבין איך הן נעות.
בהתבסס על אפקט דופלר,
הם ציפו לראות הסטה לכחול
לעצמים שמתקרבים אלינו,
והסטה לאדום לעצמים מתרחקים.
אבל כל מה שראו היתה הסטה לאדום.
הכל התרחק מאיתנו, מהר.
תצפיות אלה הן אחת מהראיות
למה שאנחנו קוראים לו עכשיו תאורית המפץ הגדול.
לפי התאוריה הזו,
כל החומר ביקום
היה פעם סינגולרי, חלקיק דחוס בצורה אין סופית.
במובן מסויים, פיסת היקום שלנו
היתה פעם במרכז.
אבל התאוריה הזו מחסלת את כל המושג של המרכז
מאחר ולא יכול להיות מרכז ליקום אין סופי.
המפץ הגדול לא היה רק פיצוץ בחלל;
זה היה פיצוץ של החלל.
מה שכל תגלית חדשה מוכיחה
זה שכל התצפיות שלנו מוגבלות,
היכולת שלנו לשער ולחלום
מה יש שם בחוץ לא.
מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים היום יכול להשתנות מחר.
כמו הרבה מההוגים שפגשנו עכשיו,
לפעמים הניחושים הכי פרועים שלנו
מובילים לתשובות נפלאות וענוות
ומניעות אותנו קדימה לעבר שאלות אפילו יותר מורכבות.