Tip:
Highlight text to annotate it
X
(מוזיקה)
בימינו, הכל נמצא בכל מקום.
תסתכלו בסופרמרקט -- מיץ תפוזים מסין, אגוזים מהודו,
דג חרב מיפן, בירות מצ'כוסלובקיה,
המון גבינות אירופאיות.
מה שתרצו, זה נמצא בהישג ידכם. לא כך היה כאשר הייתי ילד.
לעולם לא הייתי יכול לטעום מגוון של גבינות צרפתיות
או בירת לאגר בוהמית.
או לפחות, לא יכולת לעשות זאת לולא היית מאוד עשיר
ויכולת לנסוע לאן שרצית. כל זה השתנה זה מכבר.
אבל לא מדובר רק באוכל. יש לכם אייפון?
כולם יודעים שהוא הומצא ועוצב בקופרטינו
בקליפורניה, אבל מי יודע היכן
מיוצרים כל החלקים הקטנים או היכן הם מורכבים יחד?
חברת אפל לא מנדבת את המידע הזה.
התעשיה נותנת קרדיט לסין, יפן, גרמניה, דרום קוריאה
וכמובן, ארצות הברית עצמה.
חשבו לרגע על טריליונים של חלקים
ומוצרים מוגמרים שנשלחים בצורה זולה מסביב לעולם
כל שניה, חלק קטן מזה בדרך האוויר,
אבל הרוב עובר בדרך הים.
אנו קוראים לזה גלובליזציה,
אבל האיש שהפך את הגלובליזציה למציאות
לא ידוע לרובינו. זה הסיפור שלו.
הסיפור של האיש שעושה לכם את היום.
בשפל הגדול של שנות ה-30,
כאשר מליוני אמריקנים היו מחוסרי עבודה, יותר גרוע מהמצב הנוכחי,
מלקולם מק'לין היה נהג משאית בן 24.
הוא קיבל עבודה לקחת חבילות של כותנה
מפאייטוויל בצפון קרולינה כל הדרך
לרציף בהובוקן, ניו ג'רזי למשלוח אל מעבר לים.
הוא שמח על קבלת העבודה, אבל כאשר הוא הגיע
הוא יצא מדעתו מרוב שעמום, מהמתנה במשאית,
הוא המתין והמתין ברציפים
בזמן שעובדי הנמל פרקו ארגזים וחבילות ממשאיות אחרות
והכניסו אותן לרשתות שהטעינו את החבילות אל בטן האוניה.
בבטן הספינה,
בליווי צעקות רבות וסימני ידיים,
הסוורים פרקו את הרשתות אחת אחת
והניחו את החבילות כל אחת במקומה
בבטן הספינה.
מלקולם לא היה רק משועמם, הוא רתח מזעם.
ההכנסה שלו היתה תלויה בחזרה שלו לצפון קרולינה
על מנת לאסוף משלוחים נוספים במשאיתו.
מתוך ייאוש, ההשראה היכתה בו.
זה יכול להיות מדהים, הוא חשב,
אם היה אפשר להרים את תא המטען של המשאית
ולשים אותו בתוך הספינה
ללא צורך לגעת בחבילות הכותנה. כן, זה היה יכול להיות מצויין.
זה יכול להיות מהפכני. במשך מאות שנים,
מטען כללי שאיננו בתפזורת נשלח בתהליך שעליו הוא צפה.
התהליך נקרא משלוח תפזורת בחלקים.
קופסאות, חבילות, ארגזים הועמסו אחד אחד.
מה שמלקולם חזה היה חוסך לו יום אחד,
אבל היה חוסך לכל שאר האנשים
שבועיים בפריקה והעמסה של אותה ספינה.
בממוצע, היה לוקח שמונה ימים
להעמיס ולסדר משלוחים בתפזורת בתוך בטן הספינה,
תוסיפו לזה שמונה ימים נוספים בצד השני של המשלוח
על מנת לפרוק את הספינה להפיץ את המשלוח, כל דבר ליעדו.
כל הזמן הזה היה נחסך
אם מלקולם מק'לין היה יכול פשוט להסיע את המשאית שלו על הספינה
ובצד השני פשוט לרדת ממנה בנסיעה.
ובכן, כיום הרעיון הזה הוא מציאות.
הרעיון הזה שהתגלה למלקולם
ידוע בשם קונטיינריזציה - שימוש במכולות מטען.
הרעיון הזה עשה הרבה יותר מאשר לחסוך הרבה זמן.
זאת הסיבה שכיום יש לנו שוק גלובלי מפותח,
המציע לנו מבחר אינסופי של דברים,
וזו גם הסיבה שאנחנו יכולים לשנע מטען
ממקומות מרוחקים בעולם בעלות מינימלית.
הרעיון הזה עלה אצל מלקולם ב 1937.
נהג המשאית בן ה-24 שישב בתוך המשאית שלו בהובוקן
היה כבר בן 40 כאשר הוא עשה משהו בעניין.
עד אז, הוא גדל מעסק עם משאית אחת
לחברת הובלות גדולה. הוא לווה כסף
מסמנכ"ל בסיטי-בנק מניו יורק בעל חוש יזמות,
וישב לתכנן את תיבות המתכת ואת הסיפון של האניות
שישאו אותן כשהן מונחות אחת על גבי השניה.
אנשים רבים חשבו שהוא השתגע.
ממציאים תמיד משכו המוני ספקנים
שלעולם לא יוכלו לזכור כמה קריטיים הם היו.
לחלק שלנו, אנו צריכים לזכור את מלקולם מק'לין.
ספינת המכולות הראשונה שלו, ה-"X האידאלי",
הפליגה מצריף 154
ברחוב מארש, פורט ניוארק
עם 58 מכולות עמוסות לעייפה.
זו היתה ההתחלה של עידן המכולות,
שהקטינה את עולמנו
והגדילה את מגוון האפשרויות העומדות לרשותינו.