Tip:
Highlight text to annotate it
X
שלום לכולם.
במשך השנה האחרונה, ב-18 החודשים האחרונים,
היתה פריחה מדהימה של פעילות פוליטית
בכל מיני מקומות: ברשת, ברחובות
ולפעמים אפילו באוהלים.
ורציתי להעלות כאן את השאלה
מדוע זה קורה?
ומדוע אנשים כה רבים נעשים כעת מעורבים בפוליטיקה,
במובנה הרחב יותר, מכפי שעשו בעבר?
אינני יכולה לתת תשובה מלאה לשאלה זו,
אבל לכל הפחות אני יכולה לספר לכם מה קרה לי.
הרקע שלי הוא רגיל וצפוי.
גדלתי במשפחה מהמעמד הבינוני לגמרי, בדורסט,
היה חשוב לקרוא ספרים, האזנו הרבה לרדיו--
אני מודעת מאד לכך שחוויות ההתבגרות שלי
שונות משל כולם במהלך שנות ה-80.
אבל ללא ספק יצאתי מגיל הילדות בתחושה--
ויש תמונה שתעורר אצלכם מעט אהדה כלפי,
יותר מאשר בלעדיה. אני מקווה שזה פועל.
זה נראה לי חשוב. הנה זה--
ללא ספק יצאתי מגיל הילדות בתחושה של בטחון,
ועם תחושה שאני חיה בארץ
שבה, עקרונית, הכל עובד יחסית טוב
ולכולם יש הזדמנות שווה במסגרת החוק,
ואם עובדים קשה,
יהיה כנראה גמול על העבודה הקשה,
תמים ככל שזה נשמע.
אבל לא נראה לי שזה יוצא-דופן,
לגדול כאן בארץ
עם ציפיות כאלה.
לפיכך, הלכתי לאוניברסיטה
הייתי פחות או יותר צייתנית ושמרתי על הכללים.
וחלקית, בגלל זה,
אולי הודות לחשיפה המוקדמת שלי לספרות, כפי שראיתם,
מצאתי את עצמי עובדת בהוצאה לאור.
מצאתי עבודה נחמדה,
בחברה שהיו בה אנשים שמצאו חן בעיני,
יותר ספרים מכפי שאי-פעם אוכל לקרוא,
נסיעות לחו"ל.
מצבי היה בהחלט לא רע.
אז במובן מסוים,
נעמי, על מה בדיוק יש לך להתלונן?
הייתי שמחה לבוא אליכם ולומר,
שמה ששינה אצלי משהו
נבע מניתוח כלכלי דקדקני
של מצבנו
ומתוך דאגה
לאנשים צעירים ממני
שמצבם קשה ממצבי.
ולמרות שהייתי מודעת לכל הדברים האלה
לא זה היה הגורם.
מה שגרם אצלי לשינוי
היה משהו מאד מסוים:
זה היה מה שקרה לחייל וולשי-אמריקאי צעיר,
שהוחזק בכלא צבאי בארה"ב.
ברדלי מאנינג, ששנתיים מאז מעצרו
עדיין ממתין למשפט בארה"ב.
הוא מואשם בכך ששיחרר
מידע דיפלומטי וצבאי ל"וויקיליקס".
כולם ודאי שמעתם על כך.
באותה עת הוא הוחזק
בתנאי מעצר נוקשים מאד בצינוק,
מה שיצר רושם עז
כאילו הוא נענש עוד לפני המשפט.
וכותבו של דו"ח העינויים המיוחד של האו"ם
מסכים איתי בעניין זה, דרך אגב.
ואני יכולה לזכור שקריאת אותו מאמר
עוררה בי תחושת סכנה--
אני עדיין יכולה לזכור
את ההשפעה העמוקה מאד שהיתה לו עלי,
מין תחושת-בטן שזה לא בסדר.
ואסור להניח לכך לעבור.
ולצד תחושת-הבטן
הדהימה אותי גם העובדה
שבגלל ההקשר הבריטי שלו,
אמו וולשית,
ברדלי בילה הרבה מנעוריו בוויילס,
שהממשלה הבריטית צריכה לעשות
קצת יותר כדי לעזור לו מכפי שעשתה באותם ימים,
דהיינו, כלום.
ולמרות שאז עוד לא הבנתי זאת,
או לא הערכתי את זה לגמרי,
ברגע שיש לך תחושה עמוקה שמשהו לא בסדר,
ומושג כלשהו מה את יכולה לעשות בעניין,
הרי שפתחת במאבק.
אז התחלתי לעשות משהו מיד,
משהו לגמרי רגיל ומקובל.
התחלתי לכתוב מכתבים.
כתבתי מכתבים לחברי פרלמנט, כתבתי מכתבים
לאנשים נוספים שחשבתי שיוכלו לעזור.
ואחר-כך עברתי לאינטרנט,
והתחלתי לעשות את מה שעכשיו אני יודעת
שהם מרכיבי היסוד של מאבק מקוון.
הצגתי את עמדותי ברשת,
בגיבוי הוכחות,
התחלתי לדבר ולשכנע אנשים
שדיברו על דברים דומים,
ואחר-כך לדבר ולשכנע אנשים
שדיברו על דברים פחות דומים,
אבל נוצר קשר, היתה היווצרות
של רשת וקואליציה רחבה.
התחלתי להתקשר לאנשים באמצעי התקשורת
ולאנשים בפוליטיקה
ולאנשים נוספים בעלי נוכחות ציבורית
שאולי יוכלו לעזור.
ורק כשהכל היה מוכן--
וזו היתה רשת גדולה
של מגוון רחב של אנשים מנוסים
שהיו מומחים יותר ממני
וידעו הרבה יותר ממני מה קורה--
רק אז פעלנו במשותף ואירגנו אירוע
בשטח, בשעת הכושר המתאימה ביותר מבחינה פוליטית.
הצלחנו להביא
את המימד הבריטי של המקרה של ברדלי
אל העמודים הראשיים של העיתונות הארצית.
ובעזרתה של אן קלוייד,
גם אל הפרלמנט,
ותקפנו ישירות את משרד החוץ,
שבשלב זה נאלצו לעשות משהו בעניין.
והייתי רוצה לחשוב שהעובדה שהבאנו לדיון
את ההיבט הזה במקרהו של ברדלי
עזרה.
והכל היה בהקשר של המון פעילות אקטיביסטית,
לא רק בבריטניה,
אלא גם בארה"ב וברחבי אירופה.
ובסוף אפריל של השנה שעברה,
ברדלי הועבר לתנאי כליאה משופרים.
התהליך הקדם-משפטי שלו עודנו נמשך, אגב.
וזה משהו שראוי ליותר תשומת-לב
מכפי שזה מקבל בד"כ.
אבל מה שלמדתי מההתנסות הזו--
למען האמת, זכיתי בתובנה עמוקה ביותר:
שאפשר לזכות בהשפעה
על מקרה פוליטי מסוים
במימדים הגדולים ביותר שאפשר להעלות על הדעת,
בעזרת משאבים מאד מאד מוגבלים.
את רוב מה שעשיתי,
עשיתי בעזרת בלוג של "וורדפרס" וחשבון "טוויטר",
שניהם חינמיים.
בשלב מסוים בתהליך
היה טעם להשתמש בטלפון,
אבל בכלל לא נזקקתי למשרד.
ואם אני מסתכלת על מה שקרה
במקום אחר, כעת לפני שנה,
אני רואה שהתובנה הזו נקלטה
בצורה רחבה בהרבה,
אצל הרבה אנשים שונים.
מה שמביא אותנו היישר אל "להשתלט על וול סטריט".
ולמרות שהסימנים המוקדמים של זה--
אפשר להסתכל אחורה
ולראות את זה די בבירור,
יש אקטיביסטים מקוונים בארה"ב, מה שמקשה
על המעבר לביצוע דברים בשטח.
וכמובן, הדבר המדהים
שקורה בספרד. יש לנו
מאות אלפי אנשים ברחובות.
משום-מה, עצם הנוכחות של אנשים
שאומרים, "אנחנו 99 האחוזים,"
ושמקימים אוהלים
בלב הרובע הפיננסי של ניו-יורק,
היא כנראה הדבר שגורם לדברים להשתנות.
וזה גם משחרר המון אנרגיה.
ובשלב הזה קרה משהו בניו-יורק.
זה היה כמעט בלתי-נמנע.
יש תחושה של כורח המציאות
שמשהו עתיד לקרות בלונדון.
אני לומדת על התכניות לגבי לונדון
כמו רוב האנשים.
נתלקתי באחד מחמשת
עמודי ה"פייסבוק" השונים שאומרים:
"היי, בואו נעשה משהו בלונדון."
ואחרי כמה דוא"לים
אני משתתפת בקבוצה של אנשים שיושבים סביב שולחן
וחושבים, "איך נעשה את זה?"
ולא עלה לנו שום רעיון.
חשבנו שמשהו צריך לקרות.
ולא היה לנו שום רעיון איך.
לא היה לנו מושג שנמצא את את עצמנו
מחוץ לקתדרלת סנט פול במשך חמישה חודשים.
היה לנו ברור רק שברצוננו להשתלט על השטח שמחוץ לבורסה.
לא אומר שכל מה שקרה
באותה עת היה מושלם,
אבל לדעתי חלקים מזה היו בהחלט--
מעניינים ומשמעותיים, והוכיחו לנו
איך מעורבות פוליטית יכולה לשנות,
ואיך מעורבותם של אנשים בפוליטיקה
עתידה לשנות ולקדם דברים.
והדבר הראשון שברצוני לציין
הוא שהכל קרה מהר להפליא.
תקופת ההכנה לקראת ה-15 באוקטובר
דרשה רק כמה שבועות.
וכפי שאמרתי, היתה תנופה אמיתית
שדחפה אותנו קדימה במשך אותו זמן.
אבל אפילו כשההשתלטות החלה,
באותה שבת מדהימה ושטופת-שמש,
תוך 72 שעות,
כל התשתית הבסיסית
של כפר קטן היתה במקומה:
מחסה, מזון, תברואה, סיוע חוקי, אינטרנט.
הכל היה במקומו.
ולא היה צורך לנהל במכוון שום דבר מאלה.
אני חושבת שעשינו הכנות להביא מחולל חשמלי
ביום השני, אם נצליח להישאר גם בלילה.
אבל כל היתר פשוט קרה מעצמו.
וזה קרה כי לכל אחד ואחת היתה תחושה
שהם פועלים למען אותו דבר,
למען הרעיון המשותף של מה שעשינו.
ולכן לא היה צורך בהיררכיה שתורה לך:
"עשה כך, עשה כך, עשה כך."
וכשיש חוש כזה של סולידריות,
כולם פועלים למען אותו דבר,
ארגון אופקי הינו יעיל להפליא.
אני לא בטוחה שהיינו מצליחים לעשות את מה שעשינו,
אילו כולם ניסו, אילו ניסינו לנהל את זה.
אז זהו זה.
הדבר השני שבאמת מיוחד בעיני בנוגע ל"השתלטות",
הוא שאנשים החלו להתארגן,
כפי שאמרתי, סביב רעיון משותף.
והרעיון הזה-- אני רואה שזמני תם--
הרעיון הזה של 99 האחוזים.
וזה מזין את הצורך לנצל
את הרשתות החברתיות כדי להוציא לפועל משהו כזה,
גם בגלל המהירות וגם בגלל שרעיונות פשוטים
מתפשטים מהר מאד במדיה המקוונת.
אבל יש לכך מימד נוסף,
לדעתי ראוי להקדיש לו מחשבה:
ה"השתלטות" מעולם לא דרשה
שלכל אחד תהיינה כל התשובות.
אלא רק שאנשים יבינו
שלשאלות מסוימות יש חשיבות.
אחת ההצהרות של "להשתלט על וול סטריט"
ניסחה זאת היטב:
"אם אתם מזדהים עם מטרות התנועה, הרי שזו התנועה שלכם."
לא היה צורך להצטרף כמינוי ל"השתלטות".
כל שנדרש היה להבין ש"אנו 99 האחוזים"
זה משהו שאני מזדהה איתו, ובעוצמה רבה.
אולי אני לא בהכרח מבינה
מדוע אני רוצה להיות שם באותה שבת ולהצטרף לתנועה,
אבל בעיני חשוב שאעשה זאת.
אז זהו טיבן של תנועות בעלות בסיס רחב כמו "השתלטות":
הן מצרפות אנשים, שכמוני,
היו לפני זמן קצר אקטיביסטים מקריים
או אקטיביסטים טירונים.
ו--
הנמכת המחסומים בפני ההצטרפות,
ולא לתכנן מה אנשים אמורים לעשות,
ובכך לאפשר לאנשים לבוא ולגלות את זה בעצמם,
שבעיני נותן לנו נתיב התקדמות.
אחד הדברים המסוכנים במעורבות
במשהו כמו "השתלטות" הוא שמידי פעם אנשים
מניחים שיש לך, או מאשימים אותך בכך שיש לך
מניע נסתר כלשהו.
ובנקודה זו אהיה גלויה איתכם:
בהחלט יש לי סדר-יום.
מה שהייתי באמת רוצה
הוא שאנשים רגילים יבינו
את העוצמה שבידיהם,
ושאולי אין הם מעריכים אותה.
כי כולנו יכולים,
במיוחד כשכל המשאבים
זמינים היום לשימושנו,
והם נגישים וזולים יותר מאי-פעם,
לחולל שינוי, להשפיע על העולם.
העלו את הטיעון שלכם וגבו אותו,
דברו עם אנשים ושדרו את מה שאתם חושבים,
והקימו את הקישורים הנכונים.
קראתי להרצאה הזו "איך הפכתי לאקטיביסטית מקרית,"
אבל לדעתי, בסופו של דבר אנו רוצים
לשבור את המחסום שבין האקטיביזם
ובין להיות אזרח מן השורה.
בדומה לכך, אנו רואים כעת שזו טעות
להשאיר את הפוליטיקה לפוליטיקאים.
לדעתי זו תהיה טעות גם להשאיר את האקטיביזם
או את הפעילות האקטיביסטית שמחוץ לפרלמנט,
מחוץ למקומות כאלה,
לאנשים שעוסקים בכך כל הזמן.
זו באמת האחריות של כולנו
לקום ולעשות משהו.
אפילו כשאין כל התשובות,
חשוב מאד להשמיע את השאלות.
ולדעתי רק ע"י כך שנעשה זאת
נוכל באמת לייצב את בסיס הדמוקרטיה שלנו.
תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]