Tip:
Highlight text to annotate it
X
אני פסיכולוגית קלינית ואני מתמחה בטראומה
ותסמונת מתח פוסט- טראומתי (הלם קרב).
אני מבלה את ימי בהאזנה לסיפורים של אנשים
על הזוועות שהם חוו ומנסה לתמוך בהם
במאמצים שלהם להתגבר על אירועים אלה.
אנשים שואלים אותי פעמים רבות איך אני יכולה לעשות את העבודה הזאת,
ההנחה הנפוצה היא
שהעיסוק בהאזנה לטראומה יכול בעצמו להיות טראומטי
אני, ללא ספק, התחלתי מנקודה זו לפני כ15 שנה
כאשר התחלתי לעבוד בתחום הזה.
העבודה הראשונה שלי בתחום כללה עבודה עם נערות מתבגרות
שהיו מעורבות בסחר נשים בצורה כלשהי.
ונכנסתי לתפקיד זה בציפיה שאהיה מזועזעת מהעבודה
והסיפורים שאשמע.
המציאות היתה שלעתים קרובות אכן הייתי
ואף הייתי המומה מהזוועות ששמעתי שהתבצעו
אבל זה לא היה הרושם הבולט שנוצר
במהלך עבודתי בארגון וזה לא היה מה שנשאר אתי
במהלך השנים מאז פיתחתי את יכולתי בתחום זה.
מה שהרשים אותי ביותר אז, מה שנשאר,
הוא הדחף לא רק לשרוד, אלא לשגשג,
שראיתי בלקוחות שאתם עבדתי.
הציפיה שלי היתה שסוג הלקוחות אתם עבדתי
יהיו פגועות מעבר לכל תיקון
ושבורות מהחוויה שעברו בחייהן הקצרים.
העובדה שזאת לא היתה המציאות גרמה לי לעצור ולחשוב
וההשקפות שלי על מדוע ציפיה זו לא התגשמה
השפיעו על העבודה שלי ועל ההשקפות שלי בתחום זה מאז
וממשיכים להשפיע על העבודה שאני עושה היום.
בתפקיד שלי היום אני עובדת במערכת הבריאות הממשלתית
עם חיילים, חיילים משוחררים ושוטרים של המשטרה הקנדית,
שנחשפו לאירועים טראומתיים במהלך שירותם.
הלקוחות המבקרים בקליניקה שלנו הם מגילאים שונים
מחיילים צעירים שנשלחו לחזית לאחרונה וחזרו מאפגניסטן
עד אנשים מבוגרים ששירתו בקוריאה ובמלחמת העולם השניה
וכמובן שוטרי המשטרה הקנדית
ששירתי והגנו על המדינה הזאת מים לים
כמו כן גם ביליתי זמן בפגישות פרטיות עם אזרחים
שחוו מגוון של אירועים קשים וטראומטיים
אני מקווה לחלוק עמכם היום
חלק מהדברים שלמדתי מהתחום הזה,
לאחר שלמדתי מספר דברים משמעותיים על טבע האדם
והחוויה האנושית בעזרה לאותם אלו שחוו את הבלתי נתפס.
אז אני אתחיל היום בתיאור טבעה של הטראומה והשפעותיה.
אחד הדברים שהתלבטתי עליהם בהכנת ההרצאה הזאת
היה כיצד להדגיש היבט אחד של העבודה שלי לעומת האחר.
ובמהלך ההתלבטות שלי החלטתי להתמקד על
מה שרלוונטי לקולקטיב
ולא לתת- קבוצה שתהיה אולי יותר צרה.
וההחלטה שלי לעשות כן הונעה ע"י פיסת מידע חשובה
שאספתי במהלך עבודה זו, והיא שטראומה היא גורם משווה גדול.
היא חוצה רבדים סוציו- אקונומיים, לא אכפת לה ממגדר,
או רקע אתני, דת או מעמד; אף אחד אינו חסין בפני האפשרות
של החוויה של משהו מזעזע או שובר.
ובעוד שאולי זוהי מחשבה מפכחת
אני חושבת שהמודעות לעובדה זו יכולה להיות משחררת
אם האדם יכול להרשות לעצמו לקבל אותה ואת משמעותה --
ואני ארחיב יותר על נקודה זו בעוד דקה.
לפני כן, אני רוצה לתאר בקצרה
חלק מהדברים שלמדתי על טראומה
וההשפעות שלה, ואני אתחיל בתיאור של תרחיש עבורכם,
על מנת להכין את הקרקע לרעיונות שארצה להעביר
אז דמיינו אבא, הוא בגיל העמידה, בעל הכנסה ממוצעת,
וכמו אבות רבים אחרים החיים בעולם היום
הוא צריך לעבוד הרחק ממשפחתו למשך תקופות מסוימות
כיוון שהוא מרוויח יותר כסף בעבודה בקהילות מרוחקות
ממה שירוויח בעיר בה הם חיים.
במחנה הספציפי בו הוא מתגורר בזמן שהוא עובד הרחק ממשפחתו
יש חדר כושר.
ואז בשבת אחר הצהריים הזה
הוא יוצא לכיוון חדרו לאחר שסיים אימון
והוא מתחיל לשים לב שהאנשים לידם הוא עובר מסתכלים עליו
במה שנראה לו כמבטים מוזרים.
בתחילה הוא מתעלם מהם, ומוכיח את עצמו שהוא פרנואידי,
ואז הוא שומע שקוראים את שמו במערכת הכריזה של המחנה
בבקשה להגיע אל המשרד הראשי
הלב שלו מתחיל לדפוק חזק, הוא מתחיל להזיע,
תחושה של אימה מתחילה להשתלט עליו.
הוא אינו יכול להסביר מדוע תגובה זו מתרחשת,
הוא רק יודע שהוא מרגיש שמשהו נורא עומד לקרות.
ומסתבר שהוא צודק.
עם הגעתו למשרד הראשי המפקח התורן מודיע לו
שקרתה תאונה.
אשתו והילדים היו בדרכם צפונה לבקר קרובי משפחה
והרכב שלהם נפגע.
אשתו ושני ילדיו הצעירים שרדו,
והגדול לא שרד.
יש לטראומה את ההשפעה של פיצול חייהם של ניצולי טראומה
לחיים שלפני הטראומה ולחיים שאחרי הטראומה.
החיים שאחרי הטראומה כוללים ידיעה של דברים
שאולי לפני כן לא היו ידועים כלל
או שהיו ידועים או מוכרים במקצת.
החיים בפוסט-טראומה משמעם המפגש
עם הידיעה של דברים מסוימים, כמו אכזריות,
שברגע שנוצר מפגש אתם או חוויה שלהם אי אפשר יותר להתעלם או להכחיש אותם.
החוויה שתיארתי שווה לתזוזה טקטונית
עבור היחיד שחווה אותה.
אם התאונה לא היתה מתרחשת, אותה שבת אחר הצהריים
היתה מתמוססת לחוסר רלוונטיות
יחד עם כל שעות אחר הצהריים של השבתות שקדמו לה.
בשל התאונה
והצורך להתמודד עם החורבן שהתרחש,
החיים עבור אדם זה התפצלו לחיים שלפני אותה שבת אחר הצהריים
וכל מה שהתרחש מאז.
ומה שבדרך כלל קורה לאנשים,
אם הם צריכים להתגבר על סוג כזה של אירוע בכוחות עצמם,
הוא שהם באופן מובן מנסים ליצור מרחק
בינם ובין החוויה של האירועים.
החוויה של אירוע כמו זה שתיארתי,
היא המפגש עם כאב פסיכולוגי ורגשי שאין כמותו
וכמו שאדם מתרחק מכיריים דולקות,
הדחף הוא להתרחק מאותו מקור של כאב.
לרוע המזל, למרות זאת, ההפרדה מהחוויה הפנימית שלנו
אינה כל כך פשוטה כמו ההתרחקות מכיריים דולקות.
ומה שמתחיל לקרות לאנשים, כשהם מנסים להרחיק את עצמם
מכאב רגשי, הוא ניכור עמוק,
מעצמם, המחשבות והרגשות שלהם, ומאחרים.
וכצפוי, כאשר מתרחש ניכור עצמי ואחר, מתפתחים סימפטומים.
מצבי רוח משתנים, מתפתחת הימנעות כוללת
ואיכות החיים יורדת, מתרחש שיתוק רגשי.
בני אדם הם יצורים חברתיים באופן מהותי,
והיעדר קשר רגשי וקשר עם העצמי והאחר,
מהווה סכנת חיים וחשוב לציין את אכזריותו של המעגל הזה.
הדחף להתרחק ולהימנע הוא בדרך כלל מונע מעוצמת הכאב
שנחווה על ידי היחיד שעבר את הטראומה
וההתרחקות בדרך כלל משמשת למנוע התרחשות של כאב נוסף,
אבל התהליך של ההתרחקות מעצמו ומאחרים
למעשה יוצר יותר כאב והתפכחות
ממנו רצינו להימנע מלכתחילה.
וכך המעגל ממשיך.
וכדי לדבר על הנקודה הזאת בצורה קצת שונה,
טראומה כמו זו שמתרחשת בשדה הקרב
או בחוויה של תקיפה מינית או פשע אלים,
בבסיסה כוללת ניתוק.
מה שאנשים חייבים להתמודד אתו לאחר אירוע טראומטי,
הוא איך לבנות מחדש חיים והשקפת עולם,
כשמה שפעם היה שם נותץ.
לאחר טראומה, היכולת לקחת כמובן מאליו
את מה שפעם היה כל כך קל להניח, בדרך כלל הולכת לאיבוד.
אחת ההנחות הקריטיות ביותר שלרוב הולכת לאיבוד עוסקת בשליטה,
וכשאנשים מפתחים "הלם קרב" לאחר חשיפה לטראומה,
בלתי נמנע שיהיו ניסיונות כושלים להשיב תחושה של שליטה,
שלמעשה יוצרת את הבעיה.
בעבודה שלי, עד שאנשים מגיעים לטיפול,
בדרך כלל כבר קיים ניתוק משמעותי והתרחקות.
הנורמה היא בדרך כלל, שמתוך רצון
להשתלט על המחשבות והרגשות הכואבים,
שנשארים אחרי אירוע טראומטי,
אנשים יצמצמו את היקף הקיום שלהם.
לרוב זה אומר שאנשים לא ירצו לעזוב את הבית,
לעתים קרובות הם ינתקו קשרים עם חברים,
ולפעמים אפילו עם כל בני המשפחה שלהם;
החשיבה היא, אם אני יכול לשלוט בעולם שלי בצורה כזאת,
אני אהיה בטוח מבחינה פיזית ורגשית. מה שקורה בכל זאת
הוא שהעולם החיצוני נתפס
כמאוד מסוכן וחסר שליטה.
וזה גורר ניתוק והתרחקות נוספים,
ומחזק עוד יותר את הדפוס של כאב והתנכרות שציינתי לפני רגע.
המסר שאני רוצה שתיקחו ממה שהצגתי,
הוא שהדחף להתרחק מכאב הוא אינסטינקטיבי;
ומה שנקרא תגובה נורמלית לאירועים לא נורמליים
ובאמצעות הבנה של מה נורמטיבי או צפוי לאחר טראומה,
ניתן להכין את הקרקע לחקור את מה שהופך להכרחי בתהליך ההחלמה.
עד כמה שראיתי, התרופה למאבק שתיארתי
נמצא בחיבור מחדש.
העבודה שלי עם אנשים כוללת לעזור להם להתחיל לקחת צעדים לחיבור מחדש,
עם עצמם והעולם הפנימי של מחשבות ורגשות
ועם אלה שסביבם,
ובתוך התהליך הזה של חיבור מחדש מתחילה ההחלמה.
ורק הערה או שתיים על איך ראיתי את ההחלמה הזאת מתרחשת.
מה שחוויתי בעבודה שלי הוא שישנו כוח מרפא מדהים
במערכות היחסים שלנו והיכולת שלנו להתחבר ולהתקשר עם אחרים
ההשפעה של מערכות יחסים על ההחלמה נחקר בהרחבה
והניסיון שלי בשטח נתמך
על ידי מחקרים רבים.
כלומר, שבבחינה כיצד אנשים מחלימים,
לא מדובר ביישום של טכניקה ספציפית כלשהי
שיוצרת את ההבדל,
אלא ההחלמה מתרחשת במסגרת של קשר עם אדם אחר,
כאשר נמצאים בו התכונות של ביטחון, אמפתיה והבנה אמיתית
למעשה הטיפול לא יהיה מוצלח,
בלי קשר למומחיות של המטפל
בהעברה של כל התערבות,
אם מערכת היחסים הטיפולית אינה קיימת.
אז מה שהתוצאות מציעות הוא שאנשים יכולים לשרוד
ולהתגבר מהחוויות הנוראות ביותר
בתנאי שיש להם לפחות בן אדם אחד אליו הם יכולים להיקשר
ולהתקשר אתו ברמה רגשית.
ובעוד שזה חשוב מהותית בעולם הטיפולי,
זהו לקח לחיים עבורי
ועקרון מנחה על איך אני מאמינה שעלינו להתנהל בחיים.
היכולת של אנשים לשרוד ולהתאושש
מהחוויות הנוראות ביותר,
כמו עינויים או תקיפה אלימה או האבל על אובדן של ילד,
מצליחה באמצעות הקשרים הבין- אישיים שיש להם במהלך אירועים כאלה
ולאחריהם.
אז איך כל זה מתקשר לנושא של האירוע היום
ואיך זה מתקשר לקהילות בכלל ולאנשים שחיים בהן?
יש לי מספר לקחים שלמדתי מהעבודה שלי ושאני שומרת
שהייתי רוצה לחלוק אתכם בתקווה שהם יהדהדו.
אחד מאלה הוא, שתלוי בנסיבות,
כל אחד מסוגל לכל דבר.
אני חושבת שזוהי פיסת מידע חשובה שיש לשמור
אם יש לנו כוונה אמיתית להתחבר באופן אמפתי עם אחרים
קל להתעלם מאלו שחוו או עשו דברים איומים
כיוון שהם לא כמונו או שונים בצורה כלשהי.
ואני דואגת שאם נפעל לפי השקפה כזאת,
אנחנו תמיד נפעל ממקום של ניתוק ובידוד.
אמפתיה כוללת לעמוד במקומו של האחר,
ואני חושבת שחשוב שכולנו נאתגר את עצמנו
לפתח את היכולת הזאת, כיוון שלאור הנסיבות הנכונות
או התנאים הנכונים כולנו מסוגלים לכל דבר.
לקח שני הוא החשיבות של מאבק וכאב
לפיתוח האופי.
לעתים קרובות אני מתארת את תהליך ההחלמה שאני רואה במטופלים שלי
כטרנספורמציה, ושווה באופנים רבים
להתפתחות מזחל לפרפר.
המאבק להגיח מחדש הם שחשובים בתהליך הטרנספורמציה;
ללא המאבק הישות החדשה לא תופיע.
וזה מדגיש עבורי את החשיבות
של מאבק והקושי בפיתוח האופי.
ואיך פעמים רבות משהו יותר משמעותי
ואפילו יפה ניתן להשגה
אם השגתו כרוכה באתגר ומאבק.
אני מאמינה שישנו מחיר גדול
לאופי של בני אדם אם ההשגה של דברים היא קלה מדי.
וכדי לפתח את הנקודה הזאת מעט יותר,
אני חושבת שחשוב לאנשים וקהילות
לבחון באופן תמידי את האמונות בהם הם מאמינים
במאה האחרונה נראה שהתרבות המערבית מאמצת יותר ויותר
את מה שנקרא "מיתוס השמחה"
הרעיון בבסיס המיתוס הזה
הוא שאם אנחנו לא שמחים כל הזמן, משהו לא בסדר.
ואם זאת האמונה אתם יכולים לדמיין את הדילמה הנוראית
אתה מתמודד כל אחד שעובר תקופה קשה
או שמתמודד עם אירוע טראומטי.
המסר הטבוע כאן הוא
שאם אתה לא שמח יש משהו לא בסדר אצלך,
ואם נקבל את האמונה או המיתוס הזה באופן פשוט
ללא בחינת ההשלכות שלה,
אנחנו נמצאים בסכנה משמעותית של יצירת ניתוק מהעצמי והאחר
עליהם דיברתי לפני כן.
האמונה שחייבים תמיד להיות שמחים או שבעי רצון
ואם לא, יש לדבר משמעות שלילית עלינו,
תעודד אותנו להכחיש או להימנע מכל חוויה פנימית מנוגדת לכך
ודבר זה מציג יחידים וקהילות
בסכנה גדולה יותר לסבל אם וכאשר מגיע אירוע טראומטי.
המשאלה שלי היא שברמה האישית והקהילתית
כולנו נשאף ליותר אינטגרציה כוללת,
כך שהיכולת שלנו לחוות פחד או עצב או אי ודאות
תהיה מקובלת בדיוק כמו היכולת שלנו לחוות שמחה,
גאווה או שביעות רצון.
אם, על בסיס יומיומי,
אנו כיחידים וחברים בקהילות שלנו
נוכל לפעול באופן טוב יותר מתוך עמדה זו
בה כל חוויה היא מוערכת, אני חושבת שנהיה בריאים יותר,
ונוכל להתמודד עם האתגרים בחיים שלנו בצורה טובה יותר
ממקום של פתיחות ויכולת
לחוות כל דבר שאתגרים אלה יביאו,
אני אסיים עם אחד הלקחים הקשים ביותר
שלמדתי מהעבודה שלי עד כה,
והוא, שאין לנו שליטה על הכל.
דברים רעים אכן קורים לאנשים טובים
והרבה דברים קורים בחברות שלנו שאינם הוגנים.
ולעתים זה מאתגר להחזיק בידיעה הזאת
ועדיין לבחור לחיות בעולם הזה.
אבל כמו שהצגתי,
המחיר של הימנעות או הכחשה מעובדה זו הוא גבוה מדי, לדעתי
בגלל ההשפעה הפוטנציאלית של הכחשה כזאת
על הקשרים שלנו עם עצמנו ועם אחרים.
תודה רבה לכם שאפשרתם לי לדבר איתכם היום.
(מחיאות כפיים)