Tip:
Highlight text to annotate it
X
[שפת האוג'יבווה]
בירכתי אתכם בלשון האוג'יבווה, כפי שוודאי הבנתם.
השפה של אומה אקינג, כאן.
הודיתי לכם מאד על הכבוד הרב להיות כאן.
ואמרתי לכם שאני באה מ"הארץ הלבנה" שבצפון, השמורה שלי,
כיניתי אתכם "בני משפחתי".
רציתי להתחיל כך,
כי חשבתי על מה שאומר לכם הערב, והוא,
שבעינינו, מזוננו מגיע משארי בשרנו,
בין אם הם מכונפים, בעלי סנפירים או שורשים,
וכך באמת אנו מתייחסים למזון.
למזון יש תרבות. יש לו היסטוריה.
יש לו סיפורים, יש מערכות-יחסים שקושרות אותנו אל מזוננו.
מזון הוא יותר ממשהו שקונים בחנות,
זה משהו שאינו נושא חותמת.
בקהילתנו, נאמר לנו לפני זמן רב מפי נביאינו,
עם האנישינאבי שלנו שחי בחוף המזרחי.
והיינו קרוביהם של אותם עמים, בני הוואמפנואג ועמים אחרים,
ונביאינו הורו לנו
ללכת אחרי צדפה שהופיעה בשמים.
ואם נלך אחרי הצדפה נגיע למקום
שבו המזון גדל על המים.
ואותו מזון שגדל על המים הוא "מינומן", אורז הפרא.
כך שהבורא שלנו הורה לנו לעבור לכאן,
לאומה אקינג, למקום הזה.
ואורז הפרא שלנו, המינומן שלנו, הוא מזוננו המקודש ביותר.
זהו המזון הראשון שניתן לילד כשהוא מסוגל לאכול אוכל מוצק
וזהו המזון האחרון שאוכלים לפני שעוברים לעולם הרוחות.
הוא מככב ברבים מאירועינו וטקסינו
והוא חשוב לנו ביותר.
וכפי שידוע לכם, לחמנו קשות וארוכות כדי לשמור על האורז שלנו ועל איכותו.
זו תמונה של נוקומיס וננאבוז'ו.
אלו הישויות הרוחניות שמהן מוצאנו כמגדלי אורז פרא.
זאת הקהילה שלי היום.
אנו חיים די בדומה לדרך בה חיינו באלף השנים האחרונות.
יש לנו בוצית מאלומיניום במקום מקליפת תירזה.
היום קשה למצוא עצים בגודל הזה, אבל אנו ממשיכים לגדל אורז.
ואז מגיע החודש הקרוי מאנומיניקה גיאיזיס,
חודש קציר אורז הפרא, בין אוגוסט לספטמבר,
שבו תראו את אנשינו מפליגים באגמים.
אנו חשים שמחה גדולה כשאנו מפליגים עם שני מוטות ובוצית,
ויוצאים לקצור את האורז.
לעתים הוא גבוה, או נמוך, או עבה או דק,
או נראה כמו מברשת לניקוי בקבוקים, או מנוקב כולו.
הוא מגוון. וזו הסיבה שאנו מסוגלים לשמור עליו.
כי כשהרוח נושבת דרכו היא מעיפה חלק מהאורז.
היא לא מעיפה את כל האורז.
הוא מאד מגוון.
אנו עדיין מייבשים אותו כמו תמיד, מעל מדורה.
אנו רוקדים על האורז במוקסינים החדשים שלנו,
אנו עושים אותו דבר, פחות או יותר, כל השנים האלה
וזה מגדיר את זהותנו כעם האנישינבי.
סיפור מערכת היחסים שלנו עם המזון דומה לסיפור מערכת היחסים
שיש לכל עם עם מאכליו.
זהו ג'רי קונונואה, באי הגדול של הוואי.
זהו קאלו או טארו.
בהוואי קיימים יש כ-80 סוגי טארו.
והם מתייחסים אליו כאל חלק מאילן היוחסין הקוסמי שלהם.
לא שמעתי את הביטוי הזה לפני שהגעתי לשם.
והם אמרו שבסיפוריהם המקומיים
ובסיפורי הבריאה שלהם, השמיים והכוכבים הולידו ילד
והילד הראשון שנולד היה בן בשם קאלו.
הוא נולד מת, והם קברו את הילד.
ואז האם בכתה, כשהיא בכתה,
מן הילד ומן האדמה צמח הקאלו, או הטארו.
וכשהבכור נולד מת, הילד הצעיר ביותר שנולד היה קאנה, או "בן הוואי".
כך שהם רואים בטארו את אחיהם הבכור.
כך שלא פלא שהם, וגם בני האוג'יבווה, כידוע לכם,
נלחמנו נגד ביצוע הנדסה גנטית באורז הפרא שלנו,
וגם נגד החלת פטנטים על אורז הפרא שלנו.
ודאי לא תופתעו לשמוע שגם ילידי הוואי נאבקו
נגד ביצוע הנדסה גנטית באילן היוחסין הקוסמי שלהם,
ובקרוב משפחתם הבכור, ונגד החלתם של פטנטים.
אני רוצה לכנות את הציור הזה: "לבנים לא יודעים לרקוד."
וזה קשור-- מה שאנשים אלה עושים-- זה כמו האקה.
הם קוראים בריקודם לאבותיהם להופיע
ולעזור להם לעמוד בפני האויב.
במקרה זה, ההנדסה הגנטית של אוניברסיטת הוואי.
הם מתעמתים מול קבוצת לבנים בחליפות באוניברסיטת הוואי.
שכנראה קצת מודאגים מהופעת בני הוואי.
במקרה זה, בני הוואי הביסו אותם.
שני הפטנטים שהוצאו נקרעו לגזרים באותה פגישה.
פטנטים לגבי המזון עצמו. ובנוסף, בהוואי,
יש איסור באי הגדול של הוואי להנדס גנטית את הטארו.
אחד המקומות הראשונים והיחידים בארץ שבהם נשמר איסור כזה.
אבל עמנו מודאג מאד בעניין בני משפחתנו
ובעניין אחריותנו לשמור עליהם.
סיפור דומה מסופר בפי המאורים של אאותרואה
המוכרת גם כ"ניו-זילנד".
אינני בטוחה מה היה חדש בכך, אבל לא משנה.
יש להם תפוח-אדמה שהם מכנים "פרו-פרו"
שמכיל את הרמה הגבוהה ביותר של הגנטיקה האנדית מכל תפ"א באוקינוס השקט.
"אנדית" - משמע שמקורה בדרום אמריקה.
ולפני אלפי שנים, חוצה הימים מאוריס הפליג לדרום אמריקה
ובשובו, הביא איתו את תפוח האדמה הזה
לפני חברות הנפט, לפני קפטן קוק או כל אחד אחר.
ומאז יש להם תפוח האדמה הזה. והם מגדלים את תפוח האדמה הזה.
אז כמו שאתם מתארים לעצמכם, כשהאוניברסיטאות בניו-זילנד
רצו להנדס גנטית את תפוחי האדמה האלה
גם הם התעמתו עם המאורים שאמרו,
"אנו לא חושבים שזה רעיון טוב.
אנו לא רוצים שתעשו את זה ואנו ניאבק בכם."
והם ניצחו. אין שם תפוחי-אדמה מהונדסים גנטית.
ובכך הם נתנו תוקף מחודש לקשריהם עם בני האימארה מאזור פרו
שהודו להם על כך שהגנו על המזון המקודש גם להם.
כך שהסיפורים האלה עוסקים בסוגיות עולמיות
של הקשיים הניצבים בדרכם של בני משפחתנו,
בין אם מדובר בהנדסה גנטית או בהחלת פטנטים.
אולי הבעיה הבולטת ביותר שיש לנו היא למעשה
הכחדת עצם זני המזון.
במהלך 100 השנים האחרונות ראיתם
ירידה של 75% במגוון החקלאי.
כלומר זני הזרעים, הירקות, דברים נפוצים
שהיו קיימים לפני 100 שנה, כבר אינם קיימים היום.
רבים מהם נכחדו, בקנדה ובארה"ב,
וגם בכל העולם.
והיום אתם רואים את זה יותר ויותר. למשל,
רובו הגדול של התירס שמגדלים כאן בארץ,
מקורו באב קדמון גנטי אחד ויחיד.
זה קצת מפחיד.
בנוסף לכך, אנו רואים שיש יותר ריכוזיות
של הבעלות על הזרעים עצמם בידי מיעוט הולך וקטן.
יש לכך השלכות רציניות מבחינת העמים שלנו.
הקהילה שלי, שמורת "הארץ הלבנה" שבצפון מינסוטה,
בשמורה שלנו, שליש מהאוכלוסיה,
שמטופל ע"י שירות הבריאות האינדיאני, סובל מסוכרת.
הסוכרת נגרמת עקב המעבר המהיר
ממזון מסורתי למזונות מתועשים.
וזה קורה יותר ויותר בכל הארץ
כשהמחלות הקשורות בתזונה הופכות עצמן למקורות העיקריים
לבריאות לקויה בארץ הזאת.
יש השפעה בריאותית עצומה
לאובדן זה של גישה למאכלינו המסורתיים
כי היום אומרים,
"אנו מקבלים את הרוב המכריע של הקלוריות שלנו מפחות מ-30 סוגי מזונות."
הן מרוכזות במיעוט הולך וקטן של מאכלים,
שרבים מהם, כמובן, מלאים שמן ממילא.
וישנה גם הסוגיה הכלכלית.
אפשר להסתכל על זה בכמה דרכים.
האחת: ריכוז הבעלות על הזרעים בידי תאגידים מעטים.
במידה הולכת וגוברת, חוואים שהחזיקו בזרעים האלה
כעזבון תרבותי, כיורשי הזכויות, כולל מערכת היחסים איתם
והעושר הטמון בהם, מנושלים מכל זה
בעזרת חוקי פטנטים והתגברות הבעלות.
כ-7 תאגידים שולטים כמעט בכל הזרעים
הזמינים כיום מבחינה מסחרית. כן?
אך בקהילות שלנו זו בעיה בפני עצמה.
הקהילה שלי, בני האוג'יבווה,
היתה עצמאית לגמרי מבחינת מזון עד לאחרונה.
כלומר שלפני 100 שנה
היינו יצרני התירס הצפוניים ביותר בעולם.
הרחבנו את שדות התירס עד 150 ק"מ מצפון לוויניפג.
מגוון גדול, המון מקורות.
סירופ אדר? ייצרנו את זה הרבה לפני "אנט ג'מיימה", ידעתם?
היו לנו כל המזונות האלה בקהילה שלנו, כן?
אבל היום כבר איננו מייצרים את רוב המזונות האלה.
אז בשמורה שלי, שהיא במידה רבה מוכת-עוני, אתם יודעים? ,
כמו שמורות אינדיאניות רבות,
מצאנו שאנו מוציאים כ-8 מיליון דולר בשנה על מזון,
ו-7 מיליון דולר מתוכם יוצאים בקלי-קלות,
ועוזבים את השמורה בקניות ב"וול-מארט", שירות המזון של אמריקה, "סיסקו" וכו'.
אם מסתכלים על זה, זה כמעט--
וכשאנו קונים בשמורה, מעט מאד נרכש
בחנויות המזון שם, כשהרוב הגדול
של חנויות המזון מוכרות אוכל-זבל.
אין לנו גישה למזון איכותי.
כך שכלכלת המזון הזו מייצגת כרבע מהכלכלה השבטית שלנו,
שהולך לאיבוד בצורות שונות,
משהו שהיה יכול להוות מקור שפע בקהילה שלנו.
אינני יודעת איך לכמת את תרבות היגון
הקשורה באובדן רוב המגוון הקדום.
אינני יודעת מהו תג המחיר.
אבל אני יודעת שמה שקרה לעמים שלנו הוא משמעותי מאד.
אבל לא מדובר רק במה שקורה לקהילה שלנו.
מדובר בשאלה איך ייראה העתיד של כולנו.
כי היום אנו יושבים כאן במיניאפוליס והטמפרטורה בחוץ היא כמעט 38 מעלות.
מה שקורה כאן הוא שינוי אקלימי.
יש שטפונות באזורים מסוימים בארץ,
בחלק גדול מהארץ מתחוללות שריפות, נכון?
מגיעות סופות טורנדו.
אומרים שבמהלך 20 השנה הבאות
נוציא 20% מהתוצר העולמי הגולמי על אסונות שקשורים בשינויי האקלים.
ובאמצע כל זה יש לנו מערכת מזון שהולכת ומצטמצמת
הן מבחינת סוגי הזנים והן מבחינת מספר הבעלים.
התחזית היא אובדן של 34% ביבולי התירס של צפון דקוטה.
ומה שמדאיג אותי היא העובדה
שכבר אין לנו כל הזרעים שהיו יכולים להימצא על שולחננו.
יש לנו ריכוזיות, ותחושה הולכת וגוברת של חוסר-בטחון הקשור במזון.
אז יש לנו כמה רעיונות בקשר לזה. זו הקהילה שלי,
יש לנו מיזם של שיקום תירס. זהו תירס מזן "צור אי הדובים"
שאנו עובדים עליו מזה זמן רב. זהו תירס טוב.
והתירס הזה מקורו באי הדובים שבאגם ליץ'.
קיבלתי בערך כמות כזו ממטפח זרעים אחד.
הוא נתן לי את זה והיום ש לנו שדות שלמים ממנו.
זה גדל לגובה כזה, יש לו שיבולים גדולות,
אינו דורש השקיה ועמיד לכפור.
וכשעוברת רוח חמה, התירס ה"עמיד לראונד-אפ" של "מונסנטו" מתמוטט,
אבל התירס שלנו נותר זקוף.
זהו התירס שאנו זקוקים לו.
באמצע זהו תירס "פינק ליידי" היפהפה, תירס בגווני ארגמן.
אני פשוט אוהבת את מראהו, והוא גם טעים.
וזהו תירס "נשר הפוני".
אומרים שבני הפוני קיבלו את התירס מידי אם התירס,
והם קיבלו אותו לנצח נצחים.
כשהם חיו בנברסקה הם הצליחו היטב עם התירס שלהם
והאחרים, המתיישבים, באו לבקר אותם.
וכשהמתיישבים באו הם הסתדרו היטב עם בני הפוני.
בני הפוני סחרו איתם בסוסים ותיקנו את גלגלי עגלותיהם וכדומה.
אבל הממשלה הכריחה את בני הפוני ללכת לאוקלהומה.
וכשעזבו, הם לקחו איתם את התירס שלהם, אך הוא לא הצליח.
הוא לא גדל.
ובמשך שנים רבות הם התאבלו על אובדן התירס שלהם,
היבול שלהם הלך ופחת עד שנותרו להם רק כ-25 סוגי זרעים.
ואז יום אחד, צאצאי המתיישבים בקרני שבנברסקה
ביקשו מהם לעזור ולגדל שוב את סוגי התירס האלה.
הם פנו בעתירה לבני הפוני.
שומר הזרעים של בני הפוני פנה אל זקני השבט, שאמרו:
"נניח להם לנסות, כי אנו לא מסוגלים לגדל את התירס שלנו."
הם שלחו את התירס הזה בחזרה לנברסקה, והתירס הזה שיגשג.
וכל מגוון זניו שיגשגו.
וכך, צאצאי המתיישבים מגדלים היום את התירס עבור בני הפוני,
ואבא אמר לי שהתירס זוכר את האדמה שממנה נולד.
זהו סיפור. לתירס יש היסטוריה, יש לו סיפור, ובמקרה הזה,
זו צורה מסוימת של גאולה.
זאת העבודה שאנו עושים בקהילה שלנו.
אנו פועלים כדי לשקם את שיח הסוכר שלנו,
זהו הקציר הראשון של העונה.
זהו בני הצעיר יונק את לשד העץ ואוכל את הרווחים שלי.
[צחוק]
אבל אנו אוהבים את זה, אנו מרגישים טוב בין שיחי הסוכר.
אנו מנסים לגדל שוב את כל הזנים הקדומים שלנו.
הצעיר זה, זו דלעת לקוטה.
הדלעת הזו ניתנה לי באוקטובר, ואני אכלתי אותה במאי.
מדוע אני מספרת לכם את זה?
כי זהו מזון דל-פחמימות מושלם.
הוא לא דורש קירור, הקפאה או שימור.
הדלעת הזו היתה סתם תלויה לה, ומאוחר יותר הפכה טעימה מאד.
כן?
אם כן--
לא מדובר סתם בגידול מזון מקומי אלא חשוב גם מה מגדלים.
כי מתברר שהמון מהזנים הקדומים האלה עשירים בחומצות אמינו,
נוגדי חמצון, חלבון ומינרלים יותר מכל מה שאפשר לקנות בחנות.
אני לא יודעת למה זה כך.
לדעתי, כשיצרו את המזונות המתועשים,
וכדי ליצור מרחק של 2000 ק"מ בין החקלאי לשולחן,
הם יצרו מזונות שמגיבים היטב לחומרי הדברה, שהיו אחידים,
שאפשר לקטוף היטב עם המיכון שלהם ולהוביל אותם ביעילות.
ואגב כך, לדעתי, הם איכשהו איבדו מהערך התזונתי שלהם.
אז הזרעים האלה נתונים בסכנת הכחדה,
אבל בעינינו הזרעים האלה אינם רק לעת עתה,
אלא הם הזרעים והתקוות של העתיד.
כשחשבתי על מה לדבר אתכם הערב,
נזכרתי שאבי— שנפטר לפני כ-15 שנים —
הוא נהג לספר לי משהו, ש-- כולכם אנשים חכמים למדי,
אתם ודאי כמוני.
הוא אמר, "וינונה, את באמת אשה צעירה וחכמה,
אבל אינני רוצה לשמוע את הפילוסופיה שלך אם אינך יכולה לגדל תירס".
זה מה שהוא אמר.
ויש משהו בכך, זה היה נכון.
כולנו יודעים להיות חכמים מבחינה אינטלקטואלית,
אבל עד שנשקם את מערכת היחסים שלנו עם המזונות
שהבורא העניק לנו, אנו מחמיצים משהו.
עלינו לקנות מזונות אלה באופן מקומי, עלינו לתמוך בכך.
כך מתמודדים עם שינויי האקלים עצמם.
להיות אורגניים ומקומיים, להגביל פליטות פחמן.
אבל מעבר לכך, בעיני זה קשור גם בחידושה
של מערכת-יחסים זו עם אבותינו
וקרובינו, אלה עם השורשים.
מיגווץ'. תודה לכם.
[מחיאות כפיים]