Tip:
Highlight text to annotate it
X
תודה.
אני רוצה להתחיל היום עם סיפור קצר.
לפני כ-1,200 שנה, כמה גברים פולינזיים נכנסו לסירה,
והחלו לחתור מזרחה באוקיינוס השקט.
הימים הפכו לשבועות והשבועות - לחודשים,
גלי ענק התנפצו על סירת העץ הקטנה שלהם,
ואין ספק שרבים מאותם גברים החלו לפקפק אם זה היה כדאי,
ואם אי-פעם יזכו לשוב הביתה.
אך יום אחד הם ראו סוף-סוף ערימת-אדמה זעירה באופק.
את הערימה ההיא הם כינו: "ראפה נואי",
ומרביתנו מכירים אותה כ"אי הפסחא".
אי הפסחא הוא המקום המיושב הנידח ביותר בעולם;
הוא מרוחק יותר מ-2,100 ק"מ מהאי הקרוב ביותר.
והמוזר הוא, שככל שההיסטוריונים יודעים,
הפולינזים יצאו למסעם לא מתוך צורך כלשהו,
אלא מתוך סקרנות.
הם לא היו חייבים לסכן את חייהם
במסע הגבורה הזה, אך הם בכל זאת יצאו.
במשך הדורות, אנשים יצאו למסעות חקר
מכל מיני סיבות.
הישרדות, רווח כלכלי, גאווה לאומית,
אך כיום, המניע העיקרי הוא מדעי.
צורה מודרנית של אותה סקרנות שהניעה את הפולינזים.
אחד היעדים המרכזיים לגילויים מדעיים הוא מאדים,
שעליו פועלים מספר מכשירים שמחפשים סימני חיים.
כאסטרו-ביולוג, הרבה מעבודתי מתמקד במחקר הזה,
ואני רוצה להציג לכם בקיצור רב
כמה מהסביבות הקיצוניות
שאליהן נקלעתי במסגרת עבודתי,
כדי להמחיש לכם איך מסעות המחקר בכדור הארץ
תורמים למחקר בחלל,
וכל זה כדי לענות על אחת השאלות המדעיות המרכזיות של זמננו:
"האם אנחנו לבד?"
זהו נהר ריו טינטו שבספרד,
שהמים בו נראים כמו צבע-מאכל אדום,
ויש בו רמת חומציות של סוללה חשמלית.
למינרלים האלה, שנוצרים גם במאדים,
נחוצים תנאי החומציות האלה,
שמקשים מאד על קיום חיים.
במערות קרחונים באיסלנד
שוררות כל השנה טמפרטורות מתחת לאפס,
בדיוק כמו ברוב מאדים,
וסוג זה של גבישי קרח הוא שמקשה
על תאים לקיים סביבות נוזליות.
ברכס הידראט, בעומק 800 מטרים מתחת לפני הים,
החיידקים מתענגים על כמויות ענק של מתאן,
שנסחטות מקרום כדור הארץ.
אנו יכולים להשוות את הדליפות המודרניות האלה
לדליפות עתיקות ובלתי-פעילות בהרי האטלס שבמרוקו,
כדי לראות כיצד מולקולות מתפרקות במשך מאות מיליוני שנים.
זה חשוב מכיוון שלאחרונה נתגלה במאדים מתאן,
אך הוא נעלם מן האטמוספרה מהר מן המצופה.
איש איננו יודע בדיוק מה מתרחש,
אבל ייתכן שאורגניזמים כאלה, שחיים בסביבת דליפות המתאן,
ממלאים תפקיד בכך.
אם כן, בכל הסביבות הקיצוניות האלה,
החיים פילסו לעצמם דרך.
ומסעות החקר המדעיים האלה משנים את תפישתנו
באשר למה שהחיים מסוגלים לעשות.
אז מדוע באמת כל זה חשוב?
טענתי היא שיש בבירור סיבות מדעיות וכלכליות חשובות לחקור,
אבל אני חושב גם שקורה משהו עמוק יותר.
משהו שממש מלהיב אותי בקשר למציאת מקומות חדשים
ללא קשר לפוטנציאל היישומי שלהם.
כדי להמחיש נקודה זו, אני רוצה שתחשבו
על רגעים חשובים בהיסטוריה שחוויתם,
רגעים שהגדירו את פני הדור,
או שינו את מהלך ההיסטוריה.
רגעים שעליהם אתם יכולים לומר:
"אני זוכר היכן הייתי כשזה קרה."
יש לכם רשימה? יש לכם כמה כאלה? יופי.
היה לי דיון, לפני כמה שנים,
עם קבוצה מעניינת של מדענים, אנשי-אקדמיה וסופרים.
והצלחנו לגבש ארבעה אירועים
מתוך חיי כולנו, שעומדים באמות-מידה אלה.
הרשימה שונה מאדם לאדם, אבל זו שלנו כללה
את רצח קנדי, את הנחיתה על הירח,
את מותה של הנסיכה דיאנה ואת ה-11 לספטמבר.
הרשימה אומרת לנו משהו מעניין.
שלושה מהאירועים הם טרגדיות.
אחד היה הישג.
שלושה מהאירועים מעלים תחושות של זעם ויגון,
ואחד משרה גאווה ואופטימיות.
אז תחום מסעות החקר אחראי רק לאחד מהרגעים החיוביים
שמהדהד בתודעה הציבורית
ומראה לנו באופן מוחשי מאד
למה אנו, כמין, מסוגלים.
יש סיבה לכך שבכל פעם שאיזה פוליטיקאי
מציע להשקיע במבצע שישנה את העולם
הוא או היא משתמשים בדימוי ההגעה אל הירח.
כפי שמתיישבי אי הפסחא הוכיחו לנו,
מסע התגליות הינו תכונה שורשית שלנו.
זהו מאפיין אנושי ייחודי
שיצר כמה מהרגעים החשובים ביותר בהיסטוריה,
שאיחדו אותנו,
ואני מאמין שגילוי של חיים על המאדים,
במידה וזה יקרה, יהיה רגע משמעותי כזה.
רגעים אלה מקרבים בין אנשים ומשנים את משמעות האנושיות.
ולכן אנו יוצאים למסעות-חקר.
תודה לכם. [מחיאות כפיים]