Tip:
Highlight text to annotate it
X
תמיד הייתי שונה.
[צחוק]
מרגע המודעות הראשון שלי,
ידעתי שאני שונה.
למען האמת,
לא נראיתי שונה.
היו אנשים-- ועלי להודות,
שלפי כל הראיות, הייתי אותו דבר,
אבל בליבי ידעתי שאני שונה.
שונה,
[צחוק]
יותר שונה,
[צחוק]
עדיין שונה.
[צחוק]
זה היתה הרגשה.
לא מודעת,
תת-הכרתית.
זה היה משהו שידעתי בליבי.
זה היה משהו, מאז ומתמיד, שהיה... שונה.
היתה תחושה שמשהו חסר.
היתה תחושה של משהו אחר.
ידעתי שאני שונה.
בתור תאום זהה,
אנשים תמיד אומרים לך שאתה אותו דבר,
כאילו שלא ידענו זאת ממילא.
ואז הם מתחילים עם השאלות ששואלים תאומים:
"האם אתם זהים?"
"אתה פטריק או ג'ימי?"
"אתם תמיד חושבים אותו דבר?"
"אתה יודע כל הזמן על מה הוא חושב?"
"כשהוא חולה, גם אתה נהיה חולה?"
[צחוק]
"אתם עובדים על אנשים?"
"יש לכם שפה סודית?"
"האם אמרו לכם פעם
"שאתם ממש ממש דומים?"
ועל כך הייתי עונה:
"לא. אתה האדם הראשון שאומר את זה."
[צחוק]
ביפן יש לחץ עצום
להיות אותו דבר.
הלחץ כה חזק,
שאחת המלים ביפנית שמשמעותה "שונה",
צ'יגאי מאסו,
משמעותה גם "לא בסדר".
[שונה=לא בסדר]
ובבית הספר, ביפן,
ודאי כמו בבתי ספר בכל מקום אחר,
יש לחץ עצום להיות אותו דבר,
ואחד המשחקים האהובים
הוא להצביע על מי ששונה.
"הוא גבוה מדי."
"היא כל-כך נמוכה."
"האנגלית שלו איומה."
"האנגלית שלה טובה מדי."
"הוא גר פעם בחו"ל."
"היא מעולם לא היתה בשום מקום אחר."
"אמא שלה אמריקאית."
"אבא שלו זר."
אבל מה זה "גבוה מדי"?
ומה זה "נמוכה מדי"?
מי קובע?
[צחוק]
האם האנשים האלה גבוהים מדי,
או שמא אני נמוך מדי?
האם האיש הזה שמן מדי,
או שמא אני רזה מדי?
[צחוק]
תמיד הרגשתי שאני שונה,
אבל לא ידעתי בדיוק מאיזו בחינה.
ורק בגיל 10 או 11
התחלתי להבין את ה"שונה" שבי.
אולי כשהייתי אחד מנערי הכנסיה
או כשהייתי ב"צופים",
אבל תמיד ידעתי שאני אוהב להיות בחברת בנים אחרים.
ומאז ומתמיד חשבתי
שככה זה בעולם.
אז תארו לעצמכם את הפתעתי, כשגיליתי
שאחי התאום הזהה, ג'ימי, אוהב בנות.
זה היה כה בלתי-צפוי.
זו היתה כזאת הפתעה,
זה היה כה שונה.
אבל אם ג'ימי היה הראשון בחבורה שאהב בנות,
הוא בהחלט לא היה האחרון.
ובהדרגה, גם יתר הבנים גילו את הבנות.
ויום אחר הבנתי שלא ג'ימי הוא השונה,
או ששאר הבנים שונים,
אלא אני.
האם אתם יכולים להביט בתמונה זו ולומר לי
מיהו התאום ההומו?
הרבה לפני שהיתה לי מילה לכך,
חשתי באינטואיציה שלי את ה"שונה" שבי,
ופחדתי מה"שונה" שבי,
וחייתי בדומיה עם ה"שונה" שבי
במשך זמן רב מאד.
במשך שנים,
במשך עשורים, חששתי מה"שונה" שבי.
התביישתי ב"שונה" שבי.
ורציתי כל-כך להיות אותו דבר
כמו אחי התאום הזהה, ג'ימי.
וגם פחדתי שיום אחד
מישהו יגלה את ה"שונה" שבי.
ויום אחד, ב-1966,
בבי"ס קתולי לבנים בלבד בצפון מדינת ניו-יורק,
עברתי באיזה אולם ונער אחד דחף אותי!
וצעק: "הומו!"
ואז זה הותיר דימוי כה עז במוחי,
שעד היום, 47 שנה מאוחר יותר,
אני עדיין יכול לראות את פרצופו הלועג,
אני עדיין שומע את המילה הנזרקת: "הומו!"
ובימים שלאחר מכן,
נזרקו עוד מלים, היו עוד דחיפות:
"קוויר", "ננסי", פאנסי", "פייה", "הומו".
ואני חשבתי: "איך הוא ידע?"
"איך הוא יכול היה לדעת?
"מה עשיתי לא נכון?
"איך אני יכול להפסיק את זה?"
נריץ קדימה, כמעט 20 שנה.
השנה היא 1984 ואני דיפלומט טרי במשרד החוץ.
קצין הבטחון מתדרך את הכיתה שלי במשרד החוץ
ואומר: "אין מקום להומואים במשרד החוץ.
"מי שהומו, מועף."
ואני חשבתי שלא הרבה השתנה.
מחשיפה לבריונות בתיכון קתולי לבנים,
עברתי לבריונות במשרד ממשלתי של ארה"ב.
נותרתי שונה,
ובעיני החברה והממשלה שלי,
"שונה" משמעו היה "לא בסדר".
אבל זה היה אז, והיום זה היום,
והמון השתנה במשך חיי.
ב-1969, קבוצת גברים הומוסקסואליים,
בבאר ניו-יורקי בשם "סטונוול אין",
החזירה מלחמה. לראשונה הם השיבו מלחמה
כשהמשטרה ניסתה לעצור אותם,
רק משום שהיו הומוסקסואלים.
"המרד בסטונוול" הפך לאירוע מכונן
ואחריו באו עוד אירועים מכוננים
ועוד דמויות מופת.
נערכו מצעדי גאווה,
הארווי מילק,
בארני פרנק,
"לא נשאל - אל תגלה".
מת "חוק ההגנה על הנישואין",
מת "לא נשאל - אל תגלה".
ב-2004, מסצ'וסטס מולדתי
הפכה למדינה הראשונה שמיסדה את שוויון הנישואין.
ורק אתמול,
מדינת ניו-ג'רסי הפכה למדינה ה-14
שהתירה נישואים חד-מיניים לאזרחים להט"בים.
[מחיאות כפיים]
והשוויון מתגבר.
אני עומד לפניכם, גבר הומו בן 60.
אני עדיין שונה,
אבל אני מבין את ה"שונה" שבי
ואני מעריך את ה"שונה" שבי.
החברה והממשלה שלי
מכירים ומכבדים היום את ה"שונה" שבי.
אני שוויוני, אני נשוי.
זה אני עם בעלי מזה 11 שנה,
אמרסון קאנגוסוקה.
הוא יושב כאן בשורה הראשונה כדי לספק לי תמיכה,
ואני כל-כך אוהב אותו
ואני מאושר.
[מחיאות כפיים]
אנו מאושרים.
בפעם הבאה שמישהו יביט בכם
ויצביע עליכם ויאמר בלעג: "אתה שונה!",
אימרו: "כן!"
[צחוק]
[מחיאות כפיים]
"אתה צודק לגמרי.
"אני שונה. אני ייחודי. אני יחיד ומיוחד,
"אני יחיד במיני,
"שברו את התבנית אחרי שיצרו אותי.
"אני היחיד כמוני.
"אני היחיד כמוני באולם הזה,
"בעיר הזאת, באוניברסיטה הזאת, בעולם הזה,
"ביקום הזה, בזמן הזה,
"או בכל זמן שהוא, בכל הזמנים.
"אני שונה!"
[מחיאות כפיים]
"וגם אתה שונה.
"אתה האתה היחיד באולם הזה הערב.
"האתה היחיד כמוך
"וכך זה יהיה בכל זמן שהוא, בכל הזמנים."
וכך גם אתה,
וכך גם את,
וגם אתה,
וגם הבחור הגבוה מאחור, עם הכובע,
וגם האישה שם מאחור, עם הכלב,
וגם הבחור עם כובע המצחיה.
כולכם שונים!
כולנו שונים!
שונים!
[צחוק]
והדבר היחיד שמקרב בין כולנו,
הדבר היחיד שמקשר בין כולם באולם ובעולם,
הדבר היחיד שהופך את כולנו לזהים
הוא שאנחנו, כל אחת ואחד מאיתנו,
בדרכינו הייחודיות,
שונים!
אני מבטיח שעד סוף ימי
אהיה שונה
ואהיה אני באופן ייחודי.
כמו פתות שלג, אין בנו שניים זהים.
כולנו, כל אדם בדרכו הייחודית,
נמשיך להיות שונים.
אני מבטיח לכבד את ה"שונה" שבכם,
ואני מבקש מכם לכבד את ה"שונה" שבי.
אנו מוכרחים לאמץ את ה"שונה",
כי בסופו של דבר, זה ורק זה
הוא מה שהופך אותנו לאנושיים באופן ייחודי ואמיתי.
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]