Tip:
Highlight text to annotate it
X
(מוסיקה)
אני אוולה. ביתה של אליס, נכדתה של רות,
נינה של ביג מאמה אליס ו- מדיר קורין,
ובת נינה של אנה ו- זיטי בניון.
זאת תקוותי
למצוא את העצמי הטוב ביותר האפשרי בפעילות למען אחרים.
אבא שלי? נהג לספר לי סיפורים.
אבא שלי נהג לומר
"אני רוצה שתדעי מי את ומהיכן את באה.
זה מה שינחה אותך בגילוי של מי את צריכה להיות.
אז תקשיבי לסיפור הזה, בסדר, ילדתי?
זה לא הולך להופיע בשום ספר.
המורים שלך לא הולכים לספר אותו,
אבל את צריכה להבין מי את."
זה הפך לקו מנחה
בסיפורים שאני רוצה לספר.
סיפורים על המורשת של מי אנחנו.
שמעתי כל הזמן שהילדים הם העתיד,
אך מה הקלישאה הזאת בעצם אומרת
ואיך אנחנו מכינים אותם לכך?
אז חיפשתי מעשיות על אנשים צעירים
והמורשת שהם מביאים
כגורמים לשינוי.
הכוח שיש בידיכם כעת.
היום, 2 במרץ 1955,
הסיפור שאי רוצה לשתף אתכם בו
מתחיל ב- 1955, ב- 2 למרץ.
הוא על ילדה אמיצה בת 16,
קלודט קולווין.
זוהי סגירת מעגל היום
בגלל שלפני שבוע, בסאן פרנסיסקו,
תלמידי חטיבת הביניים שלי
הציגו הצגה שכתבתי
"גורמים לשינוי"
שמתחילה עם שחזור של פלסי נגד פרגוסון
מ- 1982 עד 1986,
משם ל- בראון נגד בורד ושביתת הסטודנטים המונהגת
על ידי ברברה רוז ג'ונס,
קפיצה ל- קלודט קולווין וחרם האוטובוסים במונטגומרי
ומסתיימת בתנועת שביתת השבת ב- 1960,
תנועה לא-אלימה מונהגת על ידי סטודנטים.
אשתף אתכם בסיפור
וגם ברצוני לשתף אכתם בעבודה שאני עושה סביבו,
שישמש כדוגמה.
שילמתי את העשרה סנט שלי בקדמת האוטובוס ורצתי לעבר הדלת האחורית
יחד עם שאר הילדים השחורים כדי שהנהג לא יתחיל לנוסע
לפני שנספיק כולנו לעלות.
בנוסף, הלבנים לא ממש אוהבים שאנחנו הולכים במעבר לידם.
כשהגעתי אל אחורי האוטובוס, איזור"הצבע" היה מלא,
אז התיישבתי באמצע.
התיישבתי בכסא האחרון בצד שמאל,
ממש ליד החלון,
ולא חשבתי על שום דבר ספציפי.
"היי"
לא הכרתי את הילדה שלידי, הילדה הגדולה יותר.
אז המשכתי להסתכל דרך החלון.
הנהג המשיך עוד כמה תחנות,אנשים נוספים המשיכו לעלות,
שחורים ולבנים.
די מהר כבר לא היו מקומות פנויים.
"תפנו לי את המקומות שלכם", צעק הנהג.
אנשים שחורים התחילו לקום.
אנשים לבנים התיישבו במקומם. אבל אני המשכתי לשבת.
גם הילדה שלידי והשתיים שלידנו המשיכו לשבת.
ידעתי שזה לא האיזור המוגבל.
"קדימה, על הרגליים!"
הילדה שלידי קמה מיד.
היא עמדה במעבר, ולאחר מכן גם שתי הילדות האחרות.
אך אני אמרתי לעצמי שזהו לא האיזור המוגבל.
הנהג הסתכל למעלה,
הסתכל בחלון, במראה.
הוא עצר בצד. אישה בהריון, גב' המילטון, עלתה לאוטובוס.
היא רצה אל אחורי האוטובוס ועלתה,
בלי לדעת שהוא מנסה לגרום לי לוותר על הכסא שלי.
והיא התיישבה ממש לידי.
"שתיכן צריכות לקום כדי שאוכל להמשיך לנסוע".
"אדוני, שילמתי את העשרה סנט, שילמתי את דמי הנסיעה.
זוהי הזכות שלי, אתה יודע, הנובעת מהחוקה ..."
"חוקה? חה, חה. תני לי לקרוא למשטרה".
הוא ירד וסימן לשני אופנוענים
והם באו.
ושני האונוענים האלה עלו לאוטובוס.
הסתכלו על גב' המילטון,
"אתן שתיכן תצטרכו לקום כדי שהנהג יוכל להמשיך בנסיעה".
"אדוני, שילמתי את העשרה סנט שלי. אני בהריון.
אם אזוז עכשיו, ארגיש מאוד לא טוב, אדוני."
"אדוני, אני שילמתי את העשרה סנט שלי גם, אתה יודע, זאת הזכות שלי,
הזכות החוקתית שלי.
אני אזרחית של ארצות הברית של אמריקה
רק תקראו את התיקונים ה-13 וה- 14
אתם תראו את זה שם.
אני מכירה את החוק. המורה שלי לימדה אותי בבית הספר"
אתם מבינים, המורה שלי לימדה אותנו את החוקה,
את מגילת הזכויות, את הכרזת העצמאות,
נאומו של פטריק הנרי. אפילו למדתי אותו בעל פה.
המורה שלנו הייתה חוקרת אותנו כל הזמן
ומנסה להבין מה אנחנו חושבים על זה.
היא הייתה אומרת "מי את? הא?
למה את יושבת כאן ברגע זה?
האדם שהאנשים חושבים שהם רואים
מהצד החיצוני שלך?
מי את בפנים? איך את חושבת?
איך את מרגישה? במה את מאמינה?
האם תהיי מוכנה לעמוד על שלך, על מה שאת מאמינה בו
אפילו אם מישהו ירצה למנוע את זה ממך
בגלל שאת שונה?
האם אתם אוהבים את העור החום היפה שלכם, ילדים?
האם אתה אמריקאיים?
מה המשמעות של להיות אמריקאיים? הא?
שיעורי בית להיום, תכתבו חיבור: מה המשמעות של להיות אמריקאי?
אתם צריכים לדעת מי אתם, ילדים!"
המורה שלי הייתה מלמדת אותנו היסטוריה ואירועים נוכחיים.
היא אמרה שזאת הדרך בה אנחנו יכולים להבין כל מה שקורה סביבנו
ואנחנו יכולים לשנות את זה.
אדוני, כל מה שאני יודעת הוא שאני שונא את ג'ים קראו.
אני גם יודעת שאם אין לך משהו ששוה לחיות עבורו,
אין שום דבר ששווה למות עבורו.
אז תן לי את זה חופש שלי או תהרוג אותי!
אאוץ'! לא איכפת לי! תקח אותי לכלא!"
הם משכו אותה מהאוטובוס.
לאחר מכן קלודט קלווין הייתה במושב הרכב,
בספסל האחורי של רכב משטרה,
עם אזיקים דרך החלון.
בשנה שלאחר מכן, ב- 11 למאי 1956,
קלודט קולווין הייתה העדה המרכזית במשפט פדרלי
בראודר נגד גייל.
היא, צעירה בת 18,
ושתי נשים אחרות, גב' בראודר.
המשפט שלהם, בראודר נגד גייל, הגיע לבית המשפט העליון.
לאור בראון נגד מנהל החינוך, התיקון הארבע עשרה לחוקה
והעדות החזקה שלה באותו יום, כל השאר היסטוריה.
למה אנחנו לא מכירים את הסיפור הזה?
חרם האוטובוסים במונטגומרי --
שמענו על רוזה פארקס, מרטין לותר קינג,
הם לעולם יהיו בכותרות.
אך תפקיד הנשים שלקחו חלק בתנועה הזאת,
תפקידה של קלודט, כמי שעמדה על שלה,
מלמד אותנו לקחים חשובים, שמאתגרים אותנו כיום.
מה זה אומר לקחת חלק?
להיות אזרח בעל אחריות בדמוקרטיה?
והשיעורים על אומץ, ואמונה?
מצאתי היסטוריה של תנועות חופש אשר לקחו בהן חלק אנשים צעירים
כך שהם יכולים לחקור את הרעיונות הגדולים הלאה
של זהות, של הזהות הנבחרת שלכם
והזהות הנכפית עליכם.
מה המשמעות של להיות חלק מקהילה?
מי לוקח חלק? איך אנחנו משפרים את זה?
גזע ואלימות באמריקה
באותה מידה של אזרחות השתתפותית פעילה.
סיפורים אלה מאפשרים לי לנהל דו-שיח,
לומר את הבלתי ניתן לאמירה, שאחרים מפחדים לומר.
פעם אחת, ב- יוג'ין, אורגון, ילד בגיל חטיבת הביניים, בלונדיני עם עיניים כחולות
בסופה של ההצגה אמר
"אבל, גב' אוווילי, הגזענות הסתיימה, נכון?"
ומאחר ולא רציתי לענות במקומו, אמרתי
"תסתובב לעבר האדם שיושב לידך.
תגיד לי אם אתה מצליח למצוא לכך הוכחה."
ונתתי להם ארבע דקות לדבר על כך.
במהרה התחילו לספר סיפורים, עדויות לגזענות בקהילות שלהם.
ילדה כתבה לי, ילדת תיכון בסאן פרנסיסקו:
"התכוונתי לא לבוא היום לבית הספר, אבל אז שמעתי שיש לנו מפגש, אז באתי.
אחרי ששמעתי את הסטודנטים מדברים וראיתי את ההצגה שלך,
חשבתי לארגן את החברים שלי
שנלך למפגש הנהלה
ולהגיד להם שאנחנו רוצים שיעורים מתקדמים
לכל הקורסים הדרושים לכניסה לאוניברסיטה.
וכך, אני מספרת לכם את הסיפור הזה היום
כאות כבוד למורשת של אנשים צעירים שצעדו קדימה
כדי שיהוו תמרורים,
כדי להיות השינוי שהם רוצים לראות בעולם הזה,
כמו שקלודט קולווין הייתה.
בגלל שהיא ביטלה את החוקיות של מושבים נפרדים
במונגומרי, אלבמה.
תודה רבה לכם.
(מחיאות כפיים)
תודה רבה.