Tip:
Highlight text to annotate it
X
כשמתחילים בישיבות ללמוד את מסכת בבא קמא, הפתיחה היא "ארבעה אבות נזיקין הן, השור הבור המבעה וההבער".
כאן דוקא ההבער כתוב בסוף. בארבעת היסודות האש היא בהתחלה. בארבעה אבות נזיקין האש היא בסוף
ארבעת אבות נזיקין הם גם כנגד היסודות: כתוב שהשור זה הרגל שמהלכת, הרוח שמהלכת.
הבור זה העפר, המבעה זה תאוות התענוגים, השן שאוכלת, זה המים כמו שכתוב בתחילת התניא.
בסוף ההבער, האש, הוא בסוף
יש תורה של הבעל שם טוב מה זה בנפש ארבעת אבות נזיקין בנפש. זה גם מאד קשור לבחורי ישיבה וצעירים
מה זה הנזיקין שצריכים להשמר ולבטל אותם
השור הוא מלשון אשורנו, אומר הבעל שם טוב – ההסתכלות, להסתכל על מה שלא צריך להסתכל.
זה השור, זה המזיק הראשון
כמו היום, יש הרבה דברים שלא צריכים להסתכל עליהם – הם נמצאים בתוך המחשב.
אם כן, המזיק הראשון היום הם שמסתכלים במחשב במה שלא צריך להסתכל.
כנראה שמהמחשב זה מתפשט גם לרחוב.
שוב, שור הוא הסתכלות.
בור – אומר הבעל שם טוב שהמזיק השני בנפש הוא בטלה.
בוֹר כמו שדה בוּר. באידיש אומרים פוסטקייט. זה גם אחד שנכנס לבית מדרש ובקושי פותח את הגמרא.
. הוא שורף את הזמן (אפילו שלא יסוד האש), מבלה את הזמן, או שאוהב לישון. זה בור.
מבעה – פשוט, שן, אוהב לאכול. בלשון הבעל שם טוב שם כתוב – אוכל כל דבר, כל מה ששמים לו הוא אוכל...
כמו בהמה שאוכלת, "ובער בשדה אחר" – זה גם נקרא הבערה.גם הרגל וגם השן, בסופו של דבר הכל חוזר להבערה.
בסוף, אחרי כל זה, הוא כועס – האש היא הכעס.
אלה ארבעת אבות נזיקין. קודם הוא מסתכל במה שלא צריך להסתכל, אחר כך הוא מתבטל – מתבטל מהתורה – אחר כך הוא אוכל סתם ובסוף הוא כועס.
כעס זה תגובה לפגיעה נדמית – נדמה לי שמישהו פגע בי. אני אולי יכול לכעוס גם אם מישהו פגע בך ואני אוהב אותך – אתה חבר שלי, הבן שלי או אבא שלי.
מישהו פגע במישהו שאני אוהב – או שאני אוהב את עצמי או מישהו אחר
כך נדמה לי, והתגובה היא לכעוס.
חז"ל אומרים שכל מי שמעביר על מדותיו מעבירין לו על כל עוונותיו ותפלתו מתקבלת.
אומרים זאת דווקא על רבי עקיבא, שהיה מעביר על מדותיו ותפלתו התקבלה בשמים.
כתוב בחסידות שלהעביר על המדות היינו להגיע לשרש יג מדות הרחמים, שלמעלה מהשכל לגמרי – בכתר.
כמו "עובר לעשייתן", מקיף, למעלה – להגיע למעלה מכל המדידה וההגבלה שבנפש. שם האדם הוא אין.
לכעוס זה פרי של ישות. אם למשל על עצמי, אם אני לא כאן, אם אין אני – גם אי אפשר לפגוע בי, כי אין במה לפגוע, וממילא אין כעס.
כך מוסבר בחסידות, שמי שמעביר על מדותיו הכוונה שהוא מגיע למעלה מכל המדה-המודע של הנפש, שם הוא בחינת אין, וממילא הוא לא כועס.
ממילא הוא גם מעורר את מדות הרחמים של הקב"ה, ועל כך נאמר ש"תפלתו מתקבלת", כמו שחז"ל מספרים על רבי עקיבא.
לא לכעוס זה גם לשמוע את החרפה שלך, הבזיון שלך, או מה שלא יהיה – ולשתוק.
יש לשתוק שאדם מבליג ויש שהוא למעלה מזה, לא פוגע בו, הוא לא פגיע.
. יש פסוק "תֹלה ארץ על בלימה" וחז"ל דורשים "זה הבולם פיו בשעת מריבה".
אבל שוב, יש כמה מדרגות. יש שאדם בולם מתוך זה שהוא מבליג – עושה אתכפיא.
אם צריך לעשות אתכפיא כדי לא לכעוס אז אתה גבור – "איזהו גבור? הכובש את יצרו".
מי שבא לו לכעוס והוא כובש ומבליג – זו עבודת ה' בספירת הגבורה שלו, במדת הגבורה.
אבל מי שלא מגיב כי הוא לא פגיע בעצם – הוא במדרגת הכתר.