Tip:
Highlight text to annotate it
X
רק 4% מהנשים היו מוכנות לכנות את עצמן כיפות
וזהו מספר סטטיסטי קטן להדהים.
אז בפשטות, אם כל החדר הזה היה הופך בקסם לנשים
משמעות הדבר היא שפחות משניים מכם
היו אומרות שהן חושבות שהן יפות, אם היו שואלים אותן.
בנות צעירות יותר מפחדות מלהיות שמנות
מאשר מלחלות בסרטן, מלחמה גרעינית
או מלאבד את שני ההורים שלהן.
וישנן כל כך הרבה סטטיסטיקות התומכות בכל הדברים האלה.
מחקר עדכני בבריטניה אומר ש 6 מתוך 10 בנות חשבו
שהן יהיו שמחות יותר אם היו רזות יותר.
מחקר של 455 סטודנטיות אמר... 80% מהן אמרו
שנאמרו להם דברים שליליים על הגוף שלהם על ידי -
לא החברים שלהן או החברה - אלא מההורים והאחים שלהן.
בטחון עצמי נמוך הוא בעיה רצינית ובייחוד אצל נשים.
נשים בעלות בטחון עצמי נמוך ייטו יותר להשאר בתוך מערכת יחסים מתעללת.
הן פחות ייטו להתחיל עסקים משל עצמן.
הן יותר מופנות והן גם מרוויחות פחות כסף
מאשר עמיתותיהן בעלות הבטחון העצמי.
אני מאמינה בכוח של נשים.
אני חושבת שנשים הן כל כך מדהימות.
אני חושבת שהן מדהימות עם נצנצנים ורודים ניאונים (צחוק)
הן חתרניות ופראיות, הן עזות וחזקות.
אנחנו באמת יכולות לעשות את כל מה שנרצה לעשות אבל כל כך מעט מאתנו עושות את זה.
אנחנו כולנו מרגישות שאנחנו נבלמות על ידי יד נעלמה
אבל האמת היא שאנחנו היחידות שבולמות את עצמינו.
למרות שהחברה והמדיה אומרות לנו כל מיני דברים,
ברגע שאת קולטת שכל אלה הם שטויות
ורוב הנשים הפקחיות מבינות את זה בערך בסביבות גיל 14.
ברגע שאת מבינה את זה, את באמת חופשיה לעשות מה שאת רוצה לעשות.
אני מתכוונת, אוקיי, אז הן באמת די יפות אבל אין שום מגוון -
אפילו הנשים שאינן לבנות הן מאוד חיוורות.
לכולן יש את אותו היקף מותניים, הן כולן באותו גובה,
הן כולן מאופרות ולבושות בצורה סקסית עבור גבר
ואני מתכוונת, זאת לא באמת כל התורה כולה.
אז כל הדברים האלה התגבשו והגיעו לכלל מסקנה עבורי
בחג האהבה ב 2010.
אז, אני עובדת ככותבת באינטרנט כחמש שנים -
ובעצם אני כבר כותבת באינטרנט בערך 13 שנים,
אבל בא נשכח מזה (צחוק).
אז היה לי את הבלוג שלי כבר חמש שנים
והתחלתי בכתיבה על אופנה ועיצוב
אבל ככל שהמשכתי לכתוב הבנתי שמה שנשים באמת רוצות הוא לא,
"מה השמלה המושלמת עבור צורת הגוף שלי"?
הן באמת רוצות לדעת איך אפשר להיות שמחות בעצמן
אם אשה היתה כותבת לי ואומרת,
"ובכן, מה עלי ללבוש על מנת להסתיר את הירכיים השמנות שלי?",
אני לא חושבת שהתשובה היא, "מכנסי ג'ינס בעלות של 350 דולר".
אני חושבת שהתשובה היא, "את צריכה כמות רצינית של אהבה עצמית
ואת צריכה להתמקד במעלות שלך ולא לחפור בפגמים שלך".
אז, יום האהבה הוא אנומליה מגוחכת
בה כל הנשים, לא משנה כמה הן מבריקות או גאונות הופכות לבלאגן מיבב
בגלל שאיזה בחור לא הוציא את כל הכסף שלו על זר פרחים יקר להחריד.
זה כמו, שזה הדבר היחיד שחשוב, "אין לך שום ערך בחברה שלנו
אם אף אחד לא קנה לך שוקולדים ב 14 בפברואר".
וזה כל כך טראגי.
והייתי רואה את הנשים הגאונות המבריקות האלה בפייסבוק,
מתלוננות, לדוגמא, "החיים שלי חסרי משמעות" (צחוק)
וזה כמו, "נו באמת, את חייבת להתגבר על זה".
אז, אני החלטתי שבחג האהבה, אני אתחיל את התנועה הזאת.
העניין ביום האהבה הוא - אפילו אם יש לך בן זוג
ואת מאוהבת נואשות, זה לא מחייב שהחיים שלך הם טובים יותר
וזה לא מחייב שאת תהיי שמחה יותר.
אם את לא מרגישה בנוח עם עצמך
מערכות היחסים שלך יהפכו לדיסה
בגלל שאת לא מרגישה בנוח לבטא את מי שאת ומה את צריכה.
סביר להניח שלא תוכלי לומר למאהב שלך מה את רוצה במיטה
ואת יודעת, שזה לא ילך כל כך טוב.
יש ציטוט מדהים של רו-פול.
בסוף כל פרק בתכנית של רו-פול היא אומרת,
"אם את לא יכולה לאהוב את עצמך, איך לעזאזל תאהבי מישהו אחר?"
וזה כל כך נכון.
אנחנו צריכות להפסיק לחפש אישורים, קבלה מחוץ לעצמנו
ולהבין שהכל נמצא בתוכנו.
ודרך אגב, זה לא מדהים?, זה אומנות של אוסף חפצים
ואתם יכולים לראות, כאילו, יש שם בקבוק של נאיר שם.
אני אוהבת את זה, אני חושבת שזה כל כך מדהים.
יש עוד ציטוט מדהים של בודהה והוא אומר,
"אתה יכול לחפש בכל היקום כולו אחר מישהו
שראוי יותר לאהבה ולחיבה שלך ממך,
והאדם הזה לא ימצא בשום מקום.
אתה עצמך, כמו כל אדם אחר ביקום כולו ראוי לאהבה ולחיבה שלך".
ושוב, זה הכל נובע מבפנים.
אם אין לך את זה, אז החיים הופכים להיות קשים מאוד.
אז, אני החלטתי בפברואר 2010 להתחיל בתנועה של אהבה עצמית רדיקלית
וחשבתי שאני אתחיל על ידי כתיבה על המסע שלי
לאהבה עצמית ולהיות בנוח עם מי שאני.
ופרסמתי את זה באינטרנט.
ואם נשים רוצות להצטרף, אז, זה יהיה פנטסטי.
ואני מקווה שהן ילמדו משהו מהטעויות שלי.
ואהבה עצמית רדיקלית הפכה להיות לדבר המדהים הזה.
זה עדיין ממשיך, זה מדהים.
נשים השתמשו בזה, והן שלחו לי אימיילים
באמצעות הגילויים שלהן הן יצאו ממערכות יחסים מתעללות.
הן פתחו עסקים משלהן.
הן טיילו בעולם. הן התגברו על הפרעות אכילה.
ויותר מכל, הן למדו להיות באמת בנוח עם מי שהן.
ואני חושבת שזה הדבר החשוב ביותר.
זה כל מה שבאמת רציתי אי פעם.
הסיפור שלי הוא לא באמת יפה, בעצם.
הסיבה שאני מרגישה שאני יכולה לדבר על אהבה עצמית רדיקלית
היא בגלל שהייתי בצד השני של המטבע,
שאני אוהבת לקרוא לו "שנאה עצמית רדיקלית".
למרות שזה לא ממש רדיקלי, זה רק מבאס. (צחוק)
אז, גדלתי בניו זילנד, לכן המבטא
והיתה לי ילדות די אידיאלית.
הייתי ברת מזל, אבל כמובן, אתה לא מבין את זה רק עד הרבה הרבה יותר מאוחר.
ו... אבל איכשהו כשהפכתי להיות מתבגרת,
זה היה כאילו הפכתי בן- לילה והפכתי למין בן אדם נורא
הייתי באמת, באמת אומללה.
אבל בעיקר הייתי מאוד כועסת.
ולא ממש ידעתי על מה אני כועסת, אני רק ידעתי שאני ממש כועסת.
ולא ידעתי איך להתמודד עם כל זה.
והייתי מתבגרת גותית, זה נכון.
הייתי מתלבשת רק בבגדים שחורים, וקניתי קולר של כלבים בסופר מרקט
עם קוצים, שלבשתי כאילו כל יום.
גרביים מפוספסים ומגפיים צבאיות, וזה היה כאילו כל הסיפור.
ולמרות שאני די צוחקת על זה עכשיו, אני חושבת שחלק גדול מזה היה
בגלל שחיפשתי אנשים אחרים שהיו אאוטסיידרים גם הם.
תמיד הרגשתי מאוד שונה מכולם
וחיפשתי אנשים שיוכלו להתחבר לזה.
אז, המרד שלי היה באמת נורא ואני פשוט הרגשתי...
די הרגשתי כאילו אני עומדת על סף של התמוטטות עצבים כל הזמן,
ולא ידעתי איך להתמודד עם זה.
אז, אני לא ממש בטוחה מאיפה קיבלתי את הרעיון
אבל התחלתי לחתוך את עצמי כשהייתי בת 13.
וזאת היתה הדרך היחידה שלי להתמודד עם הרגשות שלי.
ואחרי שעשיתי את זה, הייתי מרגישה רגועה והייתי שלווה שוב.
וזה היה... זה הרגיש כמו משהו שכדאי לעשות
למרות שידעתי שזה מאוד מוזר ודי לא נכון.
אז, עשיתי את זה לבערך 5 שנים, וכשהייתי בת 18, הייתה לי תאונה קטנה.
עשיתי את מה שתמיד עשיתי, ולא ראיתי כמה חד הסכין שהשתמשתי בו היה
וחתכתי את עצמי ממש עמוק וזה דימם המון
וחשבתי שיכולתי לעשות לעצמי נזק ממש רציני.
אז, זה די עצר הכל, אבל איכשהו לא הבנתי
ש"אה, זה באמת טיפשי, את צריכה לעשות משהו אחר".
אז הפסקתי לעשות את זה אבל 6 חודשים אחר כך
יצאתי מהבית של ההורים שלי, וחייתי לבד,
ודי מהר פיתחתי הפרעת אכילה.
ממש כיף, מעולה, לא ממליצה.
בעצם התקיימתי על קפה וחתיכה קטנה של סושי כל יום
והייתי ממש אומללה.
והקטע בלהיות אומללה ולהיות מדוכאת, שברור שהייתי,
הוא שכשאת לא אוכלת זה אפילו יותר קשה ככה להרגיש יותר טוב.
אין שום תקווה. דיכאון הוא מספיק קשה.
דיכאון והרעבה זה ממש קטסטרופי.
ואני פשוט... הרגשתי שהחיים שלי די נגמרו,
וזה היה ממש נורא.
אז, הייתי ממש ברת מזל כשפגשתי אדם שלא היה מוכן לספוג את השטויות שלי
ופשוט אמר, "אם אנחנו הולכים להיות ביחד, את חייבת להתגבר על כל הזבל הזה".
אז הוא היה חזק בהרבה שיטות רפואה אלטרנטיביות
והשתמשתי בדבר כזה שקוראים לו "EFT", שזה "טכניקה לשחרור רגשי".
זה די דומה לדיקור סיני רק בלי המחטים.
והשתמשתי בזה כדי להיפטר מהפרעת האכילה שלי
וזה די יצא מהמערכת שלי תוך לילה, שזה מדהים.
וכיום אני יכולה לאכול משהו כמו קופסה שלמה של דונאטס ואני כל כך שמחה.
(צחוק)
אז, זה... זה הסיפור שלי.
אז, הרבה אנשים פונים אלי בבלוג שלי ובאינטרנט ואומרים,
"אני רוצה להצטרף לאהבה עצמית רדיקלית, איפה אני יכול להתחיל? מה אני צריך לעשות?"
אז, מאחוריכם אתם יכולים לראות, יש מבחר של תנכים של אהבה עצמית רדיקלית.
אז, כשאנשים רוצים להתחיל, אני אומרת להם שהם צריכים לקנות מחברת גדולה או יומן כתיבה
ולמלא את זה בכל מה שטוב בהם.
אז, יש לכם משהו שאתם יכולים לקרוא בו כשאתם מרגישים מסריחים או מכוערים
או כשיש לכם יום רע ואתם מייד יכולים להרגיש יותר טוב.
אז, אלה חלק מהספרים שאנשים הכינו אחרי שקראו את האתר שלי.
והם כולם ממש חמודים ומאוד שונים.
אז, זה הדבר הראשון שאני ממליצה.
הדבר השני שאני ממליצה עליו הוא שתכתבו כל מחמאה
שתקבלו, אני לא יודעת, בחמש השנים הבאות.
והסיבה לכך היא שכל כך קל להתמקד בדברים הנוראים
שאנשים אמרו לו או עלינו, ולשכוח את הדברים החיוביים, כמו שאני מציגה לכם.
מה הדבר הנורא האחרון שמישהו אמר לכם, אתם בטח יכולים להיזכר בזה.
אבל אם היו שואלים אתכם על המחמאה העדכנית ביותר שנתנו לכם,
אולי לא הייתם כל כך בטוחים.
אז שמירה של המחמאות האלה היא דרך מעולה
פשוט לזכור שאתם בעצם די מגניבים.
הדבר האחר שממש עזר לי באהבה עצמית רדיקלית,
ופשוט להשאר חיובית בכלל, הוא התרגול של הכרת תודה.
אז, התחלתי בדבר הזה בבלוג שלי, לפני בערך חמש שנים,
שנקרא "ימי חמישי של הדברים שאני אוהבת" ובעצם בכל יום חמישי
הייתי כותבת רשימה של דברים שממש שימחו אותי,
וזה יכול להיות כל דבר, מדבר כמו, לק נוצץ לציפורניים, ועד להציל כלב או כל דבר.
וזה ממש התפשט ברחבי האינטרנט כמו שרפת ענק.
ישנן מאות נשים שעושות את זה כל שבוע.
הן מכינות את הרשימות שלהן, הן מכינות את...
זה קולאז' שמישהי הכינה בפליקר
וכל אלה הן תמונות של דברים שממש שימחו אותה באותו שבוע.
ואפילו אם אתם יכולים לחשוב על רשימות של דברים כלליים,
זה הרבה יותר טוב מלשבת ולחשוב על כל הדברים המבאסים בחיים שלנו,
בגלל שזה ממש חשוב להכיר בברכות שלנו ולא בבעיות שלנו.
אז, הדבר הבא שאני ממש ממליצה עליו הוא
שתפסיקו לקרוא צהובונים ואתרי רכילויות
(צחוק)
רק מלהסתכל על זה, אתם לא יכולים להסיק שום דבר חיובי מזה.
זה הכל נראה די עגום.
אז, אני חושבת שצהובונים הם ממש הרסניים,
הם מאוד שליליים, הם מעודדים שיפוטיות וביקורת.
וכשאת שופטת את אנג'לינה ג'ולי
שהיא אחת הנשים היפות ביותר באופן סטריאוטיפי בחברה שלנו
אין שום אפשרות שתוכלי להרגיש שאת יכולה להשתוות מולה באופן חיובי.
זה אף פעם לא ילך.
אז, להפסיק להסתכל בצהובונים ולקרוא אתרי רכילויות היה דבר עצום עבורי
ונתן לי להגיש הרבה יותר טוב לגבי החיים שלי.
וזה לא שסלבריטאים הם אנשים רעים
זה פשוט שצהובונים באמת מוציאים את הגרוע שבבני אדם.
זה מאוד תחרותי, זה מאוד שיפוטי.
והעזיבה של הדברים האלה היה דבר ממש מדהים עבורי.
וכיום כשאני רואה משהו כמו, "Us Weekly"' או לא משנה מה בסופר מרקט
זה נראה כאילו זה נחת מכוכב אחר.
זה כל כך מוזר לי. אני בקושי יכולה להבין את זה.
הדבר הבא שאני ממליצה עליו הוא שאנחנו ממש חייבים להתחיל
לבנות את החזונות שלנו לאיך יופי נראה,
איך הצלחה נראית, איך מערכת יחסים נראית.
והבניה של החזונות והמימוש שלהם בחיים שלנו.
אני חושבת שאנחנו... הרבה פעמים יורשים את הערכים האלה מההורים שלנו או החברים שלנו או המשפחה שלנו,
והם לאו דווקא נכונים, אתם יודעים, ההורים שלכם יכולים להיות מוטים
נגד אנשים מתרבות אחרת, או שהם יכולים לחשוב
שהצלחה היא רק מה שנמצא בארנק שלך.
והאמת היא שהעולם הרבה יותר גדול מזה.
וכשאנחנו מתחילים לחקור את הדברים האלה
אנחנו באמת יכולים להרחיב את החזון שלנו לגבי איך החיים יכולים להיות
וזה הופך אותנו להרבה יותר שלמים, מגוונים ובהחלט הרבה יותר שמחים.
אני הולכת לסיים בקריאה מתוך המניפסט של אהבה עצמית רדיקלית
שאותו כתבתי שנה שעברה.
הייתי בניו זילנד במסע עיתונאות והייתי עם כל העיתונאים האחרים
ממש נהנינו ביחד, כלומר, זאת המדינה הכי יפה בעולם, ברור.
(צחוק)
כולנו בילינו ביחד, אבל עדיין, הרבה מהם התלוננו והם לא היו שמחים
והיו להם טענות על זה ועל זה וזה די שיגע אותי.
התחלתי לכתוב את זה בראש שלי והסתובבתי אתם.
אז זה מה שאמרתי "שאפו תמיד להיות אסירי תודה ואופטימיים.
התמקדו במה שטוב וחיובי; אף פעם על תתעכבו על השלילי.
אל תרשו לחיים להפוך אתכם לציניים או סגורים.
האתגר להישאר פתוחים ואמיתיים עם עצמכם הוא הרפתקה לחיים,
והיחידה ששווה לחוות.
בחרו לראות את הטוב ביותר באנשים. פתחו בשיחות עם זרים.
אף פעם אל תפחדו לבקש את מה שאתם באמת, באמת רוצים
(זה חוק גדול, דרך אגב)
לאהוב, בפשטות ובעצמה, ללא אג'נדה, הוא הדבר המפחיד והמתגמל ביותר שתעשו אי פעם.
המסע הוא הכרחי לנפש.
זוג נעליים מדהיות לא שוות כלום אם יש לך לב מכוער.
נסה בכל כוחך לא לשפוט אף אחד; זה אף פעם לא מוביל לטוב.
הימנע תמיד מצהובונים ורכילות; הם הורסים את הנפש.
היה אדיב ונאמן.
ישנם הרבה דברים בעולם הזה שיותר חשובים מכסף,
בטח תמיד באינטואיציה שלך, תמיד.
הצל חיות, זה יחזק את הלב שלך.
אף פעם אל תהנה מהסבל של אדם אחר.
האמן באחרים, אתה ההשקעה הטובה ביותר שלך.
האמן בקסם של יום חדש והתחלה חדשה.
לך אחר האושר שלך. עשה יותר דברים שאתה אוהב.
תמיד השתדל לעשות את הטוב ביותר.
בנה את המשפחה שלך ודאג להם בקנאות.
כאשר אנשים מציעים לך הזדמנויות שמפחידות אותך, אמור כן, זאת הדרך הטובה ביותר לצמוח.
אתה אף פעם לא תקוע כמו שאתה חושב שאתה.
הישאר להוט. אהוב את עצמך.
ואמור כן להרפתקה של החיים".
תודה רבה.
(כתובית: חייך, אתה יפהיפה) (מחיאות כפיים)