Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Sorin Solomon מבקר: Sigal Tifferet
מה מתרחש
במוחו של התינוק הזה?
אם היינו שואלים את השאלה הזו לפני 30 שנה
רוב האנשים, כולל פסיכולוגים,
היו אומרים כי התינוק הזה לא רציונלי,
חסר כל הגיון, אגוצנטרי -
שהוא אינו יכול לקחת בחשבון נקודת מבט של אדם אחר
או להבין סיבה ותוצאה.
בעשרים השנים האחרונות,
המדע ההתפתחותי הפך לחלוטין את התמונה הזאת.
כך שבדרכים מסויימות,
אנחנו חושבים שצורת המחשבה של התינוק הזה
דומה לצורת המחשבה של המדענים המבריקים ביותר.
אתן לכם דוגמא לכך.
אחד הדברים שתינוק זה יכול לחשוב עליו
הדבר שיכול להעסיק את מוחו,
זה הניסיון להבין
מה מתרחש במוחו של התינוק האחר.
אחרי הכל, אחד הדברים הקשים ביותר בשביל כולנו
זה להבין מה אנשים אחרים חושבים ומרגישים.
ואולי הדבר הקשה ביותר
הוא ההבנה שמה שאנשים אחרים מרגישים וחושבים
לא תואם את מה שאנו מרגישים וחושבים.
כל מי שעוקב אחר פוליטיקה יוכל להעיד
עד כמה קשה זה יכול להיות עבור אנשים מסויימים.
אנחנו רצינו לדעת,
האם תינוקות וילדים קטנים יכולים
להבין את הדבר המהותי הזה בנוגע לאנשים אחרים.
עכשיו השאלה היא: איך נוכל לשאול אותם?
תינוקות, אחרי הכל, לא יכולים לדבר,
ואם נשאל ילד בן שלוש
על מה הוא חושב,
מה שנקבל הוא זרם יפה של מונולוג ישר מהתודעה
על סוסי פוני וימי הולדת ודברים דומים.
אז איך למעשה אנחנו שואלים אותם את השאלה?
טוב, מסתבר שהסוד היה ברוקולי.
מה שעשינו, בטי ראפקולי, שהייתה סטודנטית שלי, ואני,
היה בעצם לתת לתינוקות שתי קערות עם אוכל:
קערה אחת של ברוקולי לא מבושל
וקערה נוספת עם קרקרים טעימים בצורת דגי זהב.
כל התינוקות, אפילו בברקלי,
אוהבים את הקרקרים ולא את הברוקולי.
(צחוק)
אך מה שבטי עשתה
היה לטעום מעט מכל אחת מהקערות.
ואז היא התנהגה כאילו אהבה את מה שלקחה, או שלא.
חצי מהזמן היא התנהגה
כאילו היא אוהבת את הקרקרים ולא את הברוקולי -
כמו תינוק וכל אדם שפוי אחר.
אבל בחצי השני מהמקרים,
היא לקחה חתיכה קטנה של ברוקולי
ואמרה "מממ, ברוקולי.
טעמתי את הברוקולי. ממממממ"
ואז היייתה לוקחת מעט מהקרקרים,
והייתה אומרת "איכס, יאק, קרקרים!
טעמתי את הקרקרים. איכס, יאק"
היא התנהגה כאילו מה שהיא רצתה
היה הדבר ההפוך ממה שרצו התינוקות.
עשינו את זה עם תינוקות בני 15 ו-18 חודשים.
אז היא הייתה מושיטה את ידה ואומרת
"תוכל לתת לי קצת?"
אז השאלה היא: מה ייתנו לה התינוקות?
מה שהם אהבו או מה שהיא אהבה?
והדבר המדהים היה שתינוקות בני 18 חודשים,
שבקושי הלכו ודיברו,
נתנו לה את הקרקרים אם אהבה את הקרקרים,
אבל נתנו לה את הברוקולי אם אהבה את הברוקולי.
מצד שני,
תינוקות בני 15 חודשים פשוט היו בוהים בה זמן ממושך
אם התנהגה כאילו אהבה את הברוקולי,
כאילו לא יכלו להבין את זה.
אך לאחר שהם בהו בה זמן רב,
הם פשוט נתנו לה את הקרקרים,
מה שהם חשבו שכולם אוהבים.
אז יש שני דברים מדהימים בקשר לזה.
הראשון הוא שתינוקות קטנים אלה, בני 18 חודשים
כבר גילו
את העובדה העמוקה הזאת הקשורה לטבע האנושי
שאנחנו לא תמיד רוצים את אותם הדברים.
יתרה מזאת, הם הרגישו שעליהם לעשות דברים
בכדי לעזור לאנשים אחרים לקבל את מה שרצו.
אפילו יותר ראוי לציין
היא העובדה שמאחר ובני 15 החודשים לא עשו כך
מרמזת על כך שבני ה18 חודשים האלה למדו
את העובדה העמוקה והמהותית הקשורה לטבע האנושי
בשלושת החודשים שעברו מהיותם בני 15 חודשים.
משמעות הדבר היא שילדים יודעים יותר וגם לומדים יותר
מאשר היינו מעלים על דעתנו.
וזה רק אחד ממאות רבות של מחקרים מעשרים השנים האחרונות
שמוכיחים זאת באמת.
השאלה שאולי תשאלו היא:
למה ילדים לומדים כל כך הרבה?
ואיך זה אפשרי בשבילם ללמוד כל כך הרבה
בזמן כל כך קצר?
אחרי הכל, אם נסתכל על תינוקות, במבט ראשון
הם נראים די חסרי תועלת.
למען האמת, במובנים רבים הם גרועים יותר מחסרי תועלת,
כי אנחנו צריכים להשקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיה
רק כדי להחזיק אותם בחיים.
אך אם נסתכל על האבולוציה
כדי למצוא תשובה לשאלה
למה אנחנו מבלים זמן כה רב
בטיפול בתינוקות חסרי תועלת,
מתברר שיש בעצם תשובה ברורה.
אם נסתכל על הרבה מאוד זנים של חיות,
לא רק פרימאטים כמונו,
אלא גם יונקים אחרים, ציפורים,
אפילו חיות כיס
כמו וומבט וקנגורו,
מסתבר שיש קשר
בין אורך תקופת הילדות
לגודל המוח בהשוואה לגוף
וכמה חכמים וגמישים היצורים.
בחרנו כ"נערות פוסטר" את שתי הציפורים כאן.
מצד אחד
נמצא העורבן הניו קלונדיאני.
העורבן ועורביים אחרים, העורב וכו'
הם ציפורים חכמות בצורה מפתיעה.
הם חכמים כמו שימפנזים במובנים מסויימים.
וזו ציפור על השער של מגזין "Science"
שלמדה להשתמש בכלי בכדי להשיג אוכל.
בצד השני,
יש לנו את חברתנו התרנגולת המבויתת.
אווזים, ברווזים, תרנגולות ותרנגולי הודו
הם בעצם טיפשים כמו חמורים.
הם מאוד מאוד טובים בניקור גרעינים,
אבל לא ממש טובים בשום דבר אחר.
טוב, אז מסתבר שתינוקות
התינוקות של העורבן, הם גוזלים.
הם מסתמכים על אמם
שתניח תולעים בפיות הקטנים שלהם
לתקופה באורך של שנתיים,
שזה זמן ארוך מאוד בתוחלת החיים של ציפור.
בעוד שהתרנגולות בעצם בוגרות
תוך חודשים ספורים.
אז הילדות היא הסיבה
לכך שהעורבנים מגיעים לשער מגזין "Science"
והתרנגולות מסיימות בסיר מרק.
יש משהו בילדות הארוכה הזאת
שנראה קשור
לידע ולמידה.
אז איה סוג של הסבר יש לנו לזה?
חיות מסויימות, כמו התרנגולות
נראות מותאמות באופן נפלא
לביצוע משימה אחת בצורה מצוינת.
אז הם ממש מותאמים
לנקר את הגרעינים בסביבה מסויימת.
בעוד יצורים אחרים, כמו העורבנים,
לא מצטיינים בשום דבר מסויים,
אבל הם טובים מאוד
בללמוד את החוקים של סביבות שונות.
וכמובן, אנחנו
בקצה הספקטרום כמו העורבנים.
יש לנו מוחות גדולים יותר יחסית לגוף שלנו
הרבה מאשר לכל חיה אחרת.
אנחנו חכמים יותר, גמישים יותר,
יכולת הלמידה שלנו גדולה יותר,
אנחנו שורדים בסביבות שונות,
אנחנו התפרשנו כדי לכסות את העולם ואפילו הגענו לחלל החיצון.
והילדים והתינוקות שלנו תלויים בנו
הרבה יותר זמן מאשר אצל כל מין אחר.
הבן שלי בן 23.
(צחוק)
ולפחות עד שהם בני 23,
אנחנו עדיין זורקים את התולעים האלה
אל הפיות הקטנים הפתוחים שלהם.
אוקיי, למה רואים את המתאם הזה?
יתכן שהאסטרטגיה הזאת, אסטרטגיית הלימוד הזו,
היא אסטרטגיה מוצלחת מאוד להסתדר בעולם הזה,
אך יש לה חסרון אחד גדול
וחסרון זה
הוא שעד שאתה בעצם מסיים ללמוד את הכל,
אתה חסר אונים.
אז לא ממש תרצה שממותה תרדוף אחריך
ותשאל את עצמך
"קלע או אולי חנית יכולים להתאים. מי מהן טובה יותר?"
אתה רוצה לדעת את כל זה
לפני שהממותות מגיעות.
והדרך בה נראה שהאבולוציה פתרה את הבעיה הזו
היא בעזרת סוג של חלוקת תפקידים.
הרעיון הוא שיש לנו את התקופה המוקדמת בה אנחנו מוגנים לחלוטין.
אנחנו לא צריכים לעשות דבר. כל שעלינו לעשות הוא ללמוד.
ואז, כמבוגרים,
אנחנו יכולים לקחת את כל אותם דברים שלמדנו כתינוקות ולידים
ולהשתמש בהם לביצוע מטלות בעולם האמיתי.
אז דרך אחת לחשוב על זה
היא שתינוקות וילדים קטנים
הם כמו מחלקת המחקר והפיתוח של המין האנושי.
אז הם החברה האלה
שכל מה שהם צריכים לעשות זה לצאת וללמוד ולהעלות רעיונות טובים,
ואנחנו ייצור ושיווק.
אנחנו צריכים לקחת את כל הרעיונות האלו
שלמדנו בהיותנו ילדים
ובאמת להשתמש בהם.
דרך נוספת לחשוב על זה
היא שבמקום לחשוב על תינוקות וילדים
כמבוגרים פגומים,
עלינו לחשוב עליהם
כשלב התפתחותי שונה של אותו המין -
קצת כמו זחלים ופרפרים -
חוץ מזה שהם הפרפרים הנהדרים
אשר מסתובבים בגן וחוקרים את סביבתם,
ואנחנו הזחלים
אשר זוחלים לאורך הדרך הצרה, הבוגרת שלנו.
אם זה נכון, אם תינוקות באמת מתוכננים כדי ללמוד
והסיפור האבולוציוני הזה יספר לנו שילדים נועדו ללמוד,
זו הסיבה לקיומם,
נוכל אולי לצפות לכך
שיהיו בידיהם מנגנוני למידה חזקים במיוחד.
ובאמת, מוחו של תינוק
הוא כנראה מחשב הלמידה החזק
ביותר בעולם.
אבל מחשבים אמיתיים משתפרים מאוד.
הייתה מהפכה של ממש
בצורה בה אנחנו מבינים למידת מכונות לאחרונה.
הכל מסתמך על רעיונותיו של הבחור הזה,
הכומר Thomas Bayes,
שהיה סטטיסטיקאי ומתמטיקאי במאה ה-18.
בעיקרון, מה ש- Bayes עשה
היה לספק דרך מתמטית
תוך כדי שימוש בתאורית ההסתברות
כדי לאפיין, לתאר
את הדרך בה מדענים מגלים דברים על העולם.
אז איך מדענים פועלים?
הם מניחים השערה שלדעתם סבירה.
ואז הם הולכים ובודקים אותה כנגד ההוכחות.
ההוכחה גורמת להם לשנות את ההשערה.
ואז הם בודקים את ההשערה החדשה
וכך הלאה והלאה.
ומה שבייס הראה הייתה דרך מתמטית לעשות זאת.
והמתמטיקה הזאת עומדת בבסיס
לתוכניות למידה באמצעות מכונה הטובות ביותר שיש לנו כיום.
לפני כ- 10 שנים
הצעתי את הרעיון שתינוקות עושים את אותו הדבר.
אז אם תרצו לדעת מה קורה
מעבר לעיניים החומות והיפות האלה,
אני חושבת שזה נראה בערך ככה.
זו המחברת של הכומר Bayes.
אז אני חושבת שתינוקות אלה בעצם מבצעים חישובים מסובכים
עם הסתברויות מותנות שהם מנתחים
כדי להבין איך העולם עובד.
זה יכול להיראות כמו משהו מסובך מכדי שנוכיח באמת.
כי אחרי הכל, אם תשאלו מבוגרים על סטטיסטיקות,
הם ייראו טיפשים מאוד.
אז איך יכול להיות שילדים עוסקים בסטטיסטיקה?
כדי לבדוק את זה השתמשנו במכונה שבשרותנו
בשם גלאי Blicket.
מדובר בקופסה בה נדלקת נורה ומנגנת מוסיקה
כאשר מניחים עליה פריטים מסוימים, ואילו עם אחרים, לא.
ובשימוש במכונה הפשוטה הזו
המעבדה שלי ומעבדות אחרות ערכו עשרות מחקרים
אשר מראים עד כמה באמת טובים התינוקות
בלימוד העולם.
תנו לי להראות רק אחת
שעשינו עם תומר קושנר, תלמיד שלי.
אם הייתי מראה לכם את הגלאי הזה
כנראה שהייתם מתחילים לחשוב
שהדרך להפעיל את הגלאי
תהיה להניח קוביה על הגלאי.
במציאות, הגלאי הזה
עובד בדרך קצת משונה.
אם ננופף עם הקוביה מעל הגלאי,
דבר שלא היה עולה בדעתנו,
הגלאי יופעל בעצם בפעמיים מתוך שלוש.
בעוד שאם תעשה את הדבר הברור מאילו, שזה להניח את הקוביה על הגלאי,
הגלאי יופעל רק בפעמיים מתוך שש.
אז להנחה הסבירה פחות
יש למעשה ראיות חזקות יותר.
נראה כאילו ניפוף הקוביה מעל הגלאי
היא אסטרטגיה טובה יותר מאשר אסטרטגיה האחרת.
אז כך עשינו; נתנו לילדים בני ארבע את דפוס הראיות הזה
וביקשנו מהם לגרום לזה לעבוד.
ואכן, הילדים האלה השתמשו בדפוס הראיות
כדי לנופף עם הקוביה מעל הגלאי.
מצאנו שני דברים מעניינים במיוחד בזה.
הראשון הוא - שוב, זיכרו, מדובר בילדים בני ארבע.
שרק לומדים לספור.
אבל באופן לא מודע
הם עושים חישובים די מסובכים
שנותנים להם כלי למדידת ההסתברות המותנית.
והדבר המעניין הנוסף הוא
שהם משתמשים בראיות שקיבלו
כדי לקבל מושג, לקבל הנחה לגבי העולם,
שנראית מאוד לא סבירה מלכתחילה.
במחקרים שעשינו במעבדה שלי, מחקרים דומים,
הראינו שילדים בני ארבע הם טובים יותר
בגילוי הנחות לא סבירות
מאשר מבוגרים שניתנה להם אותה המשימה בדיוק.
בנסיבות אלו,
ילדים משתמשים בסטטיסטיקה כדי ללמוד על העולם,
אך אחרי הכל, מדענים גם עורכים ניסויים,
ורצינו לבדוק, האם גם הילדים עורכים ניסויים.
כאשר ילדים עורכים ניסויים, אנחנו קוראים לזה להתעסק עם כל דבר
או, לשחק.
נערכו כמה מחקרים מעניינים לאחרונה
שהראו שהמשחק הזה
הוא בעצם סוג של מחקר נסיוני.
הנה אחד מהמעבדה של קריסטין לגאר.
קריסטין השתמשה בגלאי Blicket.
היא הראתה לילדים
שקוביות צהובות גורמות לגלאי לפעול ואדומות לא,
ולאחר מכן הציגה בפניהם חריגה.
מה שתראו כאן
הוא שילד קטן זה יעבור בין חמש הנחות שונות
בפרק זמן של שתי דקות.
הילד: מה לגבי זה?
אותו דבר כמו הצד השני.
אליסון גופניק: או קיי, ההנחה הראשונה שלו נכשלה.
(צחוק)
הילד: זה נדלק, וזה כלום.
א.ג.: או קיי, הוא הוציא את פנקס הניסויים שלו.
הילד: מה גורם לזה להידלק ...
(צחוק)
אני לא יודע.
א.ג.: כל חוקר יזהה את מבט הייאוש הזה.
(צחוק)
ילד: אולי בגלל שזה צריך להיות ככה,
וזה צריך להיות ככה.
א.ג.: או קיי, הנחה מספר שתיים.
ילד: זה למה.
אה...
(צחוק)
א.ג.: כעת עובר לרעיון חדש.
הוא אמר לחוקרת לעשות ככה,
לנסות לשים את זה בצד השני.
גם לא עובד.
ילד: אה, בגלל שהאור נדלק רק כאן,
ולא כאן.
אה, בתחתית של הקופסה הזאת
יש חשמל,
ובזאת, אין.
א.ג.: או קיי, זאת הנחה רביעית.
ילד: זה נדלק.
אז כשאתה שם ארבע.
אז על זה אתה צריך לשים ארבע כדי שזה יידלק
ושניים על זה כדי שזה יידלק.
א.ג.: או קיי, הנה ההנחה החמישית שלו.
עכשיו, כאן מדובר
בילד חמוד ונבון במיוחד.
אך מה שקריסטין גילתה הוא שבעצם זה לא משהו יוצא מגדר הרגיל.
אם צופים בילדים משחקים, אם נבקש מהם להסביר לנו משהו,
מה שבעצם הם עושים זאת סדרה של ניסויים.
זה בעצם די שכיח אצל ילדים בני ארבע.
אז, איך זה להיות ייצור מהסוג הזה?
איך זה להיות אחד מהפרפרים הנפלאים האלה
שמסוגלים לבחון חמש הנחות בשתי דקות?
אם נלך אחורה לכל אותם פסיכולוגים ופילוסופים,
רבים מהם ציינו
שלתינוקות ולילדים קטנים בקושי יש מודעות,
אם בכלל.
אני חושבת שבדיוק ההפך הוא הנכון.
אני חושבת שתינוקות וילדים קטנים הם יותר מודעים ממה שאנחנו, המבוגרים.
זה מה שאנחנו יודעים על איך עובדת המודעות של המבוגרים.
המודעות ותשומת הלב של המבוגרים
נראים כמו סוג של אלומת אור.
מה שקורה אצל המבוגרים
הא שאנחנו מחליטים שמשהו רלוונטי או חשוב,
לכן כדאי שנשים אליו לב.
המודעות שלנו לגבי אותו דבר בו אנחנו מתרכזים
הופכת להיות מאוד בהירה ומלאת חיים,
וכל השאר כאילו נכנס לחשכה.
אנחנו אפילו יודעים משהו על הדרך בה המוח עושה זאת.
מה שקורה, כאשר אנחנו קשובים למשהו
הוא שהקורטקס הפרה-פרונטלי, חלק ניהולי במוחנו,
שולח אות
שהופך חלק קטן ממוחנו להרבה יותר גמיש,
יותר פלסטי, יותר טוב בלמידה,
וסוגרת את הפעילות
בכל שאר המוח שלנו.
זה גורם לסוג של קשב מאוד מרוכז, מונחה-מטרה.
אם נתבונן בתינוקות וילדים קטנים,
נגלה משהו שונה לחלוטין.
אני חושבת שלתינוקות וילדים קטנים
יש סוג של עששית של מודעות,
מאשר אלומה של מודעות.
כך, תינוקות וילדים קטנים ממש לא טובים
בהצטמצמות לדבר אחד ספציפי.
אך הם טובים מאוד בשאיבת מידע רב
ממקורות רבים בבת אחת.
ואם נתבונן במוחות שלהם,
נראה שהם מוצפים במעבירים עצביים כאלה
שהם מעולים בהשראת למידה וגמישות,
והחלקים מרסנים טרם הופיעו.
אז כשאנחנו אומרים שתינוקות וילדים קטנים
לא מוצלחים בהפניית קשב,
מה שאנחנו בעצם אומרים הוא שהם גרועים בלא לשים לב.
הם גרועים בלהתעלם
מכל הדברים המעניינים מהם יכולים ללמוד משהו
ולהסתכל רק על מה שבאמת חשוב.
זהו סוג של קשב, של מודעות,
שאנחנו יכולים לצפות
מאותם פרפרים שעוצבו כדי ללמוד.
אם נרצה לחשוב על דרך
לטעום מסוג זה של מודעות תינוקות, כבוגרים,
אני חושבת שהדרך הטובה ביותר היא לחשוב על כל המקרים
בהם שמו אותנו במצב בו מעולם לא היינו קודם.
כשאנחנו מתאהבים במישהו חדש,
או כשאנחנו בעיר מסוימת בפעם הראשונה.
מה שקורה הוא לא שהמודעות שלנו מתכווצת,
אלא היא מתרחבת,
כך ששלושת הימים האלה בפריז
נראים יותר מלאים בחוויות ומודעות
מאשר כל החודשים של להיות
זומבי מהסוג שהולך, מדבר ומשתתף בישיבות אקדמיות, שם, בבית.
ואגב, הקפה ההוא
הקפה הנפלא ההוא שאתם שותים למטה,
ממש מדמה את התופעה
של המעבירים העצביים של התינוקות.
אז איך זה להיות תינוק?
זה כמו להיות מאוהב
בפריז, לראשונה
אחרי ששתית שלושה אספרסו כפול.
(צחוק)
זוהי דרך נהדרת להתקיים,
אך יש לזה נטיה לגרום לך להתעורר בדמעות בשלוש בבוקר.
(צחוק)
זה טוב להיות בוגר.
אני לא רוצה לומר יותר מדי על עד כמה התינוקות נפלאים.
זה טוב להיות בוגר.
אנחו יכולים לעשות דברים כמו לקשור שרוכים או לעבור את הכביש לבד.
וזה די מובן שמשקיעים מאמץ רב
בלגרום לתינוקות לחשוב כפי שהבוגרים חושבים.
אך אם כל מה שאנחנו רוצים הוא להיות כמו הפרפרים ההם,
להיות מסוגלים ללמוד, לשמור על ראש פתוח,
דימיון, יצירתיות, חדשנות,
אולי לפחות בחלק מהזמן
אנחנו צריכים לגרום לבוגרים
להתחיל לחשוב יותר כמו ילדים.
(מחיאות כפיים)