Tip:
Highlight text to annotate it
X
בעשרה בספטמבר, בבוקר יום הולדתי השביעי,
ירדתי במדרגות אל המטבח, שם שטפה אמא שלי את הכלים
ואבא שלי קרא את העיתון או משהו כזה,
ואז, עומדת בדלת, הצגתי את עצמי בפניהם ואמרתי
"הי, יום הולדת שמח", אמרתי, "אני בת שבע!"
ואבא שלי חייך ואמר
"טוב, את יודעת מה זה אומר, נכון?"
ואני אמרתי: "בטח, תהיה לי מסיבה ועוגה,
והמון מתנות?" ואבא שלי אמר, "כן,
"אבל יותר חשוב מזה, עכשיו כשאת בת שבע זה אומר שהגעת לגיל התבונה,
ועכשיו כל החטאים שאת עושה, מכל סוג, יחשבו לך בפני אלוהים."
(צחוק)
עכשיו, כבר שמעתי פעם את הביטוי הזה - "גיל התבונה",
הנזירה מרי קלווין אמרה אותו כמה פעמים
בכתה ב', אבל כשהיא אמרה את זה
הביטוי תמיד נבלע בהתרגשות של ההכנות
לקראת טקס ה"קומיוניון", שבו התוודינו לראשונה
אבל ידענו שמה שחשוב זאת השמלה הלבנה וההינומה הלבנה,
ובכל מקרה, לא ממש שמתי לב לביטוי הזה, "גיל התבונה".
אז אמרתי, "כן, גיל התבונה. תזכיר לי מה זה אומר?"
ואבא שלי אמר, "טוב, אז אנחנו בכנסיה הקתולית מאמינים
שאלוהים יודע שילדים קטנים לא מבינים את ההבדל בין טוב לרע,
אבל כשהם מגיעים לגיל שבע, הם גדולים מספיק כדי לדעת.
אז עכשיו כשגדלת, והגעת לגיל התבונה, עכשיו
אלוהים יתחיל לבדוק אותך ולרשום הערות בתיק האישי שלך."
(צחוק)
ואני אמרתי, "אה. חכה רגע! אתה מתכוון שכל הזמן הזה,
עד היום, בכל פעם כשהייתי כזאת ילדה טובה, אלוהים לא שם לב לזה?
ואמא שלי אמרה, "ובכן, אני שמתי לב לזה."
(צחוק)
ואני חשבתי, "איך לא ידעתי על זה קודם?
איך לא קלטתי קודם את מה שהם אמרו לי?
כל הפעמים האלה שהייתי טובה ובכלל לא קיבלתי על זה קרדיט..
והכי גרוע, איך לא הבנתי את המידע הכל כך חשוב הזה
עד היום שבו הוא בעצם חסר ערך בשבילי?
אז אמרתי, "טוב, אמא ואבא, מה עם סנטה קלאוס?
זאת אומרת, סנטה קלאוס יודע אם אתה ילד טוב או רע, נכון?"
ואבא שלי אמר, "כן, אבל מותק,
אני חושב שזה טכנית רק בין חג ההודיה לחג המולד."
ואמא שלי אמרה, "אה, בוב, תפסיק. בוא פשוט נגיד לה.
היא רק בת שבע. ג'ולי, אין דבר כזה סנטי קלאוס."
(צחוק)
עכשיו, זה דווקא לא היה כזה מדכא בשבילי
להורים שלי היה סיפור מסובך בקש לסנטה קלאוס,
על איך הם דיברו עם סנטה קלאוס בעצמו והוא הסכים
שבמקום שסנטה יביא את המתנות בליל חג המולד,
כמו שהוא עשה עם כל משפחה אחרת,
שיכלו לפתוח את המתנות שלהן על הבוקר בחג המולד,
המשפחה שלנו נתנה לסנטה קצת יותר זמן.
סנטה בא לבית שלנו
בשעה 9, כשהיינו בכנסייה, אבל רק אם כל הילדים התנהגו יפה.
מה שגרם לי לחשוד.
זה היה די ברור שהיו אלה ההורים שהביאו את המתנות
כלומר, לאבא שלי היתה שיטה מאוד מובהקת לעטיפת המתנות
וכתב היד של אמא שלי היה נורא דומה לזה של סנט.
וחוץ מזה, איך סנטה חוסך זמן בזה שהוא בעצם צריך לחזור
לבית שלנו אחרי שהוא כבר היה בבתים של כולם?
היתה רק מסקנה מתבקשת אחת מכל הר העובדות האלה:
המשפחה שלנו היתה יותר מדי חריגה ומוזרה
אפילו בשביל סנטה קלאוס,
וההורים שלי ניסו להגן עלינו מהמבוכה,
ההשפלה שבדחייה על ידי סנטה, שהיה כל כך שמח.
אבל, בואו נודה באמת, הוא היה כל כך ביקורתי.
אז בעצם, בגילוי שאין סנטה קלאוס היתה דווקא הקלה מסוימת.
עזבתי את המטבח לא ממש בשוק בגלל סנטה,
אלא מכך שבאופן מטופש כל כך לא גיליתי
על סיפור "גיל התבונה" עוד קודם לכן.
זה היה מאוחר מדי בשבילי, אבל אולי יכולתי לעזור למישהו אחר,
מישהו שעדיין יכול היה להשתמש במידע הזה.
למישהו כזה היו שני קריטריונים:
הוא היה חייב להיות מבוגר מספיק כדי להבין
את כל הקונספט של "גיל התבונה", אבל עדיין לא בן שבע.
התשובה היתה ברורה: אחי ביל. הוא היה בן שש.
מצאתי את ביל במרחק בלוק מהבית,
בחצר משחקים ציבורית. זה היה יום שבת,
והוא היה שם לבד, בועט בכדור כנגד הקיר.
רצתי אליו וקראתי - "ביל!!
הרגע גיליתי ש'גיל התבונה' מתחיל כשאתה מגיע לגיל שבע,
ואז כל החטאים שאתה עושה נחשבים לך למול אלוהים והאם.
נחשבים לך למול אלוהים ומול בני האדם." וביל אמר, "אז?", ואז אני אמרתי
"אז, אתה בן שש. יש לך שנה שלמה לעשות מה שבא לך
ואלוהים לא יתחשב בזה." ואז הוא אמר, "אז?" ואני אמרתי,
"אז? אז הכל!!!" והתחלתי לרוץ. כל כך כעסתי עליו.
אבל כשהגעתי לראש גרם המדרגות, הסתובבתי אליו באופן דרמתי
ואמרתי, "אה, דרך אגב ביל, אין באמת סנטה קלאוס."
(צחוק)
עכשיו, אני לא ידעתי את זה באותו הזמן,
אבל אני לא באמת הגעתי לגיל 7 ב10 בספטמבר.
ביום הולדתי ה13 תכננתי מסיבת פיג'מות עם כל החברות,
אבל שבועיים לפני כן אמא שלי לקחה אותי הצידה ואמרה
"אני צריכה לדבר איתך ביחידות.
ה10 בספטמבר הוא לא יום ההולדת שלך, זה ה10 באוקטובר." ואני אמרתי - "מה?"
(צחוק)
והיא אמרה, "תשמעי, תאריך הלידה האחרון שבו אפשר להתחיל ללכת לגן היה 15 בספטמבר.
(צחוק)
"אז, אמרתי להם שיום ההולדת שלך הוא ב10 בספטמבר.
ולא ידעתי אם תספרי לכולם את האמת,
אז אמרתי לך שיום ההולדת שלך הוא 10 בספטמבר.
אבל, ג'ולי, היית כל כך מוכנה ללכת לבית ספר, מותק. היית כל כך מוכנה."
חשבתי על זה, וכשהייתי בת ארבע
הייתי כבר הכי גדולה בין ארבעה ילדים,
ואמא שלי עוד היתה לפני ילד נוסף.
אז אני חושבת שהיא בעצם התכוונה שהיא היתה כל כך מוכנה,
היא היתה כל כך מוכנה. ואז היא אמרה,
"אל תדאגי, ג'ולי, בכל שנה ב10 באוקטובר כשהגיע יום ההולדת שלך
אבל את לא ידעת מזה, אני דאגתי
שתאכלי פרוסת עוגה באותו יום."
(צחוק)
מה שהיה מנחם, אבל מטריד.
אמא שלי חגגה את יום ההולדת שלי, בלעדיי.
מה שהיה כל כך מדכא בקשר לפיסת המידע החדשה הזאת
לא היה העובדה שאני צריכה לשנות את התאריך של מסיבת הפיג'מות שלי
עם כל החברות שלי,
מה שהיה מאכזב יותר היה שזה אומר שאני לא מזל בתולה.
היה לי פוסטר ענקי של מזל בתולה בחדר שלי.
וקראתי את ההורוסקופ שלי מדי יום, וזה היה כל כך אני.
(צחוק)
וזה בעצם אמר שאני מזל מאזניים?
אז לקחתי את האוטובוס לעיר כדי לקנות פוסטר חדש של מזל מאזניים.
הפוסטר של מזל בתולה היה תמונה של אישה יפהפיה עם שיער ארוך,
נחה ליד מים,
אבל בפוסטר של מזל מאזניים היו פשוט מאזניים ענקיות.
זה היה בערך בתקופה שבה התחלתי להתפתח ולהתמלא במקומות מסויימים בגוף,
ואני התמלאתי קצת יותר מבנות אחרות,
והאמת, כל הרעיון שהמזל שלי היה מאזניים
נראה מדכא לחלוטין.
(צחוק)
אבל השגתי את הפוסטר של מזל מאזניים,
והתחלתי לקרוא את התחזית האסטרולוגית של מזל מאזניים,
וזה היה מדהים לגלות שגם התחזית הזו היתה בדיוק אני.
רק אחרי הרבה שנים, בראיה לאחור
על כל עניין גיל התבונה-שינוי יום ההולדת,
נפל לי האסימון שאני לא הגעתי בעצם לגיל שבע
כשחשבתי שהגעתי לגיל שבע. היה לי חודש שלם
לעשות מה שאני רוצה לפני שאלוהים התחיל להסתכל על החטאים שלי.
או, החיים יכולים להיות כה אכזריים.
יום אחד שני מיסיונרים מורמוניים דפקו על דלתי.
עכשיו, אני גרה ליד דרך ראשית בלוס אנג'לס,
והבלוק שלי הוא, טוב, הוא נקודת התחלה טבעית
בשביל אנשים שמוכרים מדלת לדלת.
לפעמים מגיעות אלי נשים זקנות מהכנסייה הפרוטסטנטית של היום השביעי,
מציגות בפני קריקטורות של גן עדן.
ולפעמים בני נוער שמבטיחים לי שלא יצטרפו לכנופיה
ורק ישדדו אנשים אם אני רק אקנה
כמה מנויים למגזינים מהם.
אז, בדרך כלל אני מתעלמת מפעמון הכניסה, אבל באותו היום עניתי.
ושם עמדו שני בחורים, בערך בני 19,
בחולצות לבנות מעומלנות עם שרוולים קצרים, והיו להם תגי שם קטנים
שזיהו אותם כנציגים רשמיים
של כנסיית ישו הצלוב של הקדושים של היום האחרון
והיה להם מסר מאלוהים בשבילי.
אמרתי, "מסר בשבילי? מאלוהים?" והם אמרו, "כן."
עכשיו, אני גדלתי בצפון מערב הפסיפיק,
בסביבה שהיו בה הרבה כנסיות של קדושי היום האחרון, אתם יודעים,
עבדתי איתם ואפילו יצאתי איתם,
אבל אף פעם לא באמת ידעתי מה ההשקפות שלהם או מה הם אמרו לאנשים
כשהם יצאו למשימה מיסיונרית, ואני מניחה שהייתי סקרנית,
אז אמרתי - "בבקשה, היכנסו פנימה." והם נראו מאוד מרוצים,
כי אני לא חושבת שזה קורה להם לעיתים תכופות.
(צחוק)
ישבתי איתם והבאתי להם כוסות מים -
אוקיי, הבנתי, הבאתי להם כוסות מים.
אל תגעו בשיער שלי, זה הקטע.
(צחוק)
אתה לא יכול לשים וידאו שלי ישר מולי
ולצפות שאני לא אסדר את השיער.
(צחוק)
אוקיי. אז הושבתי אותם והבאתי להם כוסות מים,
ואחרי שיחת חולין הם אמרו, "את מאמינה שאלוהים אוהב אותך בכל לבו?"
ואני חשבתי, "ובכן, כמובן שאני מאמינה באלוהים,
אבל, אתם יודעים, אני לא אוהבת את המילה הזו, לב,
בגלל שהיא מאנישה את אלוהים,
ואני לא אוהבת גם את המילה 'שלו' כי היא נותן לאלוהים מגדר."
אבל אני לא רציתי להתווכח על סמנטיקה עם הבחורים האלה,
אז אחרי שתיקה ארוכה, ומאוד מביכה, אני אמרתי
"כן, כן אני מאמינה. אני מרגישה מאוד נאהבת."
והם הסתכלו זה על זה וחייכו,
כאילו שזו היתה התשובה הנכונה. ואז הם אמרו,
"את מאמינה שכולנו אחים ואחיות על הפלנטה הזו?"
ואני אמרתי, "כן, אני מאמינה. אני מאמינה." והרגשתי הקלה
כי זו היתה תשובה שיכולתי לענות ממש במהירות.
ואז הם אמרו, "ובכן, יש לנו סיפור לספר לך."
ואז הם סיפרו לי את הסיפור על בחור בשם ליהיי
שגר בירושלים בשנת 600 לפני הספירה.
עכשיו, מסתבר שבירושלים בשנת 600 לפני הספירה
כולם היו ממש רעים ומרושעים. כל אחד ואחד מהם.
גברים, נשים, ילדים, תינוקות, עוברים.
ואלוהים בא לליהיי ואמר לו, "שים את המשפחה שלך על סירה
ואני אוביל אתכם מחוץ לכאן." ואלוהים אכן הוביל אותם.
הוביל אותם לאמריקה.
אמרתי, "אמריקה? מירושלים לאמריקה על סירה בשנת 600 לפני הספירה?"
והם אמרו, "כן."
(צחוק)
ואז הם סיפרו לי איך ליהיי והצאצאים שלו
התרבו והתרבו, ועל פני תקופה של 600 שנה
נהיו שני עמים גדולים מהם, ה"נפיטים" וה"למניטים".
והנפיטים היו לגמרי לגמרי טובים, כל אחד ואחד מהם,
והלמיניטים היו לגמרי רעים ומרושעים,
כל אחד ואחד מהם, עד העצם.
(צחוק)
ואז, אחרי שישו מת על הצלב כדי לפטור אותנו מהחטאים שלנו,
בדרכו למעלה לגן עדן הוא עצר באמריקה וביקר את הנפיטים
(צחוק)
ואמר להם שאם הם כולם יישארו לגמרי לגמרי טובים,
כל אחד ואחד מהם,
הם ינצחו במלחמה על הלמניטים.
אבל מסתבר שאחד הרס את זה,
בגלל שהלמניטים הצליחו להרוג את כל הנפיטים.
אבל רק בחור אחד, בחור בשם מורמון,
הצליח לשרוד כשהוא התחבא ביערות.
והוא דאג שכל הסיפור הזה ייכתב
בהירוגליפים מצריים מעובדים צרובים בפלטות זהב
שאז הם קברו ליד פלמיריה, ניו יורק.
(צחוק)
טוב, הייתי ממש במתח.
(צחוק)
אמרתי, "מה קרה ללמניטים?"
והם אמרו, "ובכן," הם הפכו להיות הילידים האמריקאים פה בארצות הברית."
ואני אמרתי, "אז, אתם מאמינים שהאינדיאנים הם צאצאים
של אנשים שהיו לגמרי מרושעים?" והם אמרו, "כן."
ואז הם סיפרו לי איך הבחור הזה בשם ג'וזף סמית'
מצא את לוחות הזהב קבורים בחצר האחורית שלו
וגם מצא שם אבן קסומה שהוא שם בכובע שלו
ואז הכניס את הפנים שלו, מה שאפשר לו
לתרגם את לוחות הזהב ממצרית מעובדת לאנגלית.
ובכן, בשלב הזה רציתי לתת לשני הבחורים האלה
קצת עצות לגבי הנאום שלהם.
(צחוק)
רציתי להגיד, "אוקיי, אל תתחילו עם הסיפור הזה."
זאת אומרת, אפילו סיינטולוגים יודעים שצריך להתחיל עם מבחן האישיות לפני שהם מתחילים --
(מחיאות כפיים)
-- לספר לאנשים אודות קסניו, האדון העליון האינטרגלקטי המרושי.
אז הם אמרו, "את מאמינה שאלוהים מדבר איתנו
דרך הנביאים הצדיקים שלו?" ואני אמרתי, "לא, אני לא מאמינה."
בגלל שהייתי, פחות או יותר, מאוכזבת מהסיפור על הלמניטים
והסיפור המטורף על פלטות הזהב, אבל האמת היתה
שלא באמת חשבתי על זה לעומק, אז נסוגתי קצת ואמרתי
"ובכן, למה אתם מתכוונים ב'צדיקים'?"
ולמה אתם מתכוונים ב'נביאים'? אשה יכולה להיות נביאה?"
ואז הם אמרו "לא". ואני אמרתי, "למה?" והם אמרו
"ובכן, זה בגלל שאלוהים נתן לנשים מתנה שהיא כל כך נהדרת,
היא כל כך נפלאה, שהמתנה היחידה שהוא היה יכול להשאיר לאדם
היתה מתנת הנבואה."
מה היתה המתנה הנפלאה שאלוהים נתן לנשים, תהיתי?
אולי זו היכולת הנהדרת שלהן לשתף פעולה ולהסתגל?
אורך החיים הארוך יותר של נשים? העובדה שנשים נוטות להיות
הרבה פחות אלימות מגברים? אבל, לא. זו לא היתה אף אחת מהמתנות האלה.
הם אמרו, "ובכן, זו היכולת שלהן להרות וללדת."
אמרתי, "אה. נו, באמת. אפילו אם נשים היו מנסות ללדת ילדים
פעם בשנה, מהרגע שבו הן בנות 15 ועד שהן בנות 45,
בהנחה שהן לא מתו מתשישות,
עדיין היה להם קצת זמן פנוי
לשמוע את דבר האלוהים." והם אמרו, "לא."
(צחוק)
ובכן, עכשיו הם כבר לא נראו בעיני כל כך חמודים ותמימים כבהתחלה,
אבל היה להם משהו נוסף להגיד.
הם אמרו, "ובכן, אנחנו גם מאמינים שאם אתה מורמוני
ואם אתה במעמד טוב בכנסיה, כשאתה מת
אתה עולה לגן עדן ונמצא עם המשפחה שלך לנצח נצחים."
ואני אמרתי, "אוי ווי,
(צחוק)
-- זה לא תמריץ כל כך טוב בשבילי."
(צחוק)
והם אמרו, "או, טוב נו, אנחנו גם מאמינים
שכשאת עולה לגן עדן את מקבלת את הגוף שלך משוחזר
למצבו הטוב ביותר."
כלומר, אם איבדת רגל, אז את מקבלת אותה בחזרה.
או אם התעוורת, את תוכלי לראות."
אמרתי, "או, עכשיו אין לי רחם בגלל שהיה לי סרטן
לפני כמה שנים. אז, האם זה אומר שאם אני עולה לגן עדן
אני מקבלת את הרחם הישן שלי חזרה?" והם אמרו, "בטח."
ואני אמרתי, "אני לא רוצה אותו חזרה. טוב לי בלי זה." ממש.
ומה אם עשית ניתוח באף ואהבת את התוצאה?
(צחוק)
האם אלוהים יכריח אותך לקבל את האף הישן שלך חזרה?
ואז הם נתנו לי את ספר המורמונים.
והם אמרו לי לקרוא את הפרק הזה והזה,
ואז הם אמרו שהם יחזרו יום אחד לבדוק מה שלומי,
ואני אמרתי, "בבקשה, לא צריך למהר."
או אולי זה היה משהו כמו "בבקשה, לא." ואז הם הלכו.
אוקיי. אז בהתחלה הרגשתי ממש התנשאות מעל שני הבחורים האלה,
ומדושנת עונג מהאמונה היותר קונבנציונלית שלי. אבל אז,
ככל שחשבתי על זה יותר, כך הייתי צריכה להיות כנה עם עצמי.
אם מישהו היה בא אל דלת ביתי ומספר לי על התיאולוגיה הקתולית
בפעם הראשונה בחיי,
"אנחנו מאמינים שאלוהים עיבר בחורה צעירה מאוד
בלי לשכב איתה בכלל,
והעובדה שהיא היתה בתולה חשובה לנו בטירוף --
(צחוק)
-- והיא ילדה תינוק, והוא הבן של אלוהים."
זאת אומרת, הייתי חושבת שזה מגוחך במידה שווה.
אני פשוט רגילה לסיפור הזה.
(צחוק)
אז לא יכולתי להתנשא על הבחורים האלה,
אבל השאלה שהם שאלו אותי כשהם רק הגיעו
ממש נתקעה לי בראש:
האם את מאמינה שאלוהים אוהב אותך בכל ליבו?
בגלל שלא הייתי בטוחה איך אני מרגישה לגבי השאלה הזו.
עכשיו, אם הם היו שואלים אותי,
האם את מרגישה שאלוהים אוהב אותך בכל ליבו?
ובכן, זה היה שונה לגמרי. אני חושבת שהייתי עונה אינסטינקטיבית,
"כן, כן, אני מרגישה את זה כל הזמן. אני מרגישה את האהבה של אלוהים כשאני כואבת וכשאני מבולבלת,
ואני מרגישה שהוא מנחם אותי ודואג לי. אני מוגנת באהבה של אלוהים
כשאני לא מבינה למה טרגדיות מתרחשות,
ואני מרגישה את אהבתו של אלוהים כשאני מסתכלת בהכרת תודה על כל היופי שאני רואה סביב."
אבל בגלל שהם שאלו אותי את השאלה כשהמילה "מאמינה" משולבת בה,
איך שהוא הכל היה אחרת לגמרי,
בגלל שלא הייתי בדיוק בטוחה אם אני מאמינה במה שהרגשתי כל כך בבירור.