Tip:
Highlight text to annotate it
X
זה דבר טוב או רע
זה נהיה קשה יותר אולי
בלתי אפשרי לבודד
מידע ביחידות בדידות ולמכור אותו
התשובה הפשטנית, התשובה שמקבלים מהוליווד
ותעשיית ההקלטות היא – זהו אסון.
זהו אינו סרט על גניבת מידע.
תעשיית ההקלטות השתגעה.
תעשיית הסרטים הייתה משוגעת.
החליפות אינם יודעים איך לחשוב על התופעה.
זהו אינו סרט על שיתוף קבצים.
הם משקיעים המון כסף
ביצירת הסרטים האלה, ביצירת המוזיקה הזאת.
אז הם רוצים לקבל משהו בתמורה.
אבל הדרך בה הם מנסים לעצור את ההעתקה עכשיו,
הדרך הזאת בהחלט לא עובדת.
זהו סרט הסוקר שינויים אדירים בדרך בה אנחנו מייצרים,
מפיצים וצורכים מדיה.
מאז נאפסטר, תעשיית המוזיקה מנסה להרוג את שיתוף הקבצים.
נאפסטר היה מין מסיבה ענקים של גישה פתוחה של כולם
לספריית המוזיקה הגדולה בעולם. ואיך הם הגיבו? 22 00:02:02,200 --> 00:02:04,200 ובכן, הם רדפו אחרי נאפסטר והורידו אותו.
Napster, Aimster, Audiogalaxy.
Grokster. IMesh - Kazaa
כל החברות האלו נתבעו.
ובסופו של דבר, לרגע זה, תעשיית המוזיקה הצליחה
בהורדת הטכנולוגייה הזו משדה המינסטרים המסחרי.
התעשיה פנתה לתבוע אנשים פרטיים, במאות
ואף באלפים, עכשיו עשרות אלפים
על הורדת מוזיקה ללא אישור.
שחקנים קיימים מנסים לגרום
לדברים מסוימים לקרות,
דברים שבדיעבד ייראו דיי ברברים.
אם אתם מדברים על ההפצה
של חומר תרבותי, של מוזיקה
ושל קולנוע, טוב, יש עבר ארוך
של תעשיה בתחום מסוים
המתנגדת לכל דבר שטכנולוגיה חדשה מספקת.
טלויזיית כבלים בשנות ה-70
נחשבה לעוד דרך לפיראטים.
כל רשתות הטלויזיה הרגישו שלקחת את התוכן שלהן
ולשים אותו על כבלים שרצים עד לבית
היא פיראטיות טהורה.
הקלטת וידאו
סבלה מהתנגדות קשה מצד הוליווד.
מייד הופיעו תביעות של אולפני סרטים שהרגישו,
בעצם, הכריזו בפומבי, כי הוידאו טייפ הוא
לתעשיית הסרטים האמריקאית כמו "החונק מבוסטון" לאישה כשהיא לבדה.
טכנולוגיות מידע חדשות מספקות להוליווד ותעשיות ההקלטה
ערוצים חדשים בהם ניתן למכור מוצרים, אבל הן יכולות גם
לפתוח אפשרויות בלתי מתוכננות למשתמשים שלהן.
אנשי מוזיקת דפי התווים התנגדו להקלטות.
נגן הmp3 הראשון של Diamond-Rio החברה ההתחלתית כביכול
הרבה לפני האייפוד, הם התקבלו בתביעה.
האפשרויות אותן מציעה טכנולוגיית חיבור המשתמש למשתמש
גרמה לתעשיות הבידור
להגיב בצורה חסרת תקדים.
בעבר, הטיפול בהפרת זכויות יוצרים הייתה הליך אזרחי בלבד.
אם בעל זכות יוצרים תופס אותך עושה משהו אסור,
הוא יכול לתבוע אותך, ולאלץ אותך לשלם לו כסף.
אפשרות התייחסות אל ההפרה כאל פשע, כלומר היכולת להליך פלילי
בו יכולים לזרוק אותך לכלא, נשמרו למקרים של הפרה
מסחרית, למשל אם מישהו עשה 500 עותקים
ומוכר אותם ברחוב כתחרות למוצר המקורי.
ועכשיו, בשנים האחרונות, בעלי זכויות יוצרים הפסיקו להסתפק בכך.
הם רצו הליך פלילי כדרך להגנה
נגד אנשים העוסקים בפראטיות שאינה מסחרית.
אנחנו מכירים ומבינים כי לא נעצור את הפיראטיות לעולם. לעולם!
נותר לנו רק לנסות לגרום לזה
להיות קשה ומעייף ככל האפשר.
ועלינו לדאוג שאנשים ידעו כי יהיו השלכות
כשהם ייתפסו.
הם (התעשיות) תכננו לתבוע בודדים.
להעניש אותם בצורה חמורה מספיק כדי
להפחיד כמות גדולה של אנשים אחרים.
זה כמו נסיון להפחיד כפר
דרך עריפת ראשיהם של כמה מנציגיו והצבתם על חניתות
כאזהרה לכל השאר.
העובדה כי צורב הדיוידי
הוא נשק ההרס ההמוני החדש בעולם
נובעת בעיקר בגלל שניתן לייצר עותק של סרט ששוויו 50 מיליארד דולר
בעלות של 10 עד 15 סנטים (פחות משקל).
ישנו ציטוט נפלא של מרק גטי (Mark Ghetty)
הבעלים של Ghetty Images,
שהיא בנק תמונות תאגידי אדיר מימדים, אחד
הבעלים הגדולים בעולם של חומר השמור בזכויות יוצרים.
הוא אמר פעם שזכויות יוצרים הם הנפט של המאה ה21.
זהו ציטוט נפלא, אתה יכול לדחוס את זה למילה אחת
- מלחמה.
הוא הכריז על מלחמה שתקרה, באמרו כי נלחם על הדברים האלה
על הזכויות הבלתי הגיוניות האלה
לתמונות, לרעיונות, לטקסטים, למחשבות ולהמצאות
בדיוק כפי שאנחנו נלחמים עכשיו על משאבים טבעיים
הוא הכריז על מלחמה שתקרה.
סוג מוזר של מלחמה. אני הייתי מתייחס לזה ברצינות.
אבל זה מגוכך ורציני בו זמנית.
זוהי אינה המלחמה הראשונה
שנלחמה על הייצור, ייצור מחדש
והפצה של מידע.
אנשים אוהבים לראות את התקופה הנוכחית
הדיגיטלית כגלישה ייחודית מההסטוריה.
ואני חושב שזו נקודה חשובה להעביר כאן
והיא לא לראות את זה כך, אלא באמת כמו רגע
המאיץ דברים שכבר קרו בעבר
לפני הגעת העיתונות המודפסת באירופה בתחילת המאה ה16
מידע היה נדיר ביותר וקל יחסית לשליטה
במשך אלפי שנים, תרבות המשעתקים בחרה אחד אחד אנשים
שקיבלו את הטקסט כדי להעביר מידע דרך זמן ומקום.
זוהי כלכלת חסר
עליה מדובר כאן
אנשים מורעבים במובן מסוים ספרים
ישנם איורים מהמאה ה16
של ספרים שנקשרו בשלשלאות
והיו חייבים בשמירת שומרים חמושים
מחוץ לדלת כבדה מאוד
כי זה היה מסוכן ביותר לאנשים לקבל גישה לזה
הדפסה הביאה איתה עושר חדש של מידע
תוך איום על השליטה ברעיונות שבאה יחד עם החסר.
דניאל דפו מספר על שותך של גוטנברג – יוהן פוסט, המגיע במאה
ה15 לפריז עם קרון מלא ספרי תורה מודפסים.
כאשר ספרי התורה נבדקו, והדמיון המדהים בין כל זוג ספרים
נתגלה, הפריזאים התנפלו על פוסט
בהאשמות על שימוש בכישופים אפלים.
בבואה לשנות הכל, טכנולוגית המידע החדשה
נצפתה כעבודתו הבלתי קדושה של השטן.
כל המדינות העולות של אירופה
הבהירו עד מאוד
כי הם ישלטו בזרימת מידע כפי יכולתן.
בתי הדפוס הם אלו
שנרדפו אם הדפיסו
טקסט אסור.
אז בעצם, עוד יותר ממה שאנחנו חושבים על רדיפת
סופרים, נרדפו המדפיסים יותר.
ככל שטכנולוגית הדפוס התפתחה באירופה ובאמריקה
תפקידה החברתי המהפכני נהיה ברור.
דפוס נהיה
מקושר עם מהפכניות ואמנסיפציה.
יש את מושל וירג'יניה, מושל ברקלי
שכתב לממונים עליו באנגליה במאה ה17
במכתב "תודה לאל שאין לנו דפוס בוירג'יניה,"
"ולעולם לא יהיה לנו כל עוד אני המושל."
זו הייתה תגובה למלחמת האזרחות האנגלית ומלחמת העלונים
והם נקראו קליעי נייר באותה התקופה.
הרעיון הבסיסי בצנזורה במאה
ה18 בצרפת הוא קונספט
של פריוילגיה, של חוק פרטי.
מוציא לאור מקבל זכות לפרסם טקסט מסוים, כלומר
אף אחד אחר לא יכול, אז לו יש את הפריוילגיה.
מה שאנחנו מקבלים פה היא
אדמיניסטרציה ממורכזת לשליטה
בשוק הספרים, בעזרת צנזורה
וגם בעזרת מונופול על המוציאים לאור הנוצרים.
הם וידאו כי ספרים
שזרמו דרך קהילה היו
מאושרים – היו גרסאות מאושרות, וגם היו בשליטת
הפרובינציה שהיא בשליטת המלך או הנסיך.
הייתה בעצם מערכת מפותחת של צנזורה
אבל בנוסף לכך, היה גם מונופול
על ייצור באיגודי מוכרי הספרים בפריז.
הייתה למערכת הזו כוחות משטרה, ואז גם המשטרה עצמה
השיגה בקרים ממוקצעים במסחר הספרים.
אז אם מחברים את כל זה, המדינה הייתה נורא חזקה
בנסיון שלה לשלוט על המילה המודפסת.
אבל לא רק שהמכשיר הזה לא היה מסוגל למנוע
את החשיבה המהפכנית, הקיום של המכשיר בפני עצמו יצר השראה
ליצירת מערכות מקבילות בלתי חוקיות של הפצה.
מה שכן ברור, הוא שבמשך המאה ה18
המילה המודפסת ככוח פשוט מתפשטת בכל מקום.
יש לך בתי הוצאה לאור, עיתונים מודפסים
שמקיפים את צרפת במה שאני אקרא לו "חרמש פורה"
עשרות על גבי עשרות מהם מפיקים ספרים
שמוברחים דרך גבולות צרפת
ומופצים בכל מקום בממלכה דרך מערכת תת קרקעית.
יש לי מקרה של מדפיס הולנדי, שהסתכל על רשימת הספרים האסורים
והשתמש בה בשביל תוכנית ההוצאות לאור שלו
כי ידע שאלה הכותרים שיימכרו היטב.
לפיראטים היו סוכנים בפריז ובכל מקום אחר
ששלחו להם כל הזמן דפים של ספרים חדשים שהם חושבים שימכרו טוב.
הפיראטים מבצעים בצורה גורפת – אני משתמש בביטוי בכוונה, זהו אנכרוניזם,
סקר שוק.
הם עושים את זה אני ראיתי את זה במאות ואף באלפי מכתבים.
הם בודקים את השוק. הם רוצים לדעת מה הוא ביקוש.
וכמובן התגובה מצד המוציאים לאור במרכז
היא כמובן עוינת ביותר. קראתי המון מכתבים שלהם גם כן.
הם מלאים בכינויים פיראטיים
ובאמרות של "אנשים ללא בושה או מצפון" וכו'. עובדתית, המון
מהפיראטים האלה היו בורגנים טובים בלוזן, בג'נבה או באמסטרדם
והם חשבו שהם פשוט עושים
ביזנס. אחרי הכל, לא היה
חוק העתקות בין לאומי והם בסך הכל ענו לביקוש.
היו מדפיסים שהיו כמעט חורים בקיר או למטה ב -
אם הם היו מדפיסים חומר חתרני
הם יכלו להחביא את המכשור שלהם מהר מאוד.
אנשים היו שמים אותם על רפסודות וצפים עליהן לעיר אחרת
אם הם היו בצרות עם הרשויות. זה היה נורא ניתן להזזה.
אפקטיבית, יש לך שתי מערכות במלחמה ביניהן.
וזוהי מערכת הייצור מחוץ לצרפת
שחיונית להשכלה.
לא רק שמערכת התוכן הזאת הפיצה את ההשכלה, אלא
אני לא אשתמש במילה "הכינה" את הדרך למהפכה.
זה האשים את צורת השלטון הישנה כך, שהכוח הזה – דעה רווחת
נהיה חיוני בהפלת השלטון בשנים 1787-1788
בפריז, הבסטיל היה בית כלא לפיראטים.
אבל בשנים לפני המהפכה הרשויות ויתרו
על הנסיון לכלוא פיראטים. זרימת הרעיונות והמידע
היה חזק מידי מכדי לעצור אותו.
ואני חושב שזה השינוי הדרמטי שהושפע על ידי
מהפכת ההדפסה שהחל מרגע מסוים
הופעת ציבור חדש שקורא הופעת ציבור בלתי מחונך
שקורא שלא היו מוגבלים לנורמות הקריאה או
לאותן נורמות של התייחסות לידע כמו שזה היה בעבר.
זה היה שינוי דרמטי.
היצר הבסיסי להעתיק
לא היה קשור לטכנולוגיה בכלל.
ככה תרבות נוצרת.
אבל טכנולוגיה כמובן משנה את מה אנחנו יכולים להעתיק
כמה מהר אנחנו יכולים להעתיק ואיך אנחנו יכולים לחלוק את זה.
מה קורה כשמכניזם
העתקה מומצא? ואתה יכול לקחת כדוגמא
את ההדפסה או את ביטורנט.
זה מעצב את ההרגלים של האנשים.
זה נותן להם רעיונות חדשים לחלוטין איך הם יכולים לעבוד
איך הם יכולים לעבוד ביחד, איך הם יכולים לחלוק
למה הם יכולים להתייחס, מה החיים שלהם יכולים להיות.
אין שום דרך שמערכת פוליטית אבסולוטית
יכולה לדכא לחלוטין את הפצת המידע.
מדיות חדשות מסגלות את עצמן למצב הקיים.
ולעיתים קרובות, הן יכולות להפוך להיות עוד יותר אפקטיביות בגלל הדיכוי
למה שיפור בקיבולת שלנו להעתיק
צריך להיות מקושר לשינוי חברתי?
כי תקשורת כל כך חיונית למה שאנחנו עושים בעולם
היא עצמה סוג של העתקה.
הטכניקה האחת שהביאה אותנו לאיפה שאנו היום, היא העתקה.
לחלוק זה במובן מסוים בלב הקיום.
תקשורת, הצורך לדבר עם מישהו, זהו אקט של שיתוף.
הצורך בלהקשיב למישהו זהו אקט של שיתוף.
מדוע אנחנו חולקים את התרבות שלנו? מדוע אנחנו חולקים שפה?
כי אנחנו מחקים האחד את השני. ככה אנחנו לומדים לדבר.
ככה תינוק לומד. ככה דברים חדשים
נכנסים לחברה ומופצים ברחביה.
בעיקרון, מה שמחזיק אותנו ביחד הוא שאנחנו מעתיקים האחד מהשני.
כשהמילה המדוברת הייתה דרך התקשורת היחידה שלנו,
אנחנו נסענו רחוק מאוד כדי להביא אותה לאחרים.
מאוחר יותר, כשהתחלנו לתקשר בצורה כתובה,
צבאות של רשמים הכפילו את הרעיונות שלנו.
הדחף שלנו לתקשר כל כך חזק
שתמיד הבאנו את הכלים שיש לנו עד הגבול.
ואז עברנו מעבר להם, מייצרים טכנולוגיות חדשות
המפיצות ומפזרות את הרעיונות שלנו בסדרי גודל בלתי הגיוניים לפני כן.
בשנת 1957 בריה"מ שיגרה את ספוטניק.
בתשובה, הממשלה האמריקאית אשרה בזבוז מסיבי ללא תוצאות נצפות
על מדע וטכנולוגייה המנוהל על ידי
סוכנות חדשה למדע ומחקר מתקדם.
זו הייתה ארפה המפתחת את הרעיונות של
מדען המחשבים יוסף ליקליידר.
זה יצר את הקונספט של מחשבים העובדים ברשת.
בעבר היה כל כך קשה לחלוק מידע
במשך שנים. ההדפסה בלחץ
הייתה כמובן צעד גדול לעבר שיתוף מידע.
ואנחנו צריכים במשך כבר המון זמן צורה טובה יותר
להפיץ מידע במקום להעביר אותו ממקום למקום.
ההדפסה על דפים מביישת שכן
כדי להפיץ אותה אתה חייב להזיז את הנייר לכל מקום
והמון נייר נהיה כבד ויקר להזזה לכל מקום.
הארפנט עוצב לאפשר למדענים לחלוק משאבי מחשב
כדי לשפר חדשנות. כדי לגרום לחזון הזה לעבוד,
הארפנט היה חייב לאפשר לכל מכונה ברשת לייצר מחדש
ולשלוח את המידע שנתקבל מכל אחד אחר.
רשת שבה משתמשים חלקו משאבים בצורה שווה הייתה חלק
מהתזוזה המסיבית ממערכות התקשורת התאגידיות והמסחריות
של העבר – שבתוכן הודעות מקורן בנקודה מרכזית
או יורדות במורד ההיררכיה. לא היה מרכז
ולא הייתה מכונה חשובה יותר ממכונה אחרת.
כל אחד יכל להצטרף לרשת, בהינתן שהם הסכימו למלא אחרי
אחרי החוקים, או פרוטוקולים על גביהם הרשת עבדה.
מאז, באמת, שנות ה60 והלאה
רשתות ניתוב פקטה
הן הסגנון השולט בתקשורת היום.
זה יותר ויותר נכון גם בקול וגם במידע.
העולם המערבי שינה צורה מצורות ייצור קשיחות
של פורדיזם לעבודה שותפת של ייצור והספקה בדיוק בזמן.
כלכלה לא ממורכזת, חסרת חיכוך, הייתה צריכה
מערכת תקשורת בדיוק מהסוג הזה.
לא בנינו בשנות ה70
רשתות של היררכיות.
המחשבים שהיו קיימים
בעולם היו כולם מכונות יקרות
לאין ערוך והם בבסיס התייחסו האחד לשני בצורה נורא שוויונית.
אחד מהמאפיינים הבאמת חשובים של האינטרנט הוא
שהוא מבוזר בטירוף
והשירותים באינטרנט
מומצאים ומתופעלים על ידי משתמשי רשת אחרים
אתם יודעים שהרשת בנויה כך
שאין אף אחד שמנהל אותה ולכולם יש
שליטה בתקשורת שלהם.
בהשענות על האינטרנט, החברה הבאה למרכזה
מכונה שהפונקציה העיקרית שלה הייתה שכפול
וההפצה של מידע.
זוהי פונקציה פנימית של
הרשתות בהן אנחנו משתמשים היום
שהמידע בהן נשמר, מועתק, נשמר, מועתק
בדרך כלל בצורה רציפה, בצורה מהירה מאוד, אתם יודעים, במילישניות
מיקרושניות
פיסות של ציוד כגון מנתבים, ראוטרים, האבים וכו'
הם כולם עושים את זה ברגע, אבל זאת הדרך שבה הרשתות עובדות!
המהנדסים של ארפה יצרו תוכנית
למכונת העתקה מסיבית ללא אדון.
שתגדול בקצב פנטסטי לאינטרנט של היום
כך שכל התחום הזה מפוצץ
בהעברת מידע של סוג זה או אחר
למשל המועצה המקומית, מגדלי המלטס והקני
אנחנו דיי בגבול פה עם תעבורה של מידע מעקב
ומצלמות ביטחון המחוברות דרך רשתות אלחוטיות בעצמן.
הספקטרום של הסביבה מתחיל להיות מאוד מלוכלך ורעשני
כל פקטה שטסה דרך המון רשתות אלחוטיות
ודרך האינטרנט – מצפים לה, שומרים אותה בזיכרון, ומשדרים אותה מחדש,
למשל, היא מועתקת מאזור רשת אחד, מה שנקרא סגמנט, להבא.
הסביבה המיידית שלנו עכשיו, האקוספירה המיידית כל כך
רחבה, כל כך גדולה, שאתה לא יכול להכיל מידע
בקלות כבר, אתה לא יכול לעצור או לצנזר מידע או לעצור
את השידור ברגע שהוא שם בחוץ זה כמו מים דרך הידיים שלך
זה כמו לנסות לעצור סכר מלהיפרץ.
אני אגיד כבר עכשיו, אנחנו ברגע זה כנראה בתחום של שידורי רדיו
מיקרוגליים שסביר להניח פורצים
חוק העתקה כלשהו ברגע זה ממש
לנסות
על גבי המודרניזם
וכל החוק הבינלאומי הזה
להרוויח מחוסר
הנדיבות שלו לאנושות.
אחד משדות הקרב העיקריים
בחוק, באכנולוגיה עכשיו הוא
הגבול של עד כמה אפשרי
לחסום בפני אנשים מידע, ידע ותוכן תרבותי
הגבול של עד כמה זה אפשרי לבודד קצת – אם תרשו לי,
מתרבות, ולהכריז כי זוהי קופסה
ועליך לשלם לי כדי לקבל גישה אליה.
אתה יכול להפוך משהו לרכוש אם אתה יכול לבנות גדר מסביב לזה
אם אתה יכול לסגור משהו בתוך קופסה, לבנות חומה מסביבו.
במערב האמריקאי, האדמה הייתה זולה,
וכולם יכלו לרעות בה כי זה היה יקר מידי להקיף אותה גדר,
חוט תיל שינה את זה ואתה פתאום יכול להפוך את זה לרכוש.
תרבות הגיעה בקפוסאות האלה.
שליטה הגיעה בצורה טבעית כחלק
מהתהליך של הקיום
של האמצעי עצמו.
יש משהו, ספר,
רשומה,
סרט
שאתה יכול להחזיק בו, ולא לתל לאף אחד אחר
או שאתה יכול לתת להם את זה.
וכל מערכת התשלום נבנתה סביב
האם אני נותן לך את יחידת המידע הזו?
או שאני לא נותן לך אותה? וככה כל מודל
זכויות היוצרים נבנה מהספר ומעלה.
מה שפעם היה רכוש – מוזיקה, קולנוע – עכשיו נהיה
נורא קל להעביר דרך גבולות.
יש לנו היום היכולת
לייצר עותקים ולהפיץ אותם בזיל הזול.
אם עותק אחד דולף לאינטרנט, מהר מאוד הוא נגיש לכולם.
אדם תמיד יכול לייצר מחסומים מלאכותיים, טכנולוגיים
המונעים מאיתנו לשתף קבצים, מוזיקה וכו'.
אבל איך אתה מייצר קיר או הגבלה
נגד הצורך הבסיסי ביותר של שיתוף?
אני חושב שהמלחמה בפיראטיות נכשלת בגלל סיבות חברתיות.
אנשים אוהבים לתקשר.
אנשים אוהבים לעשות, לשתף דברים. אנשים אוהבים לשנות דברים
והטכנולוגיה גורמת לזה להיות כל כך קל, שאין דרך לעצור את זה.
הדור החדש, פשוט מעתיק דברים
מתוך האינטרנט. ככה הם
גדלו. הם התחילו עם נאפסטר
מוזיקה היא בחינם בשבילם. הם לא מחשיבים מוזיקה כמשהו עליו
אתה משלם. הם משלמים על בגדים. הם משלמים על דברים בהם הם יכולים לגעת.
רכוש אינטלקטואלי הוא – מהו לעזעזל?
לא קניתי חתיכת מוזיקה בחיי.
אנחנו לא חושבים שזה בלתי חוקי כי כולם עושים את זה.
אנחנו לא יכולים להיות מואשמים רק כי
הורדנו משהו שכבר נמצא באינטרנט.
אנשים חושבים שזה חוקי
כי זה כמו להעתיק, כמו, בלי הזכויות יוצרים או משהו.
אם זה פשע, למה לשים את זה שם?
אז בין אם אתה משתמש במערכת משתמש למשתמש ישנה, כמו
הנאפסטר המקורי, או אתה משתמש בנוטלה, או אתה משתמש בביטורנט
העיקרון פה הוא שאתה בעצם באינטרנט
לשם תקשורת כמו שזה עוצב במקור, אתה
יכול לספק תוכן כמו גם לצרוך אותו.
במיוחד אחרי התביעה נגד נאפסטר
ראינו את ההופעה של הרבה יותר
מערכות שיתוף קבצים לא ממורכזות.
תוכנות מחשב, שאנשים מריצים על המחשב שלהם
שהופכות אותם לחלק מהרשת, בלי מקום אחד
שבו יש רשימת על או תיאום ראשי.
מה שזה אומר, שבלוחמה נגד שיתוף קבצים, תעשיית
הבידור נלחמת נגד המבנה הבסיסי של האינטרנט.
חוץ מלעצב מחדש ולהנדס מחדש את האינטרנט או את המכשירים
בהם אנחנו משתמשים כדי לתקשר עם האינטרנט, אין שום דבר שהוליווד או
וושינגטון או בריסל או ג'נבה יכולים לעשות משהו לגביו.
הם פוצצו את נאפסטר למיליוני חתיכות קטנות, המפוזרות במחשבים
בכל רחבי העולם ועכשיו אם אתה רוצה
לסגור את זה, אתה חייב למצוא כל אחד ואחד מהם
ולכבות אותו. הם פשוט לא מסוגלים לעשות את זה.
הם (התעשייה) שולחים מכתבים כל חודש בנסיון לסגור עוד כמה
פה ושם, אבל זה פשוט לא עובד. יש פשוט יותר מידי מהם.
זה יצא מהתיק עכשיו.
ברגע שזה כל כך מופץ זה באמת חסר כל תקווה.
אתה יכול לתבוע אנשים ללא סוף. אתה יכול לתבוע חבורה של
סטודנטים במכללה, סטודנטים באוניברסיטה בארה"ב
אתה יכול לתבוע את המשקיעים של נאפסטר – ואת נאפסטר – אתה יכול לתבוע את החברה
שסיפקה את התוכנה לקאזה. אבל זה לא סוגר הכל.
אנחנו מכירים ומבינים כי לא נפסיק את הפיראטיות.
קאזה הפסידה בתיק גדול בבית המשפט העליון של ארה"ב.
קאזה גרוקסטר וקבוצה של חברות אחרות.
אז החברות האלה לא מתפעלות יותר. אבל הרשת עדיין
עובדת, במילים אחרות הממשק עדיין
מותקן על מליוני מחשבים, ואנשים עדיין משתמים בהם.
לא נפסיק את הפיראטיות.
תעשיית המוזיקה, אם הם רוצים להפסיק את שיתוף הקבצים, אין
שום מחשב מרכזי אליו עליהם לגשת ואותו עליהם לכבות.
הם חייבים ללכת את כל הדרך לקצה כל חוט.
הם חייבים לגזוז את כל החוטים בעולם.
אז כשמפרץ הפיראטים הופל
שנה שעברה, ובזמן הפשיטה
הסוכנות לתחלופת אינפורמציה באמסטרדם, AM6
דיווחה כי 35% מכל התקשורת האירופאית
באינטרנט
פשוט נעלמה בתוך כמה שעות
הקבצים שותפו. אין דרך חזרה.
אתה לא יכול – זה לא יעזור להפיל את ביטורנט
זה יהיה עניין של להחרים את הדיסקים הקשיחים של כולם.
הקבצים כבר שם. הם הורדו.
הם כבר הורדו. אין שליחות יותר, הם כולם הורדו.
לעולם לעולם לעולם
אין אף אחד אליו אתה יכול לגשת ולהגיד "תסגור את שיתוף הקבצים".
האינטרנט פשוט לא בנוי ככה.
אנחנו מוקפים תמונות
כל יום, בכל מקום. אין שום דבר שאתה יכול לעשות בעניין.
אבל הבעיה עם התמונות האלה היא שהן אינן שלך
החיים של אנשים נקבעים לפי תמונות אליהן אין להם שום זכויות
כלשהן, וזה – אני הייתי אומר מצב מאוד לא טוב.
יש יצירה שלי, שאנשים תיארו כסדרה של
נשים בלתי ניתנות להשגה, האמת היא
שזה סדרה של תמונות בלתי ניתנות להשגה.
המשימה האחרונה של הקולנוע הוא לוודא כי תמונות אינן נראות.
לכן יש לנו מערכת הגנה מהעתקה, מערכת לניהול זכויות
מערכת לקידוד אזורים, כל הדברים האלה אבל אם תמונה נראית
זה אומר לך דבר אחד: זה לא התמונה שלך
זה התמונה שלהם.
זה לא העסק שלך. אל תעתיק את זה. על תשנה את זה.
פשוט תשכח מזה. אתה לא יכול פשוט להגיד – היי, זה רק סרט
זה מציאות. זה מציאות נורא ספציפית של רכוש.
רדיו. טלויזיה. עיתונים. סרטים. בלב של כולם
יש הבדלה מאוד ברורה בין המייצר, לצורך
והרעיון מאוד מאוד סטטי.
שישנה טכנולוגייה המאפשרת לי לתקשר אליך.
אבל זה לא באמת שיחה כמו שיש לאנשים בראש.
זה היה פעם, אם היה לך תחנת רדיו, או טלויזיה,
או מכונת הדפסה.
יכולת לשדר את הדעות שלך לכמות גדולה
של אנשים בעלות דיי נמוכה
ואחוז דיי קטן של האוכלוסייה היה מסוגל לעשות את זה.
החומרים יוצרו על ידי קבוצה של יצרנים
מקצועיים ומסחריים, ששלטו בחוויה וקבעו אנשים
בצד הפסיבי של השיח התרבותי.
אני ג'ון ויין.
אנחנו מאמינים בהמון דברים אבל אני ג'ון ויין.
אם היית רוצה לשנות את הדרך בה מערכת שידורי הטלויזיה
עובדת - בהצלחה
אתה תצטרך לשכנע את רב מחזיקי המניות
להסכים איתך – או שתצטרך להחליף ציוד
נורא יקר.
בעולם של היקום ההוא, שבו היית צריך לקבל הפצה
שם היו שומרים בשערים שעמדו בדרך שלך.
אני יודע שיש שומרים בשער שם בכל רמה אגב,
בהחלט בהפקה, מימון, הצגה.
הם יכולים להידפק עד כמה שאכפת לי.
אתה תצטרך לספק את העו"ד של הרשת, או העו"ד
של רשת הטלויזיה או רדיו שמה שעשית הוא
חוקי ועבר את כל האישורים - וגם
סביר להניח, ביטוח נקנה לפני
שאתה יכול להיכנס לערוצים של תקשורת המונית.
מספר האנשים שיכלו לדבר אקטיבית היה יחסית קטן.
והם היו מאורגנים סביב אחד משני המודלים היחידים
שהיו לנו בתקופה התעשייתית כדי לאסוף את ההון הפיזי
הדרוש לתקשר את המצב או את השוק
בדרך כלל בהתבסס על פרסום.
זוהי השאלה שעומדת בפנינו היום.
אם הקרב נגד שיתוף כבר הופסד – ותוכן כבר
אינו מצרך – איך החברה תשתנה?
אלה שהאישור שלהם היה דרוש פעם, מנסים להתנגד למעבר הזה
כי שליטה הייתה דבר טוב לקבל אם אתה יכולת לקבל אותה.
השליטה
שישבה פעם ביצירה ממש של המוצר פנויה לתפיסה.
האם עלינו לצפות לשינויים מסיביים כמו אלה של מהפכת ההדפסה?
יש המון אנשים שרואים, אתם מכירים, את הסוג הנוראי ביותר
של אופרות סבון כרגע, הם כוכב ואני לא יכול להציל אותם.
כמה קשה שניסיתי, אני לא יכול להציל אותם.
אבל האם אנחנו צריכים הצלה? האם יהיה עדיין מיוצר בצורה המונית
ומיועד לצריכה המונית תוכן שממנו צריך להציל אותנו?
מוזיקה לא התחילה עם הפונוגרף
ולא תיגמר עם רשת השיתוף של משתמש למשתמש.
alright, listen
man, I couldn't give a *** if you're older this young'n's bin colder
give it ten years then I'm going to be known as a better than older I swear
now people stayin colder so don' try n tell me your older
you could be roller or be more music mix tapes promos and everythings
out there, so don't try tell me I don't
הפאניקה של תעשיית הסרטים ותעשיית המוזיקה היא
שאנשים באמת יכולים להתחיל להפיק
ורשתות שיתוף – טכנולוגיית שיתוף הקבצים
מאפשרת להם להפיק חומר.
To do this I'm colder better than most out older
I take out any that are younger
diss me, are you dumb you're an idiot you will never get this chip of your shoulder
this kid's colder than you were when you were this age [...]
please don't play - why you can't see that playtime's over.
playtime's over - since year six i been a playground soldier
dem days were lyrical dat lyrical G but now everything is colder
now there's content flows and everything - mix tape promos
everything - who'd you name your favorite MC, I'll write the sixteen
make him look like...
אנשים מתאבלים המון על מותו של ההמחבר
בו אנחנו צופים עכשיו זה כבר יותר מזה
זה ההפכות הצורכים ומפיקים של תוכן.
וזה מציע מודל כלכלי חדש לחברה.
why? cos I'm going on show I move fast - goin on show
like your team be out for the ratings by my team be out for the do(ugh)
in the air tha show - eh what we're goin on show
so your put man pay me - I'm doin no less I got the vibes, that run down the show
זה לא כל כך העובדה שאימת הפנטום
מורדת 500 פעמים, או 600 פעמים וכו'.
כן יש כמובן רוח רפאים של הפסד כלכלי שמוצג כאן
אבל הקרב האמיתי, האיום האמיתי
טמון השינוי בדרכים בהם אנחנו חושבים על
האפשרויות של עצמנו כמפיקים ולא רק כצרכנים.
זה כמו רשת שלמה
זה משהו שאני נתתי לאנשים להוריד
והם יכולים להוריד את זה לעשות מה שבא להם עשיתי בלוג על זה
והנה הפלא ופלא, תקליטנים, אתם יכולים לנגן את זה איפה שבא לכם.
יש בחור בברוקלין והוא פשוט
עשה מיקס חדש מזה, זה נורא שונה ממה שאני חשבתי אבל
הוא פשוט – הבחור הזה מברוקלין אני ממש מכבד את זה שהוא בא
חזרה אליי ואמר תראה וזה נכנס לאלבום המיקס שלו.
אחד הדברים שמעסיק אותי המון בקשר לפריחה
של חומר ששם בעולם בשביל
אנשים לקחת, הוא הפוטנציאל של היצירה של מליוני מחברים חדשים.
תודות לאינטרנט, תודות לטכנולוגיות ספרתיות
שומרי השער באמת הורדו.
אנשים יכולים לקחת יותר מהסביבה התרבותית שלהם
ולהפוך חומר לשלהם, להשתמש בחומר שהם מצאו כדי לחבר ביחד
הבעה שלהם, לעשות מחקר משלהם,
לייצר את התקשורות שלהם, לייצר את הקהילות שלהם
כשהם צריכים שיתוף פעולה עם אחרים, במקום להסתמך על
קבוצה מוגבלת של מוסדות קיימים או על קבוצה של חומרים שהם לא
מורשים להשתמש בלי ללכת ולשאול
אני יכול להשתמש בזה? אני יכול לייצר?
בעיקרון, במובנים של דגימות לא הרבה
אנשים מתאמצים מתאמצים לנקות דגימות
בדיוק ברגע זה יש לי את הדברים
על המפצל פרוטי ככה על קלידים שונים
זה פשוט חלקים שונים של הדגימה האמת פשוט חרא טורקי אני לא
יודע אפילו של מי זה – זה פשוט דגימה אקראית
אני עושה בעיקר מוזיקה אינסטרומנטלית, אז עשיתי פשוט כלי למען זה
כדי סוג של לעשות מיקס
זה טוב שאנשים לא נזהרים
מספיק ומשתמשים בשיר של מישהו אחר
ומקליטים בעצמם משהו חדש ואחר בעזרתו
Look I'm takin over now but then the game says too free to october now
I'm *** it up - listen it's over now i'm settin the pace.
how they gonna slow me down? look - it's over clown
I got the skippigest flows in town plus - you *** can't *** wit my
word play - I switch it back - DJ bring it back
לפעמים האומנים הגדולים משתמשים בדברים שלך בצורה חופשית
ושמים את זה על הדיסקים שלהם ואתה לא יודע מזה אפילו
אנחנו חיים בעולם הזה שבו
עודף אבסולוטי של מידע
הוא עובדת היום יום להמון מאיתנו וזה אומר שיש לנו סוג
של יחס לרעיון של מידע כרכוש.
זה כמו ששמעתם לשתף זה בדם שלנו, אז המאבק להחזיק
במידע והיצירתיות כמצרך בכוח יפגוש
את הצורך החזק שלנו בלשתף, להעתיק ולעבוד ביחד.
ילדים, אם הם ישתמשו במוזיקה שלי
כדי לייצר מוזיקה שלהם זה יהיה
עוד דבר טוב גם כן, אני הייתי רוצה את זה גם
אני רוצה שהם יעשו את זה. אם אני עשיתי שיר ישן
לקחת חתיכה ממנו, להוסיף משהו מעל זה ולהפוך את זה למוזיקה
לגרום לזה להיות גדול – אם אתה יכול לעשות את זה - תעשה את זה.
כשאתה שם חומר ראשי בידיים של אזרחים רגילים
דברים מעניינים מאוד יכולים לקרות.
אני לא מוזיקאי – אני פשוט יודע איך לגרום לדברים להישמע טוב
אני רוצה לגרום לאנשים להבין את הערך שלהם – אני רוצה שהם יבינו
שהם האדונים של התוכן הבידורי שלהם, שהם
הם יוצרים משהו, הם יכולים לחלוק אותו ואם מישהו אחר יצר משהו
הם יכולים לתרום, הם יכולים לעזור הם יכולים להשיג את זה ולהשתמש בזה
הדרך בה זה צריך לקרות.
אז זה בעצם טרור בראש שאשכרה מחזיק קונספטים
כמו רכוש אינטלקטואלי זה טרור
המבוסס על רעיון של
דיכוי אכזרי של מה שבעצם אפשרי.
אם הכל מיוצר על ידי משתמשים זה אומר שגם אתה חייב
לייצר משהו כדי להיות חלק מהחברה.
אני חושב שאחד הדברים שאנחנו רואים יוצאים החוצה הוא תרבות שבה
דברים מיוצרים כי לאנשים אכפת מזה
ולא בהכרח כי הם מקווים שאחרים יקנו את זה.
אז מה שנראה זה דברים שנוצרים על ידי אנשים בשביל עצמם.
אני לא חושב שאני מכיר בנאדם שפשוט מקשיב לזה ולא מנסה
להתערב בצורה כלשהי ביצירה או משהו
אתם מכירים את כל הדברים האלה שאתה לוקח את תעשיית זכויות ההעתקה
לגמרי בהפתעה – והם מסתבכים ולא מצליחים
להתמודד עם זה – בשביל הדור הבא זה פשוט חלק מעולם התוכן
הם שייכים, הם שייכים לעולם התוכן הזה לגמרי.
והם לא לבדם.
אני חושב על עצמי כעל פיראט.
אנחנו פיראטים.
אני פיראט.
אני גאה, כי אני משיגה את המוזיקה שלי בחינם אז זה בסדר – אני גאה
אני חושב שאנחנו צריכים לנהל שיחה רחבה – זו בטח תהיה
שיחה בינלאומית שבה אנשים שמייצרים דברים
ואנשים שצורכים דברים – אני מדבר על העבודות התרבותיות -
יישבו ביחד ויחשבו על אילו חוקים משרתים בצורה הטובה ביותר
את הצרכים האלה, אני לא יודע שאנחנו הולכים להסכים, אבל אני חושב שאנחנו צריכים
לבקש קצת יותר מאוטופיה אנחנו צריכים באמת להבין מה
סוג העולם שרצוננו לחיות בו ואז לנסות ליצור תקנות
התואמות את זה – מלחמת תגובות לא מספיקה לכך.
העתיד אינו ברור לחלוטין אבל בשביל זה אנחנו כאן אנחנו מנסים
לעצב את העתיד, אנחנו מנסים לגרום לו להיות כפי שאנחנו רוצים אותו - אבל
די ברור שרב האנשים רוצים אותו ולכן אנחנו עושים את זה.
בואו נבנה עולם שבוא נהיה באמת גאים, לא
פשוט עולם רווחי – בשביל כמה חברות תוכן גדולות
להרוויח כסף הוא לא הנקודה של תרבות, או תוכן - לעשות
משהו הוא הנקודה עם תוכן, ואני לא חושב
שאנשים יפסיקו לייצר מוזיקה או סרטים
להפסיק לייצר – לקחת תמונות מגניבות – או דברים אחרים
למרות שקשה להאמין בזה עכשיו, אנחנו יכולים להסתדר בלי
תעשיות הבידור, אנחנו נמצא דרכים חדשות לגרום ליצירת הדברים שאנחנו רוצים
- אנחנו רוצים עולם שבו אנחנו יכולים לשתף, לעבוד ביחד ולמצוא
דרכים חדשות לתמוך האחד בשני בזמן שאנחנו עושים את זה. זהו
העולם אותו אנחנו מנסים להביא לקיום.
כוח כמו זה, עוצמה כמו זו. מליוני אנשים מחוברים
משתפים מידע, חולקים את העבודה שלהם, חולקים את העבודה של אחרים
המצב הזה חסר תקדים בהסטוריה האנושית, והוא כוח
אותו שום דבר לא יעצור.
אנשים תמיד שואלים אותנו מי הם הליגה של המשתמשים האצילים?
ואנחנו אומרים להם, אתם. אני. אפילו מנהל חשבון הבנק שלכם גם הוא.
לכן אני דמות מטושטשת. זה בערך כמו: "הכנס את עצמך פה".
כי כולנו מייצרים מידע עכשיו, כולנו משעתקים מידע.
כולנו מפיצים אותו. אנחנו לא יכולים לעצור בעד עצמנו. זה כמו לנשום.
אנחנו נעשה את זה כל עוד אנחנו חיים, וכשנפסיק לעשות את זה,
נהיה מתים.