Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Yael BST
בכל שלב בחיינו
אנו מקבלים החלטות שעתידות להשפיע מאד
על חיי האנשים שנהיה בעתיד, וכשאנו הופכים לאותם אנשים,
לא תמיד אנו שמחים בהחלטות שקיבלנו.
למשל, צעירים משלמים הרבה כסף
כדי להסיר קעקועים שמתבגרים שילמו הרבה כדי לקעקע.
אנשים בגיל העמידה ממהרים להתגרש מאנשים
שצעירים מיהרו להינשא להם.
מבוגרים קשישים עובדים קשה כדי להיפטר
ממה שמבוגרים בגיל העמידה עבדו קשה כדי לצבור,
וכן הלאה, וכן הלאה.
השאלה שסיקרנה אותי, כפסיכולוג, היא, מדוע אנו מקבלים החלטות
שעצמנו העתידיים מרבים כל-כך להתחרט עליהן?
לדעתי, אחת הסיבות היא -- והיום אנסה לשכנע אתכם בכך --
שיש לנו מושג מוטעה מיסודו באשר לכוחו של הזמן.
כולכם יודעים שקצב השינוי מאיט במשך חיי האדם,
לכאורה, ילדיכם משתנים מרגע לרגע,
ואילו הוריכם משתנים משנה לשנה.
אך מהו השם של אותה נקודה קסומה בחיים
שבה השינוי עובר לפתע מדהירה לזחילה?
שנות הנעורים? גיל העמידה? הזיקנה? התשובה, כך מתברר,
שעבור רוב האנשים הנקודה היא עכשיו,
יהיה "עכשיו" אשר יהיה.
היום ברצוני לשכנע אתכם שכולנו מסתובבים עם האשליה
שההיסטוריה האישית שלנו, הגיעה ממש עכשיו לקיצה,
שממש לאחרונה הפכנו לאנשים שתמיד היינו אמורים להיות
ושנישאר כאלה עד סוף ימינו.
אציג לכם כמה נתונים כתמיכה בטענה זו.
זהו מחקר שבוחן את השינויים
בערכיהם האישיים של אנשים במרוצת הזמן.
הנה 3 ערכים. כולכם מאמינים בכולם,
אבל ודאי ידוע לכם שכאשר אתם גדלים,
ככל שאתם מתבגרים, משתנה האיזון בין הערכים האלה.
איך זה קורה?
ובכן, שאלנו אלפי אנשים. ביקשנו מחצי מהם להתנבא עבורנו
באיזו מידה ישתנו ערכיהם ב-10 השנים הבאות,
ומן היתר ביקשנו לומר לנו
באיזו מידה ערכיהם השתנו ב-10 השנים האחרונות.
וזה איפשר לנו לבצע ניתוח ממש מעניין,
כי זה איפשר לנו להשוות את התחזיות
של אנשים בגיל 18, נניח,
עם הדיווחים של בני 28,
ולבצע את הניתוח הזה לכל אורך החיים.
הנה מה שמצאנו. ראשית כל, אתם צודקים.
קצב השינוי אכן מאיט ככל שמזדקנים,
אבל שנית, אתם טועים,
כי ההאטה אפילו לא קרובה למה שחשבנו.
בכל גיל, מ-18 ועד 68 לפי הנתונים שלנו,
אנשים ממעטים מאד בהערכתם את מידת השינוי
שהם יחוו ב-10 השנים הבאות.
אנו מכנים זאת "אשליית סוף ההיסטוריה".
כדי לתת לכם מושג לגבי היקף התופעה הזו,
נחבר את שני הקווים האלה,
ואתם רואים כאן שבני ה-18
צופים שינוי רק במידה שבני 50 חווים בפועל.
ולא מדובר רק בערכים, אלא בכל מיני דברים.
למשל, אישיות.
רבים מכם יודעים שהפסיכולוגים טוענים היום
שישנם 5 מימדים יסודיים של אישיות:
נוירוטיות, פתיחות לשינוי,
תואמוּת, החצנה ומצפוניוּת.
שוב, שאלנו אנשים באיזו מידה הם מצפים
להשתנות ב-10 השנים הבאות,
וגם באיזו מידה הם השתנו ב-10 השנים האחרונות,
ומה שגילינו,
ובכן, תצטרכו להתרגל לראות את הטבלה הזו שוב ושוב,
כי, פעם נוספת, קצב השינוי אכן מאיט ככל שאנו מזדקנים,
אבל בכל גיל, האנשים ממעיטים בהערכה
של המידה בה אישיותם עתידה להשתנות בעשור הבא.
ולא מדובר רק בדברים בני-חלוף
כמו ערכים ואישיות.
אפשר לשאול אנשים לגבי דברים שהם אוהבים או שונאים,
ההעדפות היסודיות שלהם.
לדוגמה, לנקוב בשם החבר הטוב ביותר,
סוג החופשה המועדף, התחביב העיקרי, סוג המוסיקה האהוב.
אנשים מסוגלים לציין את הדברים האלה.
אנו שואלים חצי מהם:
"האם לדעתך זה ישתנה ב-10 השנים הבאות?"
וחצי מהם אנו שואלים:
"האם זה השתנה ב-10 השנים האחרונות?"
ומה שמצאנו, ובכן, כבר ראיתם את זה פעמיים.
הנה זה שוב:
אנשים צופים שהחבר שלהם היום
יהיה החבר שלהם בעוד 10 שנים,
שהחופשה שהכי מהנה אותם היום תהיה החופשה
ממנה ייהנו בעוד 10 שנים,
ועם זאת, אנשים מבוגרים מהם ב-10 שנים אומרים כולם:
"יודע מה? זה באמת השתנה."
האם משהו מזה חשוב?
האם מדובר סתם בטעות בחיזוי שאין לה השלכות?
לא. זה חשוב למדי, ואתן לכם דוגמה לכך.
זה משגע את קבלת ההחלטות שלנו במובנים חשובים.
יחשוב-נא כל אחד כרגע
על המוסיקאי האהוב עליו כיום,
ועל המוסיקאי שאהב לפני 10 שנים.
אני מציג על המסך את המוסיקאים שלי, כדי לעזור לכם.
ביקשנו מאנשים שיתנבאו עבורנו, שיאמרו לנו
כמה כסף הם מוכנים לשלם כרגע
כדי לראות את המוסיקאי הנוכחי האהוב עליהם
בהופעה, בעוד 10 שנים,
אנשים אמרו שהם מוכנים לשלם, בממוצע,
129 דולר תמורת הכרטיס הזה.
אבל כששאלנו אותם כמה יהיו מוכנים לשלם
כדי לראות את האמן שהיה אהוב עליהם
לפני 10 שנים מופיע היום,
הם אמרו, 80 דולר בלבד.
בעולם רציונלי מושלם
מספרים אלה היו צריכים להיות זהים,
אבל אנו משלמים יותר מדי עבור ההזדמנות
ליהנות בעתיד מהעדפותינו הנוכחיות,
כי אנו מגזימים בהערכת יציבותן.
מדוע זה קורה? זה לא לגמרי ברור לנו,
אבל זה כנראה קשור
בכך שקל מאד להיזכר
וקשה מאד לדמיין.
רובנו יכולים לזכור מי היינו לפני 10 שנים,
אבל אנו מתקשים לדמיין מי נהיה,
ואנו טועים לחשוב שבגלל שקשה לנו לדמיין,
לא סביר שזה יקרה.
מצטער, אבל כשאנשים אומרים: "אני לא יכול לדמיין את זה",
הם בד"כ מתייחסים לחוסר הדמיון שלהם,
ולא לחוסר-הסבירות של התרחשות האירוע שהם מתארים.
בשורה התחתונה, הזמן הוא כוח רב-עוצמה.
הוא משנה את העדפותינו. הוא מעצב מחדש את ערכינו.
הוא משנה את אישיותנו.
לכאורה, אנו מעריכים עובדה זו - אבל רק במבט לאחור.
רק כשאנו מביטים אחורה אנו תופשים
כמה שינוי התרחש במרוצת עשר שנים.
כאילו שלגבי מרביתנו, ההווה הוא תקופה קסומה.
זהו קו פרשת-מים במהלך הזמן.
זהו הרגע שבו, סוף-סוף,
אנו נהיים עצמנו.
בני האדם הם יצירות בתהליך היווצרות,
שסבורות בטעות שהן גמורות.
האדם שאתם עכשיו הוא ארעי, בן-חלוף וזמני
בדיוק כמו כל האנשים שהייתם מעודכם.
הקבוע היחיד בחיים הוא השינוי.
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]