Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers
אני פרופסור להנדסה,
ובמשך 14 השנים האחרונות
לימדתי חרא.
(צחוק)
לא שאני מורה גרוע,
אלא שלמדתי ולימדתי
על פסולת אנושית
ואיך הפסולת מועבדת
דרך מפעלים לטיפול בשפכים,
ואיך אנחנו מתכננים ומעצבים
את מפעלי הטיפול האלה כדי שנכל להגן
על מים בפני השטח כמו נהרות.
ביססתי את הקריירה המדעית שלי
על שימוש בטכניקות מולקולריות מובילות,
שיטות מבוססות DNA ו RNA
כדי להביט באוכלוסיות מיקרוביאליות בכורים ביולוגיים,
ושוב לייעל את המערכות האלו.
ובמהלך השנים,
פיתחתי אובססיה לא בריאה לחדרי שרותים,
והייתי ידוע כמתגנב לחדרי שרותים
ולוקח את מצלמת הטלפון שלי
בכל רחבי העולם.
אבל בדרך, למדתי
שזה לא רק הצד הטכני,
אלא יש גם את הדבר הזה שנקרא תרבות החרא.
אז לדוגמה,
כמה מכם רוחצים
וכמה מכם מנגבים?
(צחוק)
אם, ובכן, אני מניח שאתם יודעים למה אני מתכוון.
אם אתם רוחצים, אז אתם משתמשים במים
לניקוי אנאלי. זה המונח הטכני.
ואם אתם מנגבים,
אז אתם משתמשים בנייר טואלט
או, בכמה אזורים של העולם
שם הוא לא זמין, נייר עיתון
או סמרטוטים או קלחי תירס.
וזו לא רק פיסה של טריוויה,
אלא זה ממש חשוב להבין
ולפתור את בעיית הסניטציה.
וזו בעיה גדולה:
יש 2.5 מיליארד אנשים בעולם
שאין להם גישה לסניטציה הולמת.
עבורם, אין שרותים מודרניים.
ויש 1.1 מיליארד אנשים
שהשרותים שלהם הם הרחובות
או גדות הנהר או מקומות פתוחים,
ושוב, המונח הטכני לזה הוא
עשיית צרכים בשטח פתוח,
אבל זה באמת בפשטות
לחרבן בחוץ.
ואם אתם חיים בחומר צואתי
והוא מקיף אתכם, אתם תחלו.
זה יכנס למי השתיה שלכם,
לתוך האוכל שלכם, לתוך המיידית שלכם.
אז האו"ם מעריך
שכל שנה, יש 1.5 מיליון מיתות ילדים
בגלל סניטציה לקויה.
זה מוות שאפשר למנוע כל 20 שניות,
171 כל שעה,
4,100 כל יום,
וכך, כדי להמנע מעשיית צרכים בשטח הפתוח,
רשויות וערים צריכות
לבנות תשתית, לדוגמה, כמו מחראות חור,
באזורים טרום עירוניים וכפריים.
לדוגמה, פרובינציית קוואזולו-נטל בדרום אפריקה,
הם בנו עשרות אלפים של מחראות חור כאלו.
אבל יש בעיה כשגדלים
לעשרות אלפים, והבעיה היא,
מה קורה כשהבורות מלאים?
זה מה שקורה.
אנשים עושים את צריכיהם מסביב לשרותים.
בבתי ספר, ילדים עושים את צרכייהם על הרצפות
ואז משאירים שובל מחוץ לבניין
ומתחילים לעשות את הצרכים מסביב לבניין,
והבורות האלו חייבים להיות מנוקים
ומרוקנים ידנית.
ומי עושה את הריקון?
יש לכם את העובדים האלה
שלפעמים יורדים לתוך הבורות האלה
ומוציאים את התוכן שלהם ידנית.
זו עבודה מלוכלכת ומסוכנת.
כמו שאתם יכולים לראות, אין ציוד מגן,
אין ביגוד מגן.
יש עובד אחד שם בפנים,
אני מקווה שאתם רואים אותו.
יש לו מסיכת פנים, אבל בלי חולצה.
ובכמה מדינות, כמו הודו,
הקסטות הנמוכות נידונים
לרוקן את הבורות,
והם מוקעים עוד יותר על ידי החברה.
אז שאלו את עצמכם, איך אנחנו יכולים לפתור את זה
ולמה אנחנו לא בונים פשוט שרותים מערביים
לשניים וחצי מיליארד האלה?
והתשובה היא, זה פשוט לא אפשרי.
בכמה מהאזורים האלה, אין מספיק מים,
אין אנרגיה,
זה יעלה עשרות טריליוני דולרים
להניח את קוי הביוב
ולבנות את המתקנים
ולהפעיל ולתחזק את המערכות האלו,
ואם אתם לא בונים אותן נכון,
יהיו לכם אסלות נשטפות
שבעיקרון הולכות ישר לנהר,
ממש כמו מה שקורה בהרבה ערים
בעולם המתפתח.
וזה באמת הפתרון?
מפני שבעיקרון, מה שאתם עושים זה
שאתם משתמשים במים נקיים
ואתם משתמשים בהם כדי לשטוף את האסלות שלכם,
ומעבירים את המים המזוהמים למפעלי טיפול
שאתם משחררים אותם לנהר,
והנהר הזה הוא שוב, מקור למי שתיה.
אז אנחנו צריכים לחשוב מחדש על סניטציה,
ואנחנו צריכים להמציא מחדש את תשתית הסניטציה,
ואני עומד לטעון שכדי לעשות את זה,,
אתם חייבים להשתמש בחשיבה מערכתית.
אנחנו חייבים להביט בכל שרשרת הסניטציה.
אנחנו מתחילם עם הממשק האנושי,
ואז אנחנו צריכים לחשוב על איך צואה
נאספת ומאוחסנת,
משונעת, מטופלת ונמצאת בשימוש מחדש --
ולא רק הפתרות אלא שימוש מחדש.
אז בואו נתחיל עם הממשק האנושי.
אני אומר, זה לא משנה אם אתם שוטפים או מנגבים,
יושבים או כורעים,
ממשק המשתמש האנושי צריך להיות נקי
וקל לשימוש מפני שאחרי הכל,
לחרבן צריך להיות מענג.
(צחוק)
וכשאנחנו פותחים את האפשרויות
להבנת שרשרת הסניטציה,
אז הטכנולוגיה בבסיסה,
האיסוף והשימוש מחדש, לא באמת צריכים לשנות,
ואז אנחנו יכולים ליישם
פתרונות שאומצו מקומית ורגישים להקשר.
אז אנחנו יכולי לפתוח את עצמנו לאפשרויות כמו,
לדוגמה, השרותים מסיטי השתן,
ויש שני חורים בשרותים.
יש את הקדמי והאחורי,
והקדמי אוסף את השתן,
והאחורי אוסף את החומר הצואתי.
ואז מה שאתם עושים זה שאתם מפרידים את השתן,
שיש בו 80% מהחנקן
ו50 אחוז מהזרחן,
וזה יכול להיות מטופל
וזרז בכדי ליצור משהו כמו סטרובייט,
שזה דשן בעל ערך גבוה,
ואז החומר הצואתי יכול להיות מחוטא
ושוב להיות מומר למוצרים בעלי ערך גבוה.
או, לדוגמה, בכמה מהמחקרים שלנו,
אתם יכולים לשתמש מחדש במים על ידי טיפול בהם
במערכות טיהור באתר
כמו קופסאות שתילה או אדמות ביצה בנויות.
אז אנחנו יכולים לפתוח את האפשרויות האלו
אם אנחנו לוקחים את הפרדיגמות הישנות של שרותים נשטפים
ומפעלי טהור.
אז אתם אולי שואלים, מי ישלם על זה?
ובכן, אני עומד לטעון שממשלות
צריכות לממן תשתיות סניטציה.
ארגונים לא ממשלתיים וארגוני תרומות,
הם יכולים לעשות כמיטב יכולתם, אבל זה לא יהיה מספיק.
ממשלות צריכות לממן סניטציה
באותה דרך שהן ממנות כבישים
ובתי ספר ובתי חולים
ותשתיות אחרות כמו גשרים,
מפני שאנחנו יודעים , וארגון הבריאות העולמי עשה את המחקר הזה,
שעבור כל דולר שנשקיע
בתשתיות סניטציה,
אנחנו מקבלים משהו כמו שלושה עד 34 דולרים חזרה.
בואו נחזור לבעיית ריקון הבורות.
אז באוניברסיטת צפון קרוליינה,
אתגרנו את הסטודנטים להביא פיתרון פשוט,
וזה מה שהם הגו:
מקדח בורג פשוט ומותאם
שיכול להניע את הפסולת למעלה
מהבור ולתוך תוף איסוף,
ועכשיו עובד הבור
לא צריך לרדת לבור.
בחנו אותו בדרום אפריקה, והוא עובד.
אנחנו צריכים לעשות אותו יותר עמיד,
ואנחנו נעשה יותר בדיקות
במלוואי בדרום אפריקה בשנה הקרובה.
והרעיון שלנו לעשות את זה
לשרות ריקון בורות מקצועי
כך שנוכל ליצור עסק קטן מזה,
ניצור רווחים ומשרות,
והתקווה היא,
שכשאנחנו חושבים מחדש על סניטציה,
אנחנו מאריכים את החיים של הבורות האלו
כך שלא נצטרך להגיע
לפתרונות מהירים
שלא באמת הגיוניים.
אני מאמין שגישה לסניטציה מתאימה
היא זכות אנושית בסיסית.
אנחנו צריכים להפסיק את הנוהג
של קסטות נמוכות ואנשים בדרגה נמוכה
שיורדים ונידונים לרוקן בורות.
זו המחוייבות המורלית
החברתית והסביבתית שלנו.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)