Tip:
Highlight text to annotate it
X
היום הוא יום מיוחד מאד בשבילי
ואני רוצה לשתף אתכם ביום הזה
בדרך מסורתית, ולשיר שיר.
אז אני מבקש מכם לשיר איתי שיר.
נראה לי שאתם מכירים אותו.
אז בספירת שלוש תשירו בבקשה יחד איתי
אחת... שתיים... שלוש...
יום הולדת שמח
יום הולדת שמח
יום הולדת שמח, יורן היקר,
יום הולדת שמח.
תודה לכם. זה היה נחמד.
[מחיאות כפיים]
וכעת יש לי שני וידויים:
ראשית: למרות שזהו יום מיוחד עבורי, זה לא באמת יום הולדתי.
והווידוי השני: בכך ששרנו יחד את השיר הזה בפומבי,
כולנו באופן פוטנציאלי צפויים ללכת לכלא בגלל שביצענו פשע,
כי השיר "יום הולדת שמח" מוגן בזכויות יוצרים.
ועל זה אני רוצה לדבר איתכם היום.
אני רוצה לדבר איתכם היום על זכויות יוצרים ופטנטים,
המערכות שפותחו כדי לקדם את החדשנות והיצירתיות.
זאת הנקודה הראשונה שלי,
כלומר, מטרת הכלים החוקיים האלה
היא לקדם חדשנות ויצירתיות, להבטיח שיהיה לנו יותר מהן.
ההגנה שהם מציעים, הזכויות הבלעדיות שהם מקנים
הם רק האמצעי כדי להגיע למטרה הזו.
אז אם נתבונן במערכת הזו,
אנו אמורים לראות שהיא נותנת לחברה עוד חדשנות ועוד יצירתיות.
ואנו נבחן את המערכת משלוש זוויות ונשאל שלוש שאלות.
השאלה הראשונה היא: "האם התיאוריה הזו תקפה?"
הטיעון הזה בא מהראש.
השאלה השניה היא: "האם זה פועל? האם יש לכך הוכחה אמפירית?"
הטיעון הזה בא מהבטן.
והשאלה השלישית היא: "האם זה הוגן? האם זה צודק?"
הטיעון הזה בא מהלב.
כי כשהראש, הבטן והלב חיים בשלום,
אנו יודעים שיש לנו מערכת טובה.
אז הבה נבחן את התיאוריה.
מדוע עלינו ללכת לכלא בגלל ששרנו ביחד את "יום הולדת שמח"?
הסיבה שצריך ללכת לכלא היא קידום היצירתיות של המחברים.
הנה המחברות.
למרבה הצער, שתיהן מתות כבר כמה עשרות שנים.
והשיר הוא כמעט בן 100.
אז ברור שזה לא הגיוני.
הרעיון של קידום היצירתיות של אנשים מתים
ע"י שליחת המון אנשים לכלא
כי שרו יחד את מה שהן יצרו הוא מגוחך בעליל.
אך לא אלה הם שני הפגמים הכי חשובים בתיאוריה, שברצוני לדון בהם.
לצורך הפגם הראשון, ברצוני שהפעם לא תשירו, אלא תקשיבו היטב.
בוקר טוב לכם
בוקר טוב לכם
בוקר טוב, ילדים יקרים
בוקר טוב לכולכם.
כולכם זיהיתם את השיר הזה.
הוא נשמע דומה מאד ל"יום הולדת שמח".
אך אילו שאלתי אם לדעתכם זו העתקה או משהו חדש,
אם זהו חידוש מקובל או עותק פיראטי,
המון אנשים לא יגיעו להסכמה ביניהם.
ויהיה קשה לומר אם צריך לאפשר את זה או לא.
זה נותן לנו הבחנה חשובה.
כי מי שמחזיק בדעה הלא-נכונה הוא פושע.
מי שמחזיק בדעה הנכונה הוא גאון יצירתי.
ולדעתי זה לא רציני,
כי ההבחנה שעושה תיאוריית הקניין הרוחני
בין עותק ולבין מקור,
ההבחנה שהיא עושה בין חיקוי לבין חידוש
למעשה לא עובדת.
האמת היא שכל מי שאי-פעם יצר משהו, יודע שכל חידוש
מתחיל מחיקוי, וכולל בעיקר המון חיקוי.
ורוב החיקויים מובילים לחדשנות.
כך שיש צורך בשיתוף-פעולה של שניהם.
הם מהווים חלק מאותו רצף.
אבל מושג הקניין הרוחני לא מסכים לכך. הוא אומר: "לא,
"כשבוחנים חדשנות וחיקוי נחוצה הפרדה חדה.
"האחד הוא טוב - החידוש.
"ואחר הוא רע - החיקוי."
אבל זה לא עובד.
הפגם השני בתיאוריה מיוצג ע"י השקופית הזאת.
אתם רואים את האמן.
ואומרים שהאמן זקוק להגנה לפני שיוכל להגיע אל הקהל שלו.
אבל בין האמן לקהל יש מישהו אחר.
ישנו המתווך. המפיץ.
ומה שאנו רואים למעשה
הוא שהמפיצים הם אלה שלוקחים את כל הכסף.
בממוצע, 6% מהכנסת האמן באה ממכירת התקליטים.
אבל קבוצת "וורנר מיוזיק", שמחזיקה בזכויות של "יום הולדת שמח",
הרוויחה 2 מיליון דולר מתמלוגים בשנת 2008
עבור שיר שנכתב לפני כמעט 100 שנה
ע"י נשים שמתו כבר לפני עשרות שנים.
הנקודה המעניינת היא שהן לא מוזכרות בתיאוריה.
כך שיש פגמים רציניים בתיאוריה.
ומה בפועל?
איך אנו יודעים אם חוק הקניין הרוחני
באמת נותן לנו עדיפות בחדשנות וביצירתיות?
וכאן יש לנו בעיה מעשית קלה,
כי בכדי לדעת זאת עלינו לברוא יקום מקביל
כי חוקי הקניין הרוחני קיימים כבר כמה עשורים.
כך שעליכם לדמיין יקום מקביל עם חורי תולעת
בין יקום אחד שיש בו חוקי קנין רוחני
ובין יקום שני ללא חוקי קניין רוחני.
במצב של הטכנולוגיה בימינו זה עדיין בלתי-אפשרי.
אבל יש לנו תעשיה אחת שבה יש לנו תחרות
בין מערכת עם חוקי קנין רוחני
לבין מערכת ללא חוקי קנין רוחני.
מדובר בתעשיית התוכנה.
בתעשיית התוכנה יש לנו חבר'ה כמו "מיקרוסופט" ו"אורקל"
שגובים דמי רישוי.
הם מנצלים חוקי קנין רוחני כדי לגבות כסף תמורת הטכנולוגיה שלהם.
ויש לנו קוד פתוח,
המיוצג כאן בדמות הפינגווין של "לינוקס",
שאוסרים על השימוש בחוקי קנין רוחני במודל העסקי שלהם.
מה שאנו רואים מזה יותר משני עשורים
הוא שבאופן קבוע, הקוד הפתוח עולה בחדשנותו על התוכנות הקנייניות.
כך שהעדות האמפירית היחידה שיש לנו
מראה בבירור שחוקי הקניין הרוחני
חוסמים או מעכבים חדשנות
ושהמערכת שאין בה חוקי קנין רוחני
מנצחת מבחינת החדשנות.
"רגע!", אולי תשאלו: "מה עם שירותי הבריאות?
"כולנו היינו מתים מוות איום
"אילולא היו לנו הפטנטים של תעשיית התרופות
"ששומרים על בריאותנו."
ובכן, זה לא מדויק.
כשאנו בוחנים את העובדות, אנו רואים משהו שונה.
בכל מקור שבודקים,
אם בכתב העת הבריטי לרפואה שמגייס מיקור חוץ מקוראיו
או הממשל האמריקאי עם המרכז לבקרת ומניעת מחלות,
שבהם רשומות פריצות הדרך החשובות ביותר במדע וברפואה
במאה השנים האחרונות,
אנו מוצאים בעקביות שיותר מ-9 מכל 10 פריצות-דרך
נעשו ללא התערבות כלשהי של חוקי קנין רוחני.
ויותר מזה,
כשאנו רואים איך תעשיית התרופות משתמשת בפטנטים שיש לה,
אנו מגלים משהו שונה מאד.
מעל 75% מכל הפניות לרישום תרופות חדשות
במינהל למזון ותרופות בארה"ב
הן לתרכובות מוכרות.
מה שקורה הוא שהמחקר מתמקד בשינויים קלים בהן,
לא יותר מדי,
כדי שתישארנה יעילות נגד מחלה קיימת
אבל שינוי שדי בו לשוב ולהחיל עליהן פטנט.
הן מכונות פטנטים מסוג "גם אני".
ויותר מ-3/4 מהמחקר עוסק בפטנטים מסוג "גם אני",
וזה אומר שהכסף שתעשיית התרופות מרוויחה
הודות למונופול שהענקנו לה ע"י הפטנטים,
משמש לא למציאת תרופות חדשות,
אלא להרחבת המונופולים.
זה לא נראה הוגן ביותר,
וזה מביא אותי לטיעון השלישי,
הטיעון שבא מהלב.
האם חוקי הקניין הרוחני הם מערכת הוגנת?
וכאן נפנה לטיעון אבולוציוני,
לגישה אבולוציונית.
בני האדם שונים מבני-דודינו הקרובים ביותר,
קופי הבונובו והשימפנזים.
אחת הדרכים שבהן אנו שונים באופן יסודי
היא שיש לנו תרבות עשירה ורחבה בהרבה.
ואיך יצרנו את התרבות הזו?
המאפיין המרכזי והחיוני
שאיפשר לנו לבנות תרבות זו
היה יכולתנו לתת אמון.
למעשה, בין בני האדם יש המון אמון הדדי.
כשאנו פוגשים אדם זר אנו לא נוהגים כמו שימפנזים.
הם נלחמים.
אנו איננו כמו הבונובו.
הם צריכים לקיים יחסי-מין כדי לוודא שהזולת ראוי לאמון.
אנו המצאנו את פסגת האבולוציה האנושית,
שהיא מסיבת הקוקטייל העסקית.
אחת הסביבות הכי קשות להישרדות.
כל מי שיושב כאן היה במסיבה כזו.
ואיך אנו בונים את האמון שמאפשר לנו ליצור תרבות כזאת?
אנו עושים זאת ע"י שיתוף מידע ורעיונות.
זהו מאפיין אנושי חיוני,
לשתף זרים במידע וברעיונות.
אבל חוקי הקניין הרוחני אומרים לנו שזה לא בסדר
ושאסור לנו לעשות זאת.
עלינו להחזיק את הרעיונות בבעלותנו.
עלינו לגבות תמורתם תשלום.
עלינו להגן עליהם.
אינני חושב שזה צודק.
אז מדוע יש לנו המערכת הזאת?
מדוע יש לנו מערכת שכולם אומרים
שהיא נהדרת, שהיא נפלאה.
כל הממשלות תומכות בחוקי קנין רוחני,
ובכך לדעתי אנו חוזרים על שגיאה
שעשינו לראשונה לפני כמאתיים שנה,
כשהיתה לנו מערכת בשם "מרקנטיליזם".
המרקנטיליזם זכה לתמיכה רחבה מצד כל הממשלות.
התיאוריה אמרה שהמסחר חמקמק, היבוא הוא רע,
והיצוא הוא טוב.
אז הם עשו? הטילו מס על היבוא.
אבל הם שכחו שהיצוא של האחד הוא היבוא של האחר,
ולהיפך.
היום אנו חוזרים שוב על אותה טעות.
הבה ואראה לכם את הנזק שזה מעולל.
אלה הם הספרים שנשלחו היום ע"י "אמזון"
מסודרים לפי תאריך המהדורה הראשונה,
ואתם רואים שזאת המאה ה-19.
הגרף ממש מראה לכם
את העליה במהדורות הראשונות במאה ה-19.
אז הייתם מצפים לראות
שהגרף הזה ימשיך לעלות במאה ה-20,
כי אוכלוסיית העולם שולשה ורמות האוריינות מרקיעות שחקים.
אך למרבה הצער, יש לנו קו הפרדה חד
בין נחלת הכלל לבין זכויות היוצרים.
מה שאנו רואים הוא הבדל דרמטי.
מה אומר הגרף הזה?
הוא אומר ש-80% מהיבול התרבותי של המאה ה-20,
שהיא ללא ספק המאה הפוריה, היצירתית והחדשנית ביותר
בדברי ימי האנושות,
נעולים מאחורי סורג ובריח של זכויות יוצרים.
אל תשכחו,
מי שמעתיק הוא פושע.
לדעתי, עלינו לשנות זאת.
אני חושב שעלינו להסתכל במערכת זו ולומר,
ניקח לדוגמה שיר כמו "יום הולדת שמח".
ונשחק איתו, נשתעשע איתו,
נשנה אותו, ניצור לו גירסה מגוחכת
מבלי שנצטרך לחשוש שמא יתייגו אותנו
כפושעים או כפיראטים.
אני יודע שנוכל להמציא משהו כזה:
המממממם
יום הולדת שמח
אתה חי בגן-חיות
אתה דומה לקוף
ו...
אז מה שלדעתי נחוץ לנו הוא החופש לשתף
והחופש לחדש,
להשיג את החופש לחדש, כי לדעתי אנו זקוקים לו.
תודה לכם.