Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: naomi levav yoran מבקר: Ido Dekkers
הדברים שאומר כאן הם דעותיי
והם לא משקפים את הדעות או המדיניות
של מחלקת תביעות כלשהי.
(צחוק)
אני תובע.
אני מאמין בחוק וסדר.
אני בנם המאומץ של קצין משטרה וחייל מרינס וספרית.
אני מאמין בלקיחת אחריות,
ושאנחנו כולנו צריכים להיות בטוחים בקהילה שלנו
אני אוהב את העבודה שלי
ואת האנשים שעושים אותה.
אני פשוט חושב שזו האחריות שלנו
לעשות את זה טוב יותר.
בהרמת יד
כמה מכם, עד גיל 25
עשה את אחד מהדברים הבאים: התפרע בבית הספר,
נכנס למקום שאליו נאמר לו במפורש לא להכנס,
או שתה אלכוהול לפני הגיל המותר?
(צחוק)
בסדר.
כמה מכם סחבו מחנות?
ניסו סם לא חוקי
או הלכו מכות --
כן, אפילו עם אחים?
עכשיו, כמה מכם ישבו אי פעם יום אחד בכלא
בגלל אחת מההחלטות האלה?
כמה מכם שיושבים פה היום
חושבים שהם מהווים סכנה לציבור
או שצריך להגדיר אותם לפי אותם מעשי משובה של הנעורים?
(צחוק)
הנקודה הובנה.
כשאנחנו מדברים על רפורמה במשפט הפלילי,
אנחנו בדרך כלל מתמקדים במספר דברים,
ועל זה אני רוצה לדבר איתכם היום.
אבל קודם לכן -- כיון שאתם שיתפתם אותי
אני עומד להתוודות בפניכם.
אני הלכתי לבית ספר למשפטים
לעשות כסף.
לא היה לי שום ענין להיות משרת ציבור
לא היה לי שום ענין במשפט הפלילי,
ובהחלט לא חשבתי שאהיה תובע.
קרוב לסיום השנה הראשונה שלי בבית הספר למשפטים, התקבלתי להתמחות
בבית המשפט לעניינים מקומים במחוז רוקסברי.
ידעתי שרוקסברי היא שכונת מצוקה בבוסטון,
הסובלת מעבירות נשק וסמים.
החיים שלי והקריירה המשפטית שלי השתנו באותו יום ראשון של ההתמחות.
נכנסתי לאולם בית המשפט, וראיתי אולם מלא באנשים
שאחד אחרי השני ניגשו לקדמת אולם בית המשפט
להגיד שתי מלים ושתי מלים בלבד:
"לא אשם."
הם היו בעיקר שחורים וחומים.
ואז שופט, סניגור ותובע
יקבלו החלטות הרות גורל על אותו אדם מבלי לשמוע את דעתם.
הם היו בעיקר לבנים.
כאשר הם ניגשו אחד אחד לקדמת האולם
לא יכולתי שלא לחשוב:
איך הם הגיעו לפה?
רציתי להכיר את הסיפורים שלהם.
וכאשר התובע קרא את העובדות של כל מקרה,
חשבתי לעצמי,
יכולנו לחזות את זה.
זה נראה כל כך ניתן למניעה...
לא בגלל שהייתי מומחה לחוק הפלילי,
אלא בגלל היגיון פשוט.
במהלך ההתמחות,
התחלתי לזהות אנשים באולם,
לא בגלל שהם היו עבריינים מתוחכמים
אלא בגלל שהם פנו אלינו לבקש עזרה
ואנחנו היינו שולחים אותם ללא עזרה.
בשנה השנייה שלי בביה"ס למשפטים עבדתי כעוזר משפטי של סניגור,
ובמהלך ההתנסות הזו פגשתי הרבה גברים צעירים שהואשמו ברצח.
אפילו ב"גרועים ביותר" שביננו, ראיתי סיפורים אנושיים.
כולם כללו טראומת ילדות,
קורבנוּת, עוני, שכול,
נשירה מבית ספר,
היכרות מוקדמת עם המשטרה ומערכת המשפט הפלילית,
כולם מובילים למושב באולם בית המשפט.
אלה שהורשעו ברצח, נידונו לסיים את חייהם בבית הסוהר,
וזה היה במהלך הפגישות שלי עם אותם גברים שלא הצלחתי לתפוס
למה שנוציא כל כך הרבה כסף
בכדי להחזיק את האדם הזה בבית הסוהר למשך 80 השנים הבאות
כשיכולנו להשקיע את זה מראש,
ויתכן כך למנוע מכל זה לקרות מלכתחילה.
(מחיאות כפיים)
בשנה השלישית שלי בבית ספר למשפטים,
הגנתי על אנשים שהיו מואשמים בעבירות רחוב פעוטות,
רובם סובלים ממחלות נפש,
רובם חסרי בית,
רובם מכורים לסמים,
כולם זקוקים לעזרה.
הם היו באים אלינו,
ואנחנו היינו שולחים אותם ללא עזרה.
הם היו זקוקים לסיוע שלנו
אבל אנחנו לא סיפקנו להם שום סיוע.
הם נתבעו, נשפטו וזכו להגנה
ע"י אנשים שלא ידעו עליהם דבר.
חוסר היעילות המדהים הוא מה שהוביל אותי לעבודה במשפט הפלילי.
חוסר ההגינות שבזה גרם לי לרצות להיות סניגור.
יחסי הכוחות שהתוודעתי אליהם
גרמו לי להיות תובע.
אני לא רוצה לבזבז זמן רב לדבר על הבעיה.
אנחנו יודעים שמערכת המשפט הפלילי זקוקה לרפורמה,
אנחנו יודעים ש-2.3 מיליון אנשים מוחזקים במעצר ובבתי כלא באמריקה,
מה שאומר שהופך אותנו למדינה עם מספר האסירים הגדול ביותר בעולם.
אנחנו יודעים שיש 7 מיליון אנשים נוספים שנמצאים בתקופת מבחן או בשחרור על תנאי,
אנחנו יודעים שמערכת המשפט הפלילי
מטפלת באנשים צבעוניים ביחס לא פרופורציונאלי,
במיוחד באנשים צבעוניים עניים.
ואנחנו יודעים שיש כשלים בכל מקום במערכת
שמביאים אנשים לבתי המשפט שלנו
אבל מה שאנחנו לא דנים בו הוא:
עד כמה נטולי אמצעים הם התובעים המטפלים בהם.
כשאנחנו מדברים על רפורמה במערכת המשפט הפלילי
אנחנו כחברה מתמקדים בשלושה דברים:
אנחנו מתלוננים, אנחנו מצייציים, אנחנו מוחים
על המשטרה, על גזרי הדין?
ועל בתי הכלא.
רק לעתים נדירות, אם בכלל, אנחנו מדברים על התובע.
בסתיו 2009,
גבר צעיר נעצר ע"י משטרת בוסטון.
הוא היה בן 18, הוא היה אפרו אמריקאי
והוא היה בשנת לימודיו האחרונה באחד מבתי הספר הציבוריים
הוא תכנן להמשיך ללימודים בקולג'
אבל משרתו החלקית בשכר מינימום לא סיפקה את האפשרות הכלכלית
לה הוא היה זקוק להמשך לימודיו
ברצף של כמה החלטות רעות,
הוא גנב 30 מחשבים ניידים מחנות ומכר אותם באינטרנט.
זה הוביל למעצרו
ותלונה פלילית על עבירה שכוללת 30 אישומים
זמן המאסר הצפוי לו הוא שהלחיץ את כריסטופר ביותר.
אבל הייתה לו הבנה מועטה בלבד
לגבי ההשפעה שתהיה לרישום פלילי על עתידו.
עמדתי בהקראות באותו היום
כשהמקרה של כריסטופר הונח על שולחני.
למרות הסיכון שאשמע דרמטי, באותו רגע,
עתידו של כריסטופר היה בידי.
הייתי בן 29, תובע חדש לגמרי,
והייתה לי הבנה מועטה איך ההחלטות שאקבל
ישפיעו על חייו של כריסטופר.
המקרה של כריסטופר היה חמור
וצריך היה לטפל בו ככזה,
אבל לא חשבתי שסימונו כפושע לשארית חייו
היא התשובה הנכונה.
בדרך כלל, תובעים נכנסים לתפקידם
עם מעט הבנה של ההשלכות של ההחלטות שלנו,
בלי קשר לכוונה שלנו.
למרות שיקול הדעת הרחב שיש לנו,
אנחנו לומדים להמנע מסיכונים בכל מחיר,
הופכים את שיקול הדעת שלנו
למעשה לחסר ערך.
ההסטוריה התנתה אותנו להאמין שאיכשהו,
שמערכת המשפט הפלילי מביאה ללקיחת אחריות
ומשפרת את בטחון הציבור,
למרות עדויות על ההפך.
אנחנו נשפטים מבפנים ומבחוץ ע"י האמונות שלנו ואנחנו זוכים במשפטים שלנו,
כך שלא באמת מעודדים תובעים להיות יצרתיים
בהערכות לטיפול במקרה שלנו,
או לקחת סיכונים עבור אנשים שאחרת לא היינו לוקחים.
אנחנו דבקים בשיטות שעבר זמנן,
שגורמות לתוצאה הפוכה מזו שאותה אנו רוצים להשיג,
שהיא קהילות בטוחות יותר.
עם זאת רוב התובעים שהיו עומדים במקומי היו מעמידים לדין את כריסטופר.
יש להם הערכה מעטה של מה אנו יכולים לעשות.
הרשעה של כריסטופר מובילה לתיק פלילי,
מה שיקשה עליו להשיג עבודה,
מה שיניע מעגל
שמגדיר את הכשלים של מערכת המשפט הפלילי היום.
עם תיק פלילי ובלי עבודה,
כריסטופר לא יהיה מסוגל למצוא תעסוקה, חינוך או דיור קבע.
בלי הגורמים המגינים האלה בחייו,
יש סבירות גבוהה יותר שכריסטופר יבצע בהמשך פשעים חמורים יותר.
ככל שיהיה לכריסטופר יותר קשר עם מהמערכת הפלילית,
כך יגדל הסיכוי שהוא יחזור שוב
ושוב ושוב...
לכל זה במחיר עצום לילדיו, למשפחתו,
ולמכריו,
וגבירותי ורבותי,
זו תוצאה איומה לבטחון הציבור של כולנו.
כשסיימתי את בית הספר למשפטים,
עשיתי את אותו הדבר שכולם עושים.
יצאתי כתובע שמצפה לעשות צדק.
אבל מעולם בשום שיעור לא למדתי מה זה צדק --
אך אחד מאתנו לא לומד.
אך אחד מאתנו לא לומד.
ועם זאת, התובעים הם השחקנים בעלי העוצמה הרבה ביותר
במערכת המשפט הפלילי.
הכח שלנו היא למעשה ללא גבולות.
ברוב המקרים, לא השופט,
לא המשטרה, לא המחוקק,
לא ראש העיר, לא חברי הכנסת ולא הנשיא
יכולים לומר לנו איך לתבוע בתיקים שלנו.
ההחלטה להעמיד את כריסטופר לדין ולפתוח לו תיק פלילי
הייתה בלעדית שלי.
אני הייתי מחליט האם להעמיד אותו לדין על 30 עבירות, עבירה אחת
על חטא,
או אם בכלל.
אני הייתי מחליט האם לאפשר לכריסטופר עסקת טיעון
או לקחת את המקרה למשפט, ולבסוף
אני במעמד לבקש שכריסטופר ילך לבית הסוהר.
אלו החלטות שתובעים עושים בכל יום בלי שום מגבלות.
ואנחנו לא מודעים ולא מאומנים
להשלכות כבדות המשקל של ההחלטות האלה.
לילה אחד בקיץ האחרון,
הייתי במפגש קטן של גברים צבעונייים
מרחבי העיר.
בעודי עומד שם ותוחב לפּי כריכונים קטנים
כפי שאתה עושה כמשרת ציבור --
(צחוק)
הבחנתי מעברו השני של החדר,
באיש צעיר שמנופף לי, מחייך ומתקרב אלי
וזיהתי אותו, רק שלא יכולתי למקם מהיכן,
ולפני שהבנתי מה קורה, האיש הצעיר הזה חיבק אותי.
והודה לי.
"היה אכפת לך ממני, ושינית את חי".
זה היה כריסטופר.
אתם מבינים, אני מעולם לא העמדתי לדין את כריסטופר.
הוא לעולם לא עמד בפני שופט או כלא,
מעולם לא היה לו תיק פלילי.
במקום זאת, עבדתי עם כריסטופר;
קודם כל שיקח אחריות על מעשיו,
ואז, לשים אותו במצב שבו הוא לא יבצע עבירה שוב.
קיבלנו בחזרה 75 אחוז מהמחשבים שהוא מכר
והחזרנו אותם לבסט ביי,
ותכננו תוכנית פיננסית
איך הוא ישלם עבור אותם המחשבים שלא השגנו. קיבלנו בחזרה.
כריסטופר עשה עבודות שירות.
הוא כתב עבודה שבה הוא בודק איך המקרה הזה יכול להשפיע על עתידו
ועל עתיד הקהילה.
הוא הגיש מועמדות לקולג'.
הוא השיג סיוע כלכלי,
והוא המשיך וסיים את לימודיו בקולג'.
(מחיאות כפיים)
אחרי שגמרנו להתחבק, הסתכלתי על תג השם שלו,
וראיתי שכריסטופר הוא מנהל של בנק גדול בבוסטון.
כריסטופר הגיע להישגים -- והוא מרויח הרבה יותר כסף ממני --
(צחוק)
הוא הצליח להשיג את כל זה
בשש השנים מאז שראיתי אותו בבית המשפט ברוקסברי.
אני לא יכול לתת לעצמי קרדיט על המסע להצלחה של כריסטופר,
אבל ללא ספק עשיתי את חלקי לשמור עליו במסלול.
יש אלפי כריסטופרים שם בחוץ,
חלקם כלואים בבתי המעצר והכלא שלנו.
אנו זקוקים לאלפי תובעים
שיכירו בזה ויגנו עליהם.
כריסטופר מועסק טוב לבטחון הציבור יותר מאשר כשהוא מורשע.
זה רווח גדול יותר לכולנו.
במבט לאחור, ההחלטה שלא להחמיר עם כריסטופר
נראית הגיונית לגמרי.
כשראיתי אותו בפעם הראשונה בבית משפט ברוקסבי,
לא ראיתי פושע עומד שם.
ראיתי את עצמי -- אדם צעיר שזקוק להתערבות.
כמי שנתפס מוכר כמות גדולה של סמים בשנות ההתבגרות המאוחרות שלי,
ידעתי ממקור ראשון את כוחה של ההזדמנות
בניגוד לזעמה של מערכת המשפט הפלילי.
במהלך הדרך, בעזרתם והדרכתם של התובע המחוזי שלי,
הממונה שלי והשופטים,
למדתי את כוחו של התובע
לשנות חיים במקום להרוס אותם.
וכך אנו נוהגים בבוסטון.
סייענו לאישה שנעצרה בגלל שגנבה מצרכים בכדי להאכיל את ילדיה
למצוא עבודה.
במקום לשים מתבגר שעבר התעללות מינית בכלא למבוגרים
בגלל שהוא חבט במתבגר אחר,
דאגנו לקבלת טיפול נפשי והשגחה בקהילה
ילדה שברחה מהבית שנעצרה
כי עבדה בזנות בכדי לשרוד ברחובות,
נזקקה למקום בטוח לחיות ולגדול בו --
דבר שיכולנו לסייע לה בו.
אפילו סייעתי לאיש צעיר
שכל כך פחד להתקל אחרי בית הספר בילדים מהחבורה של הגדולים
שבוקר אחד במקום לשים סנדביץ' בתיק,
הוא שם 9 מ"מ טעון.
ניצלנו את הזמן שהיה לוקח לנו באופן רגיל להכין את התיקים שלנו
חודשים על גבי חודשים לקראת משפט
כדי למצוא פתרונות אמיתיים לבעיות שעלו.
איזו היא הדרך הטובה יותר להשתמש בזמן שלנו?
איך הייתם מעדיפים שהתובעים שלכם ישתמשו בזמן שלהם?
למה אנחנו מבזבזים 80 מיליארד דולר
על תעשית בתי הסוהר שאנו יודעים שהיא כושלת,
כשיכולנו לקחת את הכסף הזה ולהעביר אותו לחינוך,
לבריאות הנפש,
לטיפולים בהתמכרות לסמים
ובהשקעות בקהילה כך שנוכל לפתח את השכונות שלנו?
(מחיאות כפיים)
אז למה שזה ישנה לכם?
טוב, סיבה ראשונה, כי אנחנו מבזבזים המון כסף.
כסף שלנו.
במדינות מסוימות זה עולה 100,000 דולר
לכלוא נער מתבגר למשך שנה,
עם 60 אחוז סיכוי שהבן אדם הזה יחזור לאותה מערכת בדיוק.
זו תשואה נוראית להשקעה.
סיבה שניה: זה הדבר הנכון לעשות.
אם תובעים היוו חלק מיצירת הבעיה,
זה מחויב מצדנו להיות חלק מהפתרון
ואנחנו יכולים לעשות את זה בעזרת דיסיפלינות אחרות
שכבר אספו וחקרו את הנתונים עבורינו.
וסיבה שלישית:
הקול שלכם וההצבעה שלכם יכולים לגרום לזה לקרות.
בפעם הבאה שמתקיימות בחירות של התובע המחוזי האזורי
בתחום השיפוט שלכם,
שאלו את המועמדים את השאלות הבאות:
אחת: מה אתם עושים בכדי שאני והשכנים שלי נהיה בטוחים יותר?
שתיים: אילו נתונים אתם אוספים,
ואיך אתם מאמנים את התובעים שלכם
כדי לוודא שזה עובד?
ומספר שלוש:
אם זה לא עובד עבור כולם,
מה אתם עושים כדי לתקן את זה?
אם הם לא יכולים לענות על השאלות האלה,
הם לא אמורים לעשות את העבודה הזו.
כל אחד מכם שהרים את ידו בתחילת ההרצאה הזו
הוא דוגמא חיה ונושמת לכוחה של ההזדמנות,
של התערבות
של תמיכה
ושל אהבה.
בעוד כל אחד מכם חווה מודל אחר של משמעת
לגבי העבירה שביצעתם,
בקושי אחד מכם נזקק ליום אחד בכלא
כדי לעשות אתכם לאנשים שאתם כיום --
כמה מהמוחות הגדולים ביותר ביקום.
בכל יום, אלפי פעמים ביום,
תובעים ברחבי ארצות הברית מפעילים כח כה רב
שיכול להביא לקטסטרופה,
באותה המהירות שהוא יכול להביא הזדמנות,
התערבות,
תמיכה
וכן, אפילו אהבה.
האכויות האלה הם סימני ההכר של קהילה חזקה,
וקהילה חזקה היא קהילה בטוחה.
אם הקהילות שלנו שבורות,
אך תתנו לעורכי דין שבחרתם לתקן אותן
בעזרת שיטות מיושנות, לא יעילות ויקרות.
תדרשו יותר; הצביעו עבור התובע שעוזר לאנשים להשאר מחוץ לכלא,
לא כזה ששם אותם בפנים.
תדרשו טוב יותר.
מגיע לכם, מגיע לילדים שלכם,
מגיע לאנשים שקשורים למערכת,
אבל יותר מכל
האנשים שנשבענו להגן עליהם ולעשות איתם צדק דורשים את זה .
אנחנו חייבים,
אנחנו חייבים לעשות טוב יותר.
תודה.
(מחיאות כפיים)
תודה.
(מחיאות כפיים)
תודה רבה לכם.