Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Shir Ben Asher מבקר: zeeva Livshitz
מה אתם חושבים כשאתם מסתכלים עלי?
אשה מאמינה? מומחית?
אולי אפילו אחות.
או מישהי מדוכאת,
שעברה שטיפת מוח,
טרוריסטית.
או פשוט עיכוב בתור לבדיקה הבטחונית בשדה התעופה.
האחרון הוא נכון, למעשה.
(צחוק)
אם חלק מהתפישות שלכם היו שליליות, אני לא ממש מאשימה אתכם.
זה פשוט איך שהתקשורת מציגה
אנשים שנראים כמוני.
מחקר אחד מצא
ש-80 אחוז מהחדשות לגבי מוסלמים ואיסלאם הן שליליות.
ומחקרים מראים שאמריקאים אומרים שרובם לא מכירים מוסלמי.
אני מניחה שאנשים לא מדברים עם נהגי האובר שלהם.
(צחוק)
ובכן, עבור אלו מבינכם שמעולם לא פגשו מוסלמי,
אני שמחה מאוד להכיר אתכם.
הרשו לי לספר לכם מי אני.
אני אמא, אוהבת קפה--
אספרסו כפול, חלב בצד.
אני מופנמת.
אני מנסה להיות משוגעת לכושר.
ואני מוסלמית מאמינה ורוחנית.
אבל לא כמו שליידי גאגא אומרת, בגלל ש-מותק, לא נולדתי כך.
זו היתה בחירה.
כשהייתי בת 17, החלטתי לצאת מהארון.
לא, לא כהומוסקסואלית כמו חלק מהחברים שלי.
אלא כמוסלמית,
והחלטתי להתחיל לחבוש את החיג'אב, כיסוי הראש שלי.
חברותי הפמיניסטיות נחרדו:
"למה את מדכאת את עצמך?"
מה שמצחיק הוא
שבאותו זמן זו היתה הכרזת עצמאות פמיניסטית
מהלחץ שהרגשתי כבת 17
להתיישר לפי אמות מידה בלתי מושגות של יופי ושלמות.
לא קיבלתי עלי באופן פאסיבי את האמונה של הורי.
נאבקתי עם הקוראן.
קראתי והרהרתי ושאלתי ופקפקתי
ולבסוף, האמנתי.
מערכת היחסים שלי עם אלוהים-- זו לא היתה אהבה ממבט ראשון.
זו היתה כניעה איטית ובטוחה
שהעמיקה עם כל קריאה של הקוראן.
היופי הריתמי שלו לפעמים מרגש אותי עד דמעות.
אני רואה את עצמי בו. אני מרגישה שאלוהים מכיר אותי.
האם אי פעם הרגשתם שמישהו רואה אתכם, מבין אתכם לחלוטין
ואוהב אתכם בכל זאת?
כך זה מרגיש.
וכך מאוחר יותר, התחתנתי,
וכמו כל מצרית טובה,
התחלתי את הקריירה שלי כמהנדסת.
(צחוק)
מאוחר יותר נולד לי ילד, אחרי שהתחתנתי,
ולמעשה חייתי את החלום המצרי-אמריקאי.
ואז הגיע אותו בוקר נוראי של ספטמבר 2001.
אני חושבת שרבים מכם בוודאי זוכרים בדיוק היכן הייתם באותו בוקר.
אני ישבתי במטבח שלי סיימתי את ארוחת הבוקר,
והסתכלתי על מסך הטלויזיה וראיתי את המילים "מבזק".
היה עשן, מטוסים טסו לתוך בניינים.
אנשים קפצו מבניינים.
מה זה היה?
תאונה?
תקלה?
ההלם שלי התחלף במהרה לזעם.
מי יעשה משהו כזה?
והחלפתי ערוץ ושמעתי,
"...טרוריסט מוסלמי..."
"... בשם האיסלאם..."
"... מוצא מזרח תיכוני..."
"...ג'יהאד..."
"... צריך להפציץ את מכה."
אלוהים.
לא די בכך שהמדינה שלי הותקפה,
אלא שבהרף עין,
פעולותיו של אדם אחר הפכו אותי מאזרחית
לחשודה.
באותו יום, היינו צריכים לנסוע לרוחב מרכז אמריקה
כדי לעבור לעיר אחרת ולהתחיל תואר שני.
אני זוכרת שישבתי במושב שליד הנהג
בעודנו נוסעים בדממה,
אני שפופה ככל יכולתי במושב,
בפעם הראשונה בחיי, פחדתי שמישהו יידע שאני מוסלמית.
עברנו לדירה החדשה באותו ערב בעיר חדשה
במה שהרגיש כמו עולם אחר לגמרי.
ואז שמעתי וראיתי וקראתי
התראות מארגונים מוסלמים לאומיים
שאמרו דברים כמו "היו ערניים"
"הישארו באיזורים מוארים היטב" "אל תתקהלו"
נשארתי בבית כל השבוע.
ואז הגיע יום שישי,
היום שבו מוסלמים נאספים לתפילה.
ושוב היו ההתראות, "אל תלכו ביום שישי הקרוב,
זו יכולה להיות מטרה".
וצפיתי בחדשות, סיקור נרחב.
הרגש היה כה חשוף וגלמי, באופן מובן,
וגם שמעתי על התקפות כלפי מוסלמים,
או אנשים שנתפשו כמוסלמים, שנתפסו
והוכו ברחוב.
מסגדים אפילו הופצצו.
ואני חשבתי, אנחנו צריכים להישאר בבית.
ובכל זאת, משהו הרגיש לא נכון.
כיוון שאותם אנשים שהתקיפו את המדינה שלנו
התקיפו את המדינה שלנו.
אני מבינה שאנשים כעסו על הטרוריסטים.
נחשו מה? גם אני כעסתי.
ולהיות במצב שבו אתה צריך להסביר כל הזמן זה לא קל.
לא אכפת לי ששואלים שאלות. אני אוהבת שאלות.
אלו הן ההאשמות שקשות לי.
היום שומעים אנשים אומרים דברים כמו,
"יש בעיה במדינה הזו, קוראים לה מוסלמים.
מתי אנחנו הולכים להיפטר מהם?"
אז, יש אנשים שרוצים לאסור מוסלמים ולסגור מסגדים.
הם מדברים על הקהילה שלי כאילו שאנחנו גידול
בגופה של אמריקה.
והשאלה היחידה היא, האם אנחנו ממאירים או שפירים?
אתם יודעים, גידול ממאיר מוציאים לגמרי,
וגידול שפיר פשוט משאירים תחת מעקב.
האפשרויות אינן הגיוניות, בגלל שזו השאלה הלא נכונה.
מוסלמים, כמו כל האמריקאים האחרים, אינם גידול בגופה של אמריקה
אנחנו איבר חיוני.
(מחיאות כפיים)
תודה.
(מחיאות כפיים)
מוסלמים הם ממציאים ומורים,
אנשי חירום והצלה וספורטאים אולימפיים.
כעת, האם סגירת מסגדים תהפוך את אמריקה לבטוחה יותר?
אולי זה יפנה כמה מקומות חנייה,
אבל זה לא ישים קץ לטרור.
פקידה תכופה של המסגד למעשה מקושרת
לדעות יותר סובלניות לאנשים עם אמונות אחרות
ואזרחות יותר מעורבת.
וכמו שמפקד משטרה אחד באיזור וושינגטון הבירה
אמר לי לאחרונה,
אנשים בעצם לא נעשים קיצוניים יותר במסגדים.
הם נעשים קיצוניים יותר במרתפים או בחדרי השינה שלהם, מול מחשב.
ומה שמגלים לגבי תהליך ההקצנה
הוא שזה מתחיל באינטרנט,
אבל הדבר הראשון שקורה
הוא שהאדם מנותק מהקהילה שלו.
אפילו מהמשפחה שלו.
כך שהקבוצה הקיצונית תוכל לעשות לו שטיפת מוח
כך שיאמין שהם, הטרוריסטים, הם המוסלמים האמיתיים,
וכל האחרים שבוחלים בהתנהגות ובאידאולוגיה שלהם
הם כופרים או שאיבדו את דרכם.
אז אם אנחנו רוצים למנוע הקצנה,
אנחנו חייבים לגרום לאנשים להמשיך ללכת למסגד.
כעת, יש אנשים שעדיין יגידו שהאיסלאם היא דת אלימה.
בכל זאת, קבוצה כמו דעאש מבססת את הברוטליות שלה על הקוראן.
כעת, כמוסלמית, כאם, כאדם,
אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו על מנת לעצור קבוצה כמו דעאש.
אבל זאת תהיה כניעה לנרטיב שלהם
אם נלהק אותם בתור הנציגים של אמונה של 1.6 מיליארד אנשים.
(מחיאות כפיים)
תודה
הקשר של דעאש לאיסלאם
הוא כמו הקשר של הקו קלוקס קלאן לנצרות.
(מחיאות כפיים)
שתי הקבוצות טוענות שהן מבססות את האידאולוגיה שלהן על ספר הקודש שלהן.
אבל כשמסתכלים עליהם, הם לא מקבלים מוטיבציה
ממה שהם קוראים בספר הקודש שלהם.
זו הברוטליות שלהם שגורמת להם לראות את הדברים הללו בכתובים.
לאחרונה, אימאם מוכר סיפר לי סיפור שממש הימם אותי.
הוא אמר שילדה באה אליו
כי היא חשבה על להצטרף לדעאש.
ואני הייתי ממש מופתעת ושאלתי אותו,
האם היא הייתה בקשר עם מנהיג של קבוצה קיצונית?
והוא אמר שהבעיה היתה בדיוק הפוכה,
שכל איש דת שהיא ניסתה לדבר איתו, דחה אותה
ואמר לה שהזעם שלה, תחושת חוסר הצדק שלה בעולם,
תסבך אותה בצרות.
אז ללא מקום לתעל אליו את הרגשות, ולהכניס הגיון בכעס הזה,
היא היתה מטרה מעולה להיות מנוצלת
על ידי קיצוניים שמבטיחים לה פתרון.
מה שהאימאם הזה עשה היה לחבר אותה בחזרה לאלוהים ולקהילה שלה.
הוא לא בייש אותה על הזעם שלה-- ובמקום הוא נתן לה דרכים בונות
לעשות שינוי אמיתי בעולם.
מה שהיא למדה במסגד מנע ממנה להצטרף לדעאש.
סיפרתי לכם קצת
על איך שאיסלאמופוביה משפיעה עלי ועל משפחתי.
אבל איך זה משפיע על אמריקאים רגילים?
איך זה משפיע על כל שאר האנשים?
איך צריכה של פחד 24 שעות ביממה משפיעה על בריאות הדמוקרטיה שלנו,
בריאות המחשבה החופשית שלנו?
ובכן, מחקר אחד-- למעשה, מספר מחקרים במדעי המוח--
מראים שכשאנחנו מפחדים קורים לפחות 3 דברים.
אנחנו מקבלים יותר טוב סמכותנות,
קונפורמיסטיות ודעות קדומות.
מחקר אחד הראה שכשנושאי המחקר היו חשופים לחדשות
שהיו שליליות לגבי מוסלמים,
הם קיבלו יותר טוב התקפות צבאיות על מדינות מוסלמיות
ומדיניויות שמגבילות את הזכויות של מוסלמים אמריקניים.
כעת, זה לא רק אקדמי.
כשמסתכלים על מתי שהאנטי- מוסלמיות הגיעה לשיאה
בין 2001-2013,
זה קרה שלוש פעמים,
אבל זה לא היה סביב התקפות טרור.
זה היה בזמן תחילת מלחמת עיראק ובזמן שני מחזורי בחירות.
אז איסלאמופוביה היא לא רק התגובה הברורה לטרור מוסלמי
כמו שהייתי מצפה.
היא למעשה יכולה להיות כלי למניפולציה של הציבור,
ולשחוק את הבסיס של החברה החופשית כולו,
שהוא אזרחים רציונליים שמקבלים מידע אמין.
מוסלמים הם כמו קנריות במכרות פחם.
אנחנו אולי הראשונים שחשים זאת,
אבל האוויר הרעיל של הפחד פוגע בכולנו.
(מחיאות כפיים)
ולהאשים באופן קולקטיבי
זה לא רק להצטרך להסביר את עצמך כל הזמן.
דאה ואשתו יוסור היו זוג צעיר ונשוי
שחיו בצ'אפל היל, צפון קרוליינה,
שם שניהם למדו.
דאה היה אתלט.
הוא היה תלמיד מבטיח לרפואת שיניים..
ואחותו סיפרה לי שהוא היה האדם המתוק
והנדיב ביותר שהיא הכירה.
היא ביקרה אותו שם והוא הראה לה את קורות החיים שלו,
והיא נדהמה.
היא אמרה "מתי האח הקטן שלי נהיה כזה איש צעיר עטור הישגים?"
רק כמה שבועות לאחר הביקור של סוזאן אצל אחיה ואשתו החדשה,
השכן שלהם,
קרייג סטיבן היקס,
רצח אותם,
יחד עם אחותה של יוסור, רזאן, שביקרה אותם אחר הצהריים,
בדירה שלהם,
בסגנון הוצאה להורג,
לאחר שפירסם הצהרות אנטי-מוסלמיות בעמוד הפייסבוק שלו.
הוא ירה בדאה 8 פעמים.
אז גזענות היא לא רק בלתי מוסרית, היא יכולה גם להיות קטלנית.
אז, בחזרה לסיפור שלי.
מה קרה לאחר 11.9?
האם הלכנו למסגד או שהלכנו על בטוח ונשארנו בבית?
ובכן, דיברנו על זה,
וזה אולי נראה כמו החלטה קטנה, אבל עבורנו,
זה היה להחליט איזה סוג אמריקה אנחנו רוצים להשאיר לילדינו:
כזו שתשלוט בנו על ידי פחד
או כזו שבה אנחנו מתפללים באופן חופשי.
אז החלטנו ללכת למסגד.
ושמנו את הבן שלי במושב שלו במכונית,
חגרנו אותו ונסענו בדממה רועמת למסגד.
הוצאתי אותו, חלצתי נעליים ונכנסתי להיכל התפילה
ומה שראיתי גרם לי לעצור.
המקום היה מלא לחלוטין.
ואז האימאם נשא הודעה,
הודה ובירך את האורחים שלנו,
כיוון שחצי מהקהל
היו נוצרים, יהודים, בודהיסטים, אתאיסטים,
אנשי אמונה ואנשים לא מאמינים,
שבאו לא על מנת לתקוף אותנו, אלא על מנת להפגין סולידריות.
(מחיאות כפיים)
פשוט התמוטטתי ברגע הזה.
האנשים האלו היו שם כיוון שהם בחרו באומץ ובחמלה
על פני פאניקה ודעות קדומות.
מה תבחרו?
מה תבחרו? בזמנים אלו של פחד וגזענות?
האם תלכו על בטוח?
או שתצטרפו לאלו שאומרים
אנחנו יותר טובים מזה?
תודה
(מחיאות כפיים)
תודה רבה
הלן וולטרס: אז, דאליה, נראה שעשית רושם רציני.
אבל אני תוהה,
מה תאמרי לאלו שיגידו
שאת מרצה ב-TED,
את בבירור אדם עם מחשבה עמוקה,
את עובדת במכון מחקר מפואר,
את היוצא מן הכלל, לא הכלל.
מה תאמרי לאנשים הללו?
-דאליה מוגאהד: אני אומר, אל תתנו לבמה הזו לבלבל אתכם.
אני רגילה לחלוטין.
אני לא היוצאת מן הכלל.
הסיפור שלי אינו מיוחד.
אני הכי רגילה שיש.
כשמסתכלים על מוסלמים בכל העולם--
ועשיתי זאת, ערכתי את המחקר הכי גדול שאי פעם נעשה
על מוסלמים ברחבי העולם --
אנשים רוצים דברים רגילים.
הם רוצים עושר עבור משפחותיהם.
הם רוצים עבודה
והם רוצים לחיות בשלום.
אז אני בשום אופן לא היוצאת מן הכלל.
כשפוגשים אנשים שנראים כמו יוצאים מן הכלל,
הרבה פעמים זה בגלל שהכלל הזה מקולקל,
לא שהם חורגים ממנו.
הלן וולטרס: תודה רבה דאליה מוגאהד.
(מחיאות כפיים)