Tip:
Highlight text to annotate it
X
כשאתם ממוקדים מאד בעבודתכם,
אתם שוכחים איך היא נראית בעיני אחרים.
אלא אם כן אתם, כמוני, יהודיה אגנוסטית, [צחוק]
שממוקדת מאד באיסלם,
וזה עתה סיימתם לכתוב
ביוגרפיה של מוחמד,
וקהל הקוראים שלכם עלול להיות מעט מעוצבן. [צחוק]
התמונה הזו צולמה בקיץ האחרון
במסגד הגדול "שייח זאיד" שבאבו-דאבי,
ונכון, זאת אני באמצע.
מעולם לא דמיינתי את עצמי לובשת עבאיה,
אבל הכניסה למסגד חייבה את זה,
אז הזכרתי לעצמי
שלא הבגדים הם שעושים את האישה,
ונשמתי נשימה עמוקה.
לא היכה בי ברק משמיים,
למעשה, הרגשתי כמעט אלגנטית,
וכיוון שהמסגד הוא יפה מאד,
העליתי את התמונה לאינטרנט,
רק כדי לגלות שכמה מהתגובות היו די--
תמוהות.
היו מוסלמים שאמרו, בעיקרון,
יש! הפכת למוסלמית!
והיו יהודים שאמרו, בעיקרון,
אוי! הפכת למוסלמית. [צחוק]
נראה שזו מסקנה די כוללנית
מצילום-בזק אחד.
אז ברור שהתמונה דורשת פרשנות
והשאלה היא, מדוע?
מה היו כאן הנחות היסוד?
אילו לבשתי את זה כאן ועכשיו, למשל --
האם זהו אקט של כבוד?
או שמא אקט של זלזול?
האם זו מחווה אוהדת?
או שמא זו סתם יומרנות?
ואולי לא משנה בכלל מה אומר כרגע,
כי הדבר היחיד בו אתם מסוגלים להתמקד
הוא העובדה שאני לובשת כיסוי-ראש מוסלמי.
ובמקרה זה, מדוע זה כה מסיח את הדעת?
לאופן שבו זה נתפש יש קשר מועט בלבד אלי.
זאת פונקציה של דעותיכם המוקדמות,
של ציפיותיכם
ושל סדר-היום
שאתם מייחסים לי בעקבות זאת.
וזו מילה טעונה: סדר-יום.
משתמעים ממנה מניעים נסתרים.
ובמקרה זה... הבה נבחן את המניעים שלי.
בנוגע לשאלה איך החלטתי
לכתוב אודות מוחמד,
תשובתי המיידית היא: "איך לא?"
אנחנו מדברים
על אחת הדמויות הכי משפיעות בכל הזמנים!
איש ששינה באורח קיצוני את עולמו,
וממשיך גם היום לשנות את עולמנו,
אז איך ייתכן שכה רבים מאיתנו
יודעים כה מעט אודותיו?
איך זה שעצם הרעיון של הכתיבה אודותיו
נראית כרוכה במתיחות?
ברוכים הבאים לעולמי...
הזירה הרחבה וההפכפכה,
שבה מצטלבות הפוליטיקה והדת.
חישבו על האווירה המתחדשת
של חוסר-אמון ומרירות של הקיץ האחרון, למשל,
כשסרטון קטן ודוחה ב"יו-טיוב" שלעג למוחמד
הצית מחאות שגרמו לעשרות מתים.
היו מעורבים כאן כל מיני סדרי-יום,
וכולם רעים.
כמו זה של הגזענים צרי-המוח
שיצרו את הסרטון מלכתחילה.
גזענים צרי-מוח הוא ביטוי שמכיל יתירות,
היתירות הכי גדולה בעולם... [צחוק]
זה של תחנת הטלוויזיה בקהיר, במימון סעודי,
שלקחה אותו ועשתה ממנו הצגה גדולה,
ובכך וידאה, שבעוד שלפני-כן אולי 30 איש
צפו בו,
כעת יוכלו לראותו מיליונים!
זה של כתב-העת המכובד בעבר,
שבנסיון להחיות את גדולתו הדועכת
רמז על כך שכל המוסלמים בעולם
יצאו להפגין ברחובות,
בעוד שהיו אלה מאות ספורות של קיצוניים,
ולעתים - רק עשרות בודדות.
מדהים מה אפשר לעשות באמצעות חיתוך של תצלום.
ישנו מנהיג החיזבאללה המותקף בשל תמיכתו
במלחמתו האכזרית של המשטר הסורי נגד אזרחיו-הוא,
והמנסה לכפר על כך בתדמית מגן האיסלם.
ושר מסילות הרכבת הפקיסטני,
שמנסה להסתיר את השחיתות ואת חוסר-האונים שלו
בהכריזו על פרס של מאה אלף דולר.
וכמובן האמריקאיים בעלי הפוביה האיסלמית,
שמציגים כרזות מאולתרות של "אנחנו והם"
ברכבות התחתיות של ניו-יורק ו-וושינגטון הבירה.
כך שאנשים רבים מצטרפים למסיבה.
אבל היכן היה מוחמד עצמו בכל זה?
היכן היה האיש שציית לקוראן שהורה לו
- ובהרחבה, לכל המוסלמים -
לא לשעות להתגרויות ולעג.
להתעלם מהם, כתוב שם שוב ושוב,
הניחו להם, הפנו מבטכם,
או כדברי ישו: "הפנו את הלחי השניה."
בעוד שברור שדברי מוחמד עוותו ע"י העולבים בו,
נראה שהם עוותו במידה שווה
ע"י הצעקניים ביותר מן המציגים עצמם כמגיניו.
וזה מגביר עוד יותר את הדחיפות
לכך שנדע מי הוא היה באמת.
ועם זאת, נראה שמיליוני, אם לא מיליארדי המלים
שנכתבו אודותיו
לעתים קרובות מכסות יותר משהן חושפות.
ככל שפילסתי את דרכי ביניהן,
כך גברה הרגשתי שהוא כרע תחת הנטל
של עצם המסה המצטברת שלהן.
מה שחיפשתי
היתה תחושה אמיתית של האיש עצמו.
חיפשתי את החיוניות והמורכבות
של חיים שנחיו עד תום.
בקצרה, חיפשתי את מוחמד השלם.
והמשמעות היתה להתרחק משדה המוקשים של סדרי-יום,
כולל אלה של אדיקות ורגש,
ושל סטריאוטיפיות ושיפוטיות.
אז גם כאשר מאות ספרי המחקר
נערמו אצלי על הרצפה,
כלי-המחקר היקר ביותר שלי
היה התזכורת הזו, בת המילה הבודדת,
שהיתה צמודה בסיכה לצד שולחני:
חישבי!
קחו למשל את נקודת המפנה של האיסלם,
שזה מה שקרה למוחמד
לילה אחד בשנת 610,
על הר בפאתי מכה.
הוא טיפס עליו, כך נראה,
אולי בתקווה לרגע שקט של תובנה.
הדבר האחרון לו ציפה
היה משקלה המסמא של ההתגלות.
מה שבלט לעיני
בדיווח המוקדם ביותר שבידינו על אותו לילה,
היה, הרבה יותר ממה שקרה,
מה שלא קרה.
מוחמד לא ירד בריחוף מעל ההר,
כאילו הוא מהלך באוויר.
הוא לא ירד בריצה ובצעקות:
"הללויה!" ו"ברכו את האל!"
הוא לא הקרין אור ושמחה.
לא היתה מקהלת מלאכים, לא שירת-אלים,
שום התעלות, שום אקסטזה, שום הילה מוזהבת מסביבו,
אפילו לא התגלה בפניו הקוראן כולו,
אלא רק חמישה פסוקים קצרים.
בקצרה, הוא לא עשה דבר מן הדברים
שהיתה מקלה לקרוא חמס,
ללגלג על כל האירוע ולהציגו כפרי-דמיון,
כמסווה לדברים ארציים כמו שאפתנות אישית.
ההיפך הגמור.
במילותיו המתועדות שלו,
הוא היה בתחילה משוכנע שמה שקרה,
לא יכול היה להיות אמיתי.
במקרה הטוב ביותר, חשב, זו היתה ודאי הזיה,
מוחו שלו המתעתע בו.
במקרה הגרוע ביותר - דיבוק,
ונכנסה בו רוחו של שד מזיק,
רוח שבאה להוליכו שולל,
ואף לקחת ממנו את חייו.
למעשה, נטייתיו המיידית היתה לקפוץ מראשו של הצוק הגבוה ביותר,
ולהימלט מן האימה של מה שחווה זה עתה,
בכך שישים קץ לכל ההתנסות.
בין אם אתם מאמינים שהמלים ששמע באותו לילה
באו מתוכו, ובין אם מחוצה לו,
נראה ברור לחלוטין
שמוחמד אכן חווה משהו.
והוא חווה זאת בעוצמה
שהצליחה להפוך על פיה את תחושת עצמו ועולמו.
ואותה תחושה ראשונית של חוסר-התמצאות מבוהל,
אותה התנתקות מכל דבר מוכר,
אותה תחושה של היות מוכרע
בידי כוח גדול מכל מה שהמוח מסוגל להכיל,
נראית בעיני אמיתית לגמרי!
זו התגובה ההגיונית היחידה,
זו התגובה השפויה היחידה,
התגובה האנושית היחידה.
וזה מה שאיפשר לי להתחיל לראות את מוחמד
לא כסמל,
ואפילו לא כנושא,
אלא כאיש,
כבן-אנוש מורכב,
וללכת בעקבות קשת חייו יוצאת הדופן,
מיתום נטוש ועד מנהיג נערץ.
מחריג שולי ועד איש-החוג-הפנימי המוחלט.
מהעדר-עוצמה לעוצמה.
אבל דבר אחד היה ברור לי למן ההתחלה,
שאם ברצוני לנהוג צדק בסיפור המופלא הזה,
אם ברצוני להפיח בו חיים על הנייר,
עליו להיכתב באמונה שלמה.
אז אני מבינה שעשויה להיות אירוניה מסוימת,
בכך שעומדת כאן אגנוסטית
ומדברת על אמונה שלמה,
אבל היתה כל-כך הרבה אמונה לקויה,
בכל מובן של המונח הזה,
ועלינו לצאת מזה.
כולנו.
בין אם אנו חילוניים או דתיים,
מאמינים באל, אתאיסטים, או כל מה שבאמצע,
כולנו מושפעים
מדבריהם ומעשיהם של קיצוניים.
לכל מה שקורה באיזו פינה נידחת של העולם,
יש בימינו הד גלובלי.
אבל בין אם אנו חיים בטהרן או בתל-אביב,
בניו-יורק או בניו-דלהי,
יש לנו אפשרות בחירה.
אנו יכולים לסרב.
כלומר לסרב
להניח לעצמנו להיות מובלים
ע"י זעם וחשד.
לסרב להניח לעצמנו להיכנע למניפולציות
של קיצוניים מכל המינים.
לסרב לראייה הצרה שלהם,
לעיוותים הקריקטוריסטיים שלהם,
למוחות הצרים והעלובים שלהם.
עלינו לתבוע לעצמנו בחזרה את הזכות על סיפורנו.
כל הסיפור שלנו.
מעבר לסטריאוטיפים,
מעבר לשיפוטים החפוזים,
מעבר לכיסויי הראש.
בדיוק כשם שעלינו לראות את מוחמד השלם,
כך גם עלינו להתחיל לראות איש את רעהו השלמים,
באמונה שלמה.
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]
תודה רבה.