Tip: Highlight text to annotate itX
ערימת הסלעים מעל תהום, והשכל הישר אומר לנו שהקיום
שלנו הוא רק חריץ קצר של אור בין שני נצחים של חושך.
למרות שהשניים הם תאומים זהים, אדם, בדרך כלל צופה בתהום הטרום לידתית
בשלווה יותר מהאחד שהולך בדרכו (בערך בארבע מאות חמישים פעימות לב בשעה).
ולדימיר נבוקוב "דבר, זיכרון" פרק 1
אם אתה מבלה יום יפה בחוף הים,
וחוזר בשבוע שלאחריו בידיעה
שיש בו גרגר אחד פחות של חול,
האם זה יראה כחוף אחר?
כך גם היקום ימשיך בדרכו אם האנושות לא הייתה כאן כדי לתעד אותו.
היקום הוא מסיבי לחלוטין,
ואנחנו כמעט חסרי חשיבות בו.
לא ראיתי שום ראייה לכך שלשאר היקום אכפת מקיומנו או שאפילו מסוגל לדאוג.
אבל אני לא ממש צריך תוקף משאר היקום כדי למצוא שחיי חשובים.
למה אתם, ולמה אני מוכנים להקריב את האנושיות שלי,
להקריב את סך כל החוויה האנושית והאינטראקציה,
את סך כל הידע האנושי
על מוקדו של חלום?
שאלנו כמה מהאתאיסטים הפופולרים ביותר באינטרנט לתת את הפרספקטיבה
שלהם לגבי החיים, המוות ו...
החיים שלאחר המוות
מדי פעם אנשים אומרים לי שהחיים שלי חייבים להיות מדכאים בגלל שאני אתאיסטית.
שזה אבדון ודיכאון וברגע שאתה מת, הכל נגמר.
וזה אבסורד בשבילי כמה אנשים חיים כדי למות בדרך המוזרה הזו.
אני חושב שאנשים שברירים ומלאי פחד היו מפוחדים מהמוות,
אז הם כתבו את הסוף שלהם לסיפור.
הפנטזיה השמחה הזאת.
מקום שבו הם יתאחדו עם האנשים שהם איבדו.
הם יחוו אושר תמידי.
וכמובן, הם אף פעם לא ימותו.
בשבילי, לחיות בשביל החיים לאחר המוות, ללא מחשבה ללכת אחרי
מערכת של חוקי "מה לא לעשות" שאתה לא יכול להטיל ספק בהם,
זה בעצם מפחית בערכם של חייך לטובת הסגידה למוות.
וחוץ מהחוסר בראיות של גן-עדן או גיהנום,
יש עוד בעיה עם הרעיון של חיים לאחר המוות.
מטרתו היא להפחית את הערך שאנו שמים על חיינו כאן ועכשיו.
אספקה בלתי-מוגבלת של כל דבר, כולל חיים,
אומרת שהקיום שלהם לא יכול להיות מוערך.
אם החיים הם נצחיים, אז לא אמורה להיות תחושה של דחיפות.
ההיבט הכי גרוע של המונותאיזם המערבי הוא מערכת השיפוט שלו.
לפיו זה לא משנה כמה טוב או רע היית בחייך.
אתה לא תישפט ע"פ המעשים שלך כמו שזה אמור להיות.
זה לא משנה כמה רשע, אנוכי, סדיסטי, קנאי ומתעלל היית בחייך.
אפשר למחול על כל החטאים רק אם תאמין.
אני לא מפחד להיות מת, אבל הרעיון של החלופות
שמוצע ע"י הדתיים אכן מטריד אותי.
תחשיבו את החלופה המתקבלת ביותר מבין השניים,
גן-עדן כניגוד לגיהנום.
בעוד תיאורים של גן-עדן מגוונים כמו אלו שמאמינים בגן-עדן,
נראה שיש תיאור אחד קבוע. זה נמשך לנצח.
דמיינו את זה. דמיינו נצח.
בהינתן נצח, כל מה שניתן להשיג יושג.
מעבר לכל ההישגים, יהיה רק קיום חסר גבולות וחסר טעם.
מאה השנים הראשונות יהיו ניתנות למעבר.
אלף השנים הראשונות יהיו יותר כואבות.
עשרת אלפים השנים הראשונות יהיו בלתי נסבלות.
וזוהי רק ההתחלה.
נצח בגן-עדן יהיה גיהנום בשבילי.
כשאני חושבת על המוות שלי, נהגתי להרגיש מפוחדת,
אבל אני לא חושבת כך יותר.
אני לא מפחד להיות מת.
אחרי שאנו מתים, אנחנו לא נדע את האמת בנקודה הזאת.
אנחנו לא נדע, לא נקווה, לא נחשוב, לא נזכור, לא נחלום שום דבר.
כשאנו מסתכלים מה זה להיות בנאדם, מה הזהות שלו,
אני זה האוסף של הזיכרונות שלי, התקוות שלי, החלומות שלי, הרצונות שלי.
התודעה שלי קיימת כתוצר של המוח בתוך הגוף שלי.
זה נגמר במוות.
אני לא מוצא את זה עצוב או טרגי.
אני לא ממש מקבל את פני המוות, אבל אני לא חי בפחד מהסוף.
ובאתי לראות את זה כעוד חלק מעולם הטבע.
ובהשאלה ממארק טוויין:
הייתי מת במשך מיליארדים ומיליארדים של שנים לפני שנולדתי,
ולא סבלתי שמץ של אי-נוחות מזה.
בכמה מובנים, אנחנו אף פעם לא מתים.
חיינו סבוכים באלו שיגיעו אחרינו באותה מידה שחיינו
סבוכים באלו שהגיעו לפנינו.
אני מתכוון, כמעט שאין נפש חיה בעולם הזה
שלא הולכת לישון בלילה בלי שחייה בדרך כלשהי יושפעו ע"י עבודתם של
ידייהם ומוחם של אנשים כמו פאראדיי, ניוטון ופסטר.
אבל ההסתבכויות האלו מרחיקות מעבר לגסות הברורה של השורשים העיקריים.
באופן דומה, כמעט חייהם של כולם שזורים באנשים שגידלו את התבואה
ואפו את הלחם שהאנשים האלו אכלו.
אז זה נהיה ברור שהמוות הוא לא הסוף.
אנחנו שזורים בדברים החשובים והחשובים פחות.
רק בגלל שאין תוכנית גדולה שפועלת, זה לא אומר
שאין משהו יפה במה שקורה כאן.
למרבה האירוניה, החלק היחיד ממני שלכל דבר ועניין הוא אלמותי הוא הגוף החומרי שלי,
כי אחרי שאני אמות ואחרי שהשמש שלנו תמות,
ואחרי שהערפילית הפלנטרית תישאר מאחור ותדעך לאיטה,
כל אטום ממני ימוחזר בחזרה הישר אל היקום,
ובסופו של דבר יהפוך לחלק מכוכבים ופלנטות אחרות.
כולנו במקור אבק כוכבים, פשוטו כמשמעו,
ונהיה אבק כוכבים שוב ולנצח.
למרות שתא לא יכול להתקיים לנצח,
התפקיד שהוא מבצע בחייו של האורגניזם הגדול יותר היה חשוב,
וככה אני רואה את עצמי, כחלק ממשהו גדול יותר.
יש לי הכל כדי לחיות.
אני לא רוצה שאנשים יתאבלו על מותי.
אם כבר אני רוצה שהם יחגגו את חיי,
לחגוג את מה שהשגתי.
אני למשל, חושבת שהחיים שלכם נהיים בעלי חשיבות
כשאמונותיכם מבוססות על המציאות.
הידיעה שהחיים האלה הם החיים היחידים שיש לי
גורמת לי להיות יותר מודעת למעשיי.
גורמת לי לרצות לעשות משהו בחיים הקצרים האלה שיש לי.
לעשות כמה שיפורים בעולם, קטנים ככל שיהיו.
יש יותר מידי ללמוד. יש יותר מידי לראות.
יש יותר מידי לדעת. יש יותר מידי לחוות.
אני לא רק מתכוון להיות קיים. אני מתכוון לחיות.
בשביל היופי שלא יכול להיראות.
בשביל כבודם של אלו אשר אנו עומדים על כתפיהם.
בשביל התקווה של אלו שאנו שואפים להיות.
ובשביל ההשראה של אלו שיעלו מעל הישגינו.
החיים הם דבר יקר, קצר, שברירי ומדהים.
ובמקום להיות מקובע על לחיות לאחר המוות,
אני רוצה באמת לחיות לפניו.
ולהיות אסיר תודה, שנגד סיכויים לא יאמנים,
יכולתי להבחין בחלק המסוים הזה של היקום,
במו עיניי, ממקור ראשון.
שמחה היא הטוב היחיד. הזמן להיות מאושר הוא עכשיו.
המקום להיות מאושר הוא כאן. הדרך להיות מאושר היא לגרום לאחרים לשמוח.
רוברט גרין אינגרסול
הופק ע"י
"האתאיסט החושב"
